יש אמנים שחולמים לכבוש במות, למלא אולמות ולשמוע אלפי אנשים שרים את השירים שלהם. עומר אדם כבר עבר את התחנות האלה, ולא פעם אחת. עכשיו הוא ומשפחתו נכנסים גם לעולם ניהול המועדונים, שבו אנשי ההפקות והמנהלים מעצבים את מפת ההופעות. יחד עם חברת ארומה מיוזיק, שבה שותף המפיק בני מנשה, רוכשת משפחת אדם 40.5% ממניות רשת זאפה. מעבר לבעלות, השותפים החדשים יקבלו גם את האחריות לניהול המועדונים ולפיתוח הרשת. דלק ישראל תישאר עם 40.5% מהמניות, ואיש העסקים גולן עינת יחזיק ב־19% הנותרים. זו בהחלט ידיעה כלכלית, אבל מבחינתי מדובר בסיפור תרבותי לא פחות מעניין. אחרי הכול, אנחנו עוסקים במי שמחזיק במפתחות לאולמות שבהם אנחנו אוהבים לראות ולשמוע מוזיקה.
את המהלך הובילו יניב אדם, אביו של הזמר, והמפיק בני מנשה. השניים מכירים היטב את הצדדים העסקיים של עולם המוזיקה.
הקשר בין ארומה מיוזיק להד ארצי הוותיקה מתחיל בשנת 2007. בני מנשה, לשעבר סמנכ"ל הד ארצי, חבר אז לרשת בתי הקפה ארומה ישראל. יחד יזמו השניים פעילות מוזיקלית משותפת. המיזם צמח עם השנים והרחיב את פעילותו לתחומי ההפקות, ניהול האמנים וזכויות המוזיקה. כיום מנשה שותף בארומה מיוזיק, שמייצגת אמנים בולטים ובהם עידן עמדי, שלומי שבת ועדן בן זקן.
כאן נכנס לתמונה הקשר המשפחתי והעסקי. מנשה ויניב אדם, אביו של עומר אדם, משתפים פעולה כבר שנים בהפקת מופעים, בייצוג אמנים ובהשקעות בתחום הבידור. כעת הם מחברים את הניסיון והקשרים שצברו לתשתית המועדונים של זאפה. יחד עם דלק ישראל, שממשיכה להחזיק בנתח משמעותי מהרשת, הם מבקשים להרחיב את הפעילות ולחזק את הקשר עם האמנים. אבל רגע לפני שנרים כוסית לכבוד השותפים החדשים, כדאי להחזיר את המחוגים לאחור. זאפה כבר עברה לא מעט ידיים, וכל בעלים חדש הגיע עם תוכניות גדולות והבטחות לעתיד. לא תמיד המציאות שיתפה פעולה.
הכול התחיל עם יוני פיינגולד
את הסיפור של זאפה אי אפשר לספר בלי להזכיר את יוני פיינגולד. האיש שהקים את הרשת לפני כשני עשורים היה מהראשונים שזיהו את הפוטנציאל בשילוב בין הופעה חיה לבין חוויית בילוי קולינרית. במקום עוד מועדון שבו הקהל עומד צפוף מול הבמה, נוצר מקום שמאפשר לצופים לשבת סביב שולחנות, להזמין ארוחה, לשתות משהו וליהנות מהופעה. לא מדובר בהמצאה ישראלית, כמובן. מודל דומה פועל בעולם כבר שנים רבות. אבל פיינגולד ומשפחתו הצליחו להתאים אותו לקהל המקומי ולהפוך את זאפה למותג מוכר. המועדונים העניקו במה למוזיקאים ותיקים וצעירים, והפכו את היציאה להופעה לחלק משגרת הבילוי של קהל רחב.
אלא שהסיפור של פיינגולד איננו מסתיים בפרידה מזאפה. למעשה, כאן מתגלה אחד הפרטים המעניינים ביותר בתמונת המצב הנוכחית. יוני פיינגולד, ממייסדי זאפה, הוא כיום מייסד ומנכ"ל קבוצת toMix, שבה מחזיקה משפחת פיינגולד. כלומר, האיש שסייע לבנות את המותג שנמכר בהמשך למשקיעים אחרים, עומד היום בראש קבוצה שפועלת באותה זירה עסקית ומתחרה על תשומת הלב של הקהל הישראלי. וכמו שנראה בהמשך, הוא איננו מסתפק במועדון בודד או בשתי הופעות בסוף השבוע. פיינגולד בונה מחדש מערכת שלמה של תרבות, מוזיקה, תיאטרון ובילוי.
כשאנשי העסקים נכנסו לתמונה
בחזרה לזאפה. בשנת 2014 נכנס איש העסקים גולן עינת כשותף ברשת ורכש 25% ממניותיה. בהמשך הרחיב את אחזקותיו, ובשנת 2019 השלים את רכישת הבעלות. העסקה שיקפה אז שווי חברה של כ־80 מיליון שקל. מבחינת עולם המוזיקה, המשמעות הייתה ברורה. זאפה כבר לא הייתה רק יוזמה של אנשי בילוי ומוזיקה, אלא עסק שהחל למשוך משקיעים מתחומים נוספים. המותג שבנתה משפחת פיינגולד הפך לנכס מסחרי בעל ערך, וההתפתחות הזאת סללה את הדרך לשותפויות גדולות עוד יותר.
בפברואר 2021, בעיצומם של ימי הקורונה, עסקנו כאן לראשונה בחיבור שנרקם בין זאפה לבין ענקית הכרטיסים הגרמנית CTS Eventim. אלה היו ימים קשים במיוחד עבור התעשייה. אולמות ההופעות עמדו ריקים, המועדונים נאבקו על הישרדותם, ומוזיקאים רבים מצאו עצמם ללא פרנסה. דווקא בתקופה הזאת החלו להתגבש מהלכים עסקיים שנועדו לעצב את השוק ביום שאחרי. הכניסה של איוונטים לתמונה עוררה עניין מיוחד, משום שמדובר בחברה בעלת פעילות בינלאומית נרחבת במכירת כרטיסים ובהפקת מופעים. כבר אז עלתה השאלה עד כמה רצוי לרכז את תחומי ההפקה, השיווק, הכרטיסים והפעלת האולמות תחת גופים עסקיים גדולים.
שנתיים מאוחר יותר הגיע פרק נוסף. ביוני 2023 דיווחנו על עסקת בעלות חדשה שנרקמה סביב זאפה, הפעם בהשתתפות דלק ישראל. בספטמבר אותה שנה כבר דיווחנו על השלמת העסקה. כך התחברו גולן עינת, דלק ישראל ואיוונטים למבנה בעלות משותף. אפשר היה לראות בכך מפגש בין שלושה עולמות: הפעלת מועדונים, יכולות פיננסיות ושיווקיות, ומערכות מכירת כרטיסים. אולם, כדרכם של חיבורים עסקיים, גם השותפות הזאת לא הצליחה להימנע ממחלוקות.
מלחמה, גירעונות ושוב מחליפים בעלים
מי שעוקב אחר תעשיית ההופעות הישראלית יודע שהשנים האחרונות לא ממש פינקו אותה. תחילה הגיעה הקורונה וסגרה את האולמות, אחר כך החלה התאוששות הדרגתית, ובאוקטובר 2023 פרצה המלחמה. שוב התבטלו הופעות, שוב נאלצו המועדונים להתאים עצמם למציאות בלתי אפשרית, ושוב נדרשו בעלי העסקים להתמודד עם הוצאות שלא נעלמות גם כשהבמה עומדת חשוכה. זאפה לא הייתה יוצאת דופן. במהלך 2025 הזרימו דלק ישראל ואיוונטים כ־14 מיליון שקל לרשת כדי לסייע בהתמודדות עם הגירעון. במקביל התגלעו מחלוקות בין בעלי המניות, שחלקן אף הגיעו להליכים משפטיים.
בסופו של דבר החליטה איוונטים לצאת מהשותפות במועדוני זאפה. דלק ישראל רכשה את חלקה תמורת כ־20 מיליון שקל, והגדילה את אחזקתה ל־81%. העסקה קיבלה את אישור רשות התחרות, וגולן עינת נותר עם 19% מהמניות. אפשר היה לחשוב שכעת תתייצב הרשת ותצא לדרך עצמאית תחת השליטה החדשה. אלא שכעבור זמן קצר בלבד הגיעה העסקה הבאה. דלק ישראל החליטה להכניס שותפים שמכירים את תחום המוזיקה מבפנים. וכך, אחרי אנשי עסקים מחוץ לתעשייה וענקית כרטיסים בינלאומית, חוזר חלק משמעותי מהניהול לידיים של אנשים שפועלים יום־יום עם אמנים והפקות.
לא רק זאפה: גם פיינגולד חוזר למגרש
כאן אנחנו מגיעים לחלק שמעניין אותי לא פחות מעסקת עומר אדם. בזמן שזאפה עברה את גלגולי הבעלות שלה, יוני פיינגולד לא התרחק מעולם התרבות. להפך. הוא פנה להקמת קבוצת toMix, שבאמצעותה החל לפתח פעילות רחבה בתחומי המוזיקה, התיאטרון, הפסטיבלים והבילוי. הקבוצה משלבת יזמות, הפקות ואירועים, ולאחרונה החלה להרחיב גם את פעילות מתחמי ההופעות שלה. בין שותפיה העסקיים נמנים גופים מתחומי ההשקעות והתקשורת, בהם עורק קפיטל וקבוצת קשת.
בדצמבר 2025 כבר עסקנו כאן בפעילותה של קבוצת toMix, שסיכמה שנה עמוסה בהפקות ובאירועי תרבות. גם על הקמת תיאטרון toMix דיווחנו בספטמבר אותה שנה. פיינגולד לא הסתפק בשחזור המודל הישן של זאפה, אלא הרחיב את הפעילות לתחומים נוספים. אבל הדמיון בין המועדונים החדשים לבין הרשת שהקים בעבר בהחלט קיים. שוב מדובר בניסיון לחבר בין מוזיקה, אוכל, אלכוהול וחוויה כוללת של ערב בילוי. אפשר לומר שהאיש שהביא את זאפה אל הקהל הישראלי ממשיך לפתח את אותו רעיון, הפעם תחת שם אחר ובמתכונת רחבה יותר.
במהלך 2026 פתחה toMix שני מתחמי הופעות חדשים. הראשון, UPTOWN בפארק עתידים שברמת החייל בתל אביב, מציע חוויית הופעות ואירוח במתחם מעוצב. השני, TOX במערב ראשון לציון, מציג תפיסה גדולה יותר של מועדון הופעות ואירועים. המתחם החדש ב־G סיטי תוכנן לארח גם מופעים גדולים יחסית, עם אפשרות לקהל עומד של עד כ־1,500 איש. מדובר כבר בהשקעה משמעותית, ולא בעוד בר שכונתי שמזמין זמר להופיע בפינה. אפשר לראות במהלך הזה הצהרת כוונות עסקית ברורה. פיינגולד ומשפחתו מבקשים לבנות רשת מתחרה, ואולי גם להרחיב את ההגדרה של מה שאנחנו מכנים מועדון הופעות.
ומה עם גריי? השוק לא נשאר ריק
כמובן, זאפה ו־toMix אינן פועלות בחלל ריק. רשת מועדוני גריי כבר ביססה לעצמה נוכחות משמעותית בשוק ההופעות הישראלי. גם היא מציעה חוויית בילוי שמשלבת הופעה חיה עם אוכל, אלכוהול ומקומות ישיבה. המודל הזה הפך בשנים האחרונות לאחד ממנועי הצמיחה של עולם הבילוי המקומי. במקום להסתפק באירוע מוזיקלי שבו הקהל מגיע, שומע ויוצא, מנסים המפעילים להפוך את ההופעה לערב שלם. מבחינתם, הכרטיס הוא רק חלק מההכנסה. לצד המופע נמצאים גם הבר, המטבח, האירועים העסקיים ושיתופי הפעולה המסחריים.
וכאן נשאלת שאלה די פשוטה. האם במדינה קטנה כמו ישראל יש מקום לכל הקבוצות האלה? הרי כולן זקוקות לאמנים שימלאו את הבמות, לקהל שיקנה כרטיסים וללקוחות שיזמינו משהו מהתפריט. האם לא מדובר בסופו של דבר באותה עוגה, שממנה מבקשים כולם לחתוך פרוסה? לכאורה, אפשר לחשוב שכן. אלא שכאשר מביטים במפת ההופעות, מתברר שהתשובה מורכבת יותר. קהל ההופעות בישראל איננו עשוי מקשה אחת, וגם חוויית הבילוי שכל מועדון מציע איננה זהה לחלוטין.
האם יש מקום לכולם? כנראה שכן
בעולם שבו אמנים רבים חולמים על קיסריה, היכל מנורה או פארק הירקון, קל לשכוח שחלק גדול מחיי המוזיקה מתקיים דווקא במועדונים הקטנים והבינוניים. לא כל אמן מסוגל למכור עשרת אלפים כרטיסים בערב אחד, ולא כל מופע נועד לאולם ענק. יש מוזיקאים שמעדיפים לעמוד מול שלוש מאות איש ולהרגיש כל תגובה מהקהל. אחרים יכולים להופיע ערב אחר ערב מול כמה מאות צופים בערים שונות, וליצור קשר ישיר ומתמשך עם המאזינים שלהם. עבורם, ריבוי מועדונים עשוי להיות הזדמנות של ממש. ככל שמספר הבמות גדל, כך מתרחבות לכאורה גם אפשרויות ההופעה.
גם מבחינת הקהל יש כאן היגיון. לא כל מי שמתגורר בשרון, בשפלה או בצפון מעוניין להגיע לתל אביב בכל פעם שמתחשק לו לשמוע מוזיקה חיה. מועדון קרוב לבית מאפשר לצאת להופעה באמצע השבוע, בלי להפוך את הערב למבצע לוגיסטי. לצד זאת, קהל מבוגר יותר מעדיף לעיתים לשבת בנוחות, להזמין משהו לשתות וליהנות ממופע בלי להידחק בעמידה מול הבמה. הדור הצעיר, לעומתו, עשוי להעדיף דווקא את האנרגיה של מופע בעמידה. מועדונים שונים יכולים להציע חוויות שונות, והגיוון הזה מאפשר לשוק להתרחב.
אבל בואו לא נמהר לפתוח בקבוק שמפניה. הקמת מועדון הופעות היא עסק יקר, וריבוי המתחמים אינו מבטיח שכולם גם ירוויחו. האמנים דורשים תשלום, הצוותים צריכים לקבל משכורות, השכירות אינה מחכה ליום שבו נמכר הכרטיס האחרון, וגם מערכות ההגברה והתאורה אינן פועלות בחינם. התחרות על מועדי ההופעות, ובעיקר על האמנים שמסוגלים למלא אולם, עלולה להיות קשה. מצד שני, תחרות עשויה להועיל לקהל. היא מחייבת את המפעילים להשקיע בתוכן, לשפר את חוויית הבילוי ולמצוא דרכים חדשות למשוך צופים. בתנאי, כמובן, שלא כולם יציעו בסופו של דבר בדיוק את אותם מופעים.
ומה יקרה לאמנים שאינם ממלאים אולמות?
כמי שמסתובב במועדוני הופעות כבר לא מעט עשורים, אני יכול להעיד שלא כל הרגעים המוזיקליים הגדולים מתרחשים מול אלפי אנשים. לפעמים דווקא ההופעה הקטנה, זו שכמעט איש לא שמע עליה, משאירה את הזיכרון החזק ביותר. ראיתי אמנים בתחילת דרכם, כאלה שניגנו מול כמה עשרות צופים, והמשיכו כעבור שנים לבמות הגדולות ביותר. ראיתי גם אמנים ותיקים שחזרו למועדונים קטנים כדי לחפש מחדש את הקשר הישיר עם הקהל. זה אחד הדברים היפים בעולם ההופעות החיות. הבמה אינה רק מקום שבו מוכרים כרטיסים. היא גם המקום שבו נוצרת מוזיקה, מתפתחת קריירה ונבנית מערכת יחסים בין האמן למאזיניו.
וזו בדיוק הסיבה שאני מביט בעניין רב על כניסתם של אנשי תעשיית המוזיקה לבעלות על המועדונים. מצד אחד, יש כאן יתרון ברור. מי שמכיר את הצרכים של האמנים עשוי להבין טוב יותר כיצד לבנות תוכנית הופעות ולנהל מועדון. מצד שני, כאשר גורמים שמייצגים אמנים מחזיקים גם בבמות, עולה שאלה על הגישה של מפיקים עצמאיים ושל אמנים שאינם קשורים אליהם. האם כל אחד יוכל להציע מופע ולקבל הזדמנות הוגנת? האם לצד הכוכבים המוכרים יישאר מקום גם למוזיקה חדשה, לג'אז, לרוק, לאינדי וליוצרים שאינם נמצאים בראש טבלאות ההשמעות? אלה שאלות שראוי לשאול, בלי להטיל דופי באיש.
עומר אדם, יוני פיינגולד והפרק הבא בסיפור
יש משהו כמעט מעגלי בסיפור הזה. לפני כשני עשורים הקים יוני פיינגולד את זאפה וסייע להפוך אותה למותג. בהמשך נכנסו לרשת אנשי עסקים, חברות בינלאומיות וגופים פיננסיים. פיינגולד המשיך לדרכו והקים את toMix, שמציבה כיום חלופה חדשה למודל שפיתח. וכעת מגיע עומר אדם, אחד האמנים המצליחים במדינה, ונכנס יחד עם משפחתו ואנשי ארומה מיוזיק לניהול הרשת הוותיקה. במילים אחרות, זאפה חוזרת בחלקה לידיים של אנשי מוזיקה, בעוד האיש שהקים אותה עומד בצד השני של המגרש.
האם נראה כאן תחרות שתוליד עוד במות, עוד הופעות ועוד אפשרויות לאמנים? בהחלט ייתכן. האם כל המועדונים ישרדו לאורך זמן? את זה נוכל לדעת רק בהמשך. אבל כבר עכשיו ברור שעולם ההופעות הישראלי עובר שינוי. רשתות המועדונים אינן רק מקומות שמארחים זמרים ולהקות. הן הופכות לקבוצות עסקיות שמנהלות תוכן, שיווק, אירוח ומערכות יחסים עם קהלים גדולים.
ואולי דווקא כאן כדאי להזכיר דבר פשוט. עבור המשקיעים מדובר במניות, בתשואות ובתוכניות התרחבות. עבור האמנים מדובר בפרנסה, בחשיפה ובאפשרות להמשיך ליצור. עבורנו, הקהל, מדובר בסופו של דבר באותו רגע מוכר. האורות באולם כבים, השיחות סביב השולחנות נחלשות, ועל הבמה נדלק האור הראשון.
עומר אדם ומשפחתו יצטרכו להוכיח שהם יודעים לא רק למלא אולמות, אלא גם לנהל אותם. יוני פיינגולד וקבוצת toMix ימשיכו לבנות את הדרך המתחרה, ורשת גריי תנסה לשמור ולהרחיב את מקומה במפת הבילוי.
האם יש מקום לכולם? אני נוטה להאמין שכן. אבל השאלה החשובה באמת היא לא כמה מועדונים יפעלו בישראל, אלא כמה מוזיקה טובה נמצא בתוכם.
