שתי ידיים, עולם אחד – עדן לדין פותח את המחשבות בענבל

עדן לדין התיישב מול הפסנתר בתיאטרון ענבל והתחיל לפרק מחשבות לצלילים. בלי הרכב גדול, בלי מעטפת ובלי מקום להתחבא מאחוריו, רק הפסנתר, שתי הידיים והאולם האינטימי. זה היה ערב של מוזיקה חדשה, חלקה עדיין לא פגשה קהל, ובעיקר ערב שבו מוזיקאי מנוסה ביקש לבדוק לאן הדרך לוקחת אותו עכשיו. המופע Inner Thoughts התקיים במסגרת סדרת "אחד אחד", שאוצר רביד כחלני בתיאטרון ענבל המחודש, סדרה שמבקשת להציב אמן אחד מול קהל אחד, בלי רעש מיותר מסביב ובלי שכבות שמרחיקות את המפגש הישיר.

לפני חודש דיווחתי כאן על המהלך החדש שכחלני מוביל בענבל. הרעיון פשוט ומדויק – לקחת מוזיקאים בעלי קול עצמאי ולהעניק להם חלל שבו אפשר לשמוע אותם כמעט ללא תיווך. אצל עדן לדין הפורמט הזה מצא בית טבעי במיוחד, משום שכל מהות הערב נשענה על הקשר בין הידיים, הפסנתר והמחשבה שנבנית בזמן אמת.

מרביד כחלני אל רביד כחלני

יש משהו כמעט מעגלי במפגש הנוכחי. בפברואר 2020 נפגש לדין עם רביד כחלני בהרצל 16, בערב שמוטי קמחי תיעד. לדין כבר עבד אז על חומרים חדשים, חלקם הובילו בהמשך אל האלבום Mirage, והשניים נפגשו במקום שבו ג'אז, פיוז'ן, חופש וקצב נשזרו זה בזה.

שש שנים אחר כך כחלני שוב נמצא בתמונה, אבל הפעם הוא אינו עומד לצד הפסנתר. הוא האיש שמזמין את לדין להישאר עליו לבדו. כחלני בנה ב"אחד אחד" מסגרת שמבקשת להסיר שכבות ולאפשר למוזיקאי להיחשף במצב כמעט ראשוני. יוסי פיין פתח את הסדרה, אביגיל שפריר הגיעה אחריו, ובהמשך מגיעים מוזיקאים נוספים, כל אחד עם הכלי, השפה והעולם הפרטי שלו.

עדן הגיע עם עולם שכבר החל להיבנות לפני שנים.

אנחנו מכירים את הדרך הזאת

עדן לדין אינו דמות חדשה אצלנו. אנחנו מלווים את המוזיקה שלו כבר יותר מעשור, והדרך הזאת מעניקה למופע הנוכחי עומק נוסף. בקיץ 2014 פגשנו אותו ברדיו EPGB עם "אחוזת יהלום", הרכב פיוז'ן שהקים למפגש חד פעמי. המוזיקה נעה בין ג'אז, גרוב, אוונגרד ואלקטרוניקה, וכבר אז היה ברור שלדין אינו מוזיקאי שאוהב להישאר בתוך מגירה אחת.

שלוש שנים אחר כך הגיע "יקום" – Yequm, אלבום הבכורה שלו, שאותו השיק בנובמבר 2017 במועדון האזור בתל אביב. לדין הוביל שם מסע בין זיכרונות, דימויים וסיפורים, כאשר הפסנתר שימש לא רק כלי מוביל אלא גם מספר. השירים עצמם ביקשו לצייר תמונות, לחבר רעיונות וליצור עולם שבו צליל וזיכרון נמצאים כמעט באותו מקום.

בהמשך פגשנו אותו גם לצד בילי הארפר. בפברואר 2022 הגיע הסקסופוניסט האמריקאי לטרמינל 4 וסביבו התכנסו תלמידיו הישראלים מהניו סקול. לדין ישב שוב ליד הפסנתר, ושם כבר בלטה היכולת שלו להחזיק את המלודיה בלי להשתלט עליה. הוא ידע לתת לאחרים לפרוץ קדימה, ובמקביל שמר את הקרקע יציבה. גם בשיתופי פעולה אחרים, ובהם Garden City Movement, שמו המשיך לצוץ פעם במרכז ופעם מן הצד.

ואמש הגענו לדלת חדשה.

מהתופים אל הפסנתר

עדן לדין גדל בתל אביב בבית מוזיקלי. אביו הוא המתופף גיל לדין, ועדן עצמו התחיל את דרכו דווקא מאחורי מערכת התופים. כבר בגיל צעיר החזיק מקלות בידיים, וכעבור כמה שנים הגיע הפסנתר ושינה את המסלול. בהמשך זכה במלגות מקרן התרבות אמריקה-ישראל ועבר לניו יורק, שם למד ב-The New School ופגש מורים שהשאירו עליו חותם עמוק.

הרשימה כוללת את ג'ורג' קייבלס, רג'י וורקמן, בילי הארפר, בן מונדר ולי קוניץ. קוניץ העניק לו משפט שהפך לעיקרון דרך – "נגן את מה שאתה שר". המשפט הזה ממשיך ללוות את לדין עד היום. מאז 2008 הוא בנה לעצמו מקום בסצנת הג'אז הניו יורקית, ובדרך ניגן עם טרנס בלנשרד, ראווי קולטריין, מארק ג'וליאנה, דוני מקאסלין, בן וונדל, עומר אביטל ואחרים.

אבל בערב הזה כל הרשימה הזאת נשארה מחוץ לדלת. בתוך האולם ישבו עדן, הפסנתר ואנחנו.

פרויקט שנשאר במגירה

הסיפור של Inner Thoughts החל למעשה לפני כמה שנים. בעת העבודה על Mirage בשנת 2020 עלה אצל לדין רעיון להוציא אלבום כפול. דיסק אחד תוכנן להרכב מלא, והשני נועד לפסנתר ולמקלדות בלבד. הסביבה הורידה אותו מהרעיון, אנשים שאלו מי בכלל יקשיב לאלבום כפול, לדין הוציא את Mirage והשאיר את החלק השני בצד. כמה הקלטות כבר היו מוכנות, אבל הפרויקט עצמו נכנס למגירה.

ואז החיים המשיכו הלאה.

לפני כחצי שנה נפתח עבורו חלון חדש בניו יורק. חבר הציע לו לעבוד בסטודיו באופן קבוע, ולדין נכנס לשם לסשנים ארוכים במיוחד. כל סשן נמשך, לדבריו, כ-14 שעות. שם הוא התחיל לחפור בתוך הארכיון הפרטי שלו ומצא הקלטות Voice Memos מהטלפון, התחלות של שירים, מהלכי אקורדים לא גמורים ואפילו מנגינות שנשרקו תוך כדי רכיבה על אופניים.

לדין תיאר את עצמו כמדען בתוך מעבדה, וזה תיאור שמתאים מאוד למה ששמענו בענבל. הוא לקח שברים קטנים, רעיונות לא גמורים וחומרים שנשארו בצד, והתחיל לחבר ביניהם. ואז הגיע הטלפון מרביד כחלני, שסיפר לו על סדרת הסולו החדשה בענבל. לדין הבין מיד שהרגע הגיע ושהחומרים החדשים יקבלו את הבכורה דווקא בתל אביב.

שתי ידיים, שני עולמות

במהלך הקונצרט מצאתי את עצמי עוקב לא רק אחרי הצלילים אלא ממש אחרי שתי ידיו של עדן לדין. נדמה היה שכל יד יצאה למסע אחר. יד אחת שמרה על דפוס רפטטיבי ובנתה שוב ושוב גל מוזיקלי שחוזר אל נקודת המוצא. היא החזיקה את הדופק, קבעה את האווירה והניחה את הקרקע שעליה הכל התקיים.

מתוך הקרקע הזאת יצאה היד השנייה לשוטט. היא חיפשה, עלתה, ירדה, שינתה כיוון וציירה קווים קטנים מעל הגל הקבוע. ברגע אחד הופיע צליל חדש, ברגע אחר נפתחה שכבה חדשה. חשבתי על אפרוח שמבקע את קליפת הביצה, משהו קטן שדוחף מבפנים ופתאום יוצא אל האור.

המוזיקה המשיכה לנוע בתוך אותו גל, אך בכל סיבוב היא חשפה עוד שכבה. החזרתיות לא סגרה את היצירה. היא אפשרה לה להיפתח.

ואז קפץ לי מייק אולדפילד

באותם רגעים התרחקתי במחשבה מעולם הג'אז. דווקא מייק אולדפילד קפץ לי לראש. לא מפני שלדין נשמע כמו אולדפילד, אלא מפני שהחיבור נמצא במנגנון. אולדפילד ידע לבנות עולמות שלמים מתוך תנועה מעגלית, לקחת רעיון קטן, לחזור אליו שוב ושוב, ולהוסיף בכל פעם שכבה נוספת.

משהו מהמנגנון הזה שמעתי גם אצל לדין. הבסיס כמעט אינו זז, אבל המלודיה ממשיכה להתפתח. החזרתיות אינה סוגרת את המוזיקה אלא פותחת לה מרחב. היא מעניקה למאזין קרקע מוכרת, ומעליה אפשר להתחיל לעוף.

אצל לדין הכל קטן יותר, חשוף יותר ואינטימי יותר. אין כאן הפומפוזיות של הרוק הפרוגרסיבי, אבל המנוע הפנימי מזכיר את אותה מחשבה מעגלית, אותה תחושה שהצליל נשאר במקום ובאותו זמן מתקדם קדימה.

ואז הגיע זיכרון אחר לגמרי.

ארבע ידיים בסלון של ילדותי

לרגע חזרתי אל הסלון בבית ילדותי ואל הפסנתר המשפחתי. אמי ודודתי נהגו להתיישב מולו יחד, לפתוח דפי תווים ולנגן בארבע ידיים. כילד צפיתי בהן מהצד, וכבר אז הבחנתי בחלוקת העבודה המוזרה והיפה הזאת. אחת שמרה על המקצב ועל התנועה הקבועה, והשנייה לקחה את המלודיה קדימה ולמעלה.

ידיים שונות יצרו יחד עולם אחד.

שנים רבות אחר כך חזר הזיכרון הזה פתאום בענבל. אלא שהפעם ארבע הידיים הפכו לשתיים, ושתיהן שייכות לאותו אדם. אחת מחזיקה את הסדר, השנייה מבקשת להשתחרר ממנו. אחת מציבה גבולות, האחרת בודקת מה נמצא מעבר להם.

אולי בדיוק שם מתחבא הסוד של Inner Thoughts.

המחשבות יוצאות מהראש

השם Inner Thoughts נשמע לפתע מאוד מדויק. אלו אינן רק מחשבות פנימיות במובן המטפורי. אפשר כמעט לראות אותן קורות מול העיניים. יד אחת מציעה רעיון, והשנייה מגיבה אליו. לפעמים הן מסכימות, לפעמים הן הולכות לכיוונים שונים, ואחר כך שתיהן נפגשות שוב באותה נקודה.

היצירות מורכבות בחלקן ממיקרו-קומפוזיציות כתובות, אבל לדין משאיר בתוכן גם מרחבים לחיפוש ולאלתור. המתח בין שני העולמות הופך לחלק מהיצירה. כאן המבנה פוגש את הספונטניות, הזיכרון פוגש את הרגע, והתכנון פוגש את הלא ידוע.

וזה אולי הדבר המעניין ביותר בערב הזה. לדין לא הגיע לענבל עם מוצר סגור. הוא עצמו הגדיר את הקהל כמעט כשפן ניסיונות. הפרויקט עדיין ממשיך לגדול ולהשתנות, ודווקא הידיעה הזאת העניקה לערב כוח נוסף.

להיות בחדר כשהדבר קורה

יש הבדל גדול בין הופעה של רפרטואר מוכר לבין רגע כזה. בשיר מוכר הקהל כבר יודע לאן הדברים הולכים, הוא מחכה לנקודות מסוימות ולפעמים אפילו יודע מתי למחוא כפיים. כאן איש מאיתנו לא ידע.

חלק מהחומרים לא פגשו קהל קודם. אנחנו שמענו אותם בפעם הראשונה, ולדין עצמו שמע בפעם הראשונה כיצד הם חיים מול אנשים. זה יצר סוג אחר של הקשבה. השקט באולם לא נבע רק מהנימוס המקובל בקונצרט. הייתה בו גם סקרנות. כולם ניסו להבין יחד לאן הצליל הבא יוביל.

ובתוך השקט הזה נוצר המפגש האמיתי.

אחד אחד, בדיוק כך

כשדיווחתי באוגוסט על התוכנית החדשה של רביד כחלני בענבל, הכל עדיין נשמע כהצהרת כוונות. אמש קיבלנו הזדמנות נוספת להבין את הרעיון בפועל. "אחד אחד" אינו רק שם קליט לסדרת מופעים. הפורמט מכריח את האמן לעמוד מול החומר שלו, בלי להקה שתמלא חללים ובלי מעטפת שתסיט את המבט.

אצל עדן לדין הדרישה הזאת עבדה היטב. היא אפשרה לשמוע את הדרך שעשה מאז "אחוזת יהלום", לזהות את המלחין של "יקום", להרגיש את המוזיקאי של Mirage, ובאותו זמן להבין שהוא מבקש לפרק הכל מחדש.

אולי אחרי כמעט שני עשורים בניו יורק אפשר גם לחזור הביתה אחרת. לא כדי לסכם דרך, אלא כדי לפתוח אחת חדשה.

הפעם היא מתחילה בשתי ידיים על פסנתר, ומשם, כפי שלמדנו בערב הזה, אפשר להגיע כמעט לכל מקום.

הנה עשר הדקות הראשונות מתוך המופע