יש גילאים שחולפים בשקט, ויש מספרים שמגיעים עם תיק עמוס בשאלות. ארבעים הוא כנראה אחד מאותם מספרים. אצל שני מאיו הוא גם הפך לשיר. בדיוק ביום הולדתה הארבעים היא משחררת את ״ארבע אפס״, אבל אין כאן בלדה מהורהרת על הזמן החולף. מאיו מעדיפה להכניס הכול לקרון אחד ולהפעיל את המנוע. רווקות, זוגיות, אהבה, אמהות, גוף, קריירה והגשמה נדחסים פנימה. גם חרדות הלילה מקבלות מקום ליד החלון. מעל הכול מרחפת תזכורת פשוטה: הזמן נע קדימה והרכבת לא מחכה לנצח.
אני מכיר את הרכבת הזאת כבר שנים
עם שני מאיו אני הולך כבר כברת דרך לא קצרה. פגשתי אותה עוד ב־2013 באוזןבר, לפני שאלבום הבכורה יצא, וכבר אז היה ברור שמדובר ביוצרת שמסרבת להסתפק במשבצת אחת. מאז הגיע אלבום הבכורה, אחריו האי.פי ״השתקפויות״, ובהמשך ״זמן להתעורר״. אחריהם נולדו עוד יצירות ופרויקטים, עד האלבום החמישי ״משהו חייב להשתנות״. השם ההוא נשמע היום כמעט כמו הקדמה מתוכננת ל״ארבע אפס״. משהו אכן השתנה. עכשיו מאיו עוצרת לרגע, מביטה לאחור ומנסה להבין מה היא לוקחת איתה להמשך הדרך.
גם השפה הזאת מעולם לא נשענה על ז'אנר יחיד. אצל מאיו רוק, פופ וצלילים ים־תיכוניים נפגשים עם השפעות אתניות מרחבי העולם. כלי הקשה, גיטרות, קלידים ותכנותים נעים יחד בלי לבקש רשות מאף מדף בחנות התקליטים. בשנים האחרונות הפך נדב בלומר לשותף משמעותי במהלך הזה, והחיבור ביניהם ממשיך גם כאן. ב״ארבע אפס״ הוא אחראי להפקה, למיקס ולמאסטר, מנגן קלידים וגיטרה חשמלית ומשלב תכנותים וקולות. את העיבוד יצרו מאיו ובלומר יחד.
ארבעים שנה נכנסות לתוך שיר אחד
״ארבע אפס״ לא עושה חשבון מסודר לפי שנים. להפך. הוא נשמע כמו מוח שעובד במהירות בשעה שבה כולם כבר ישנים. מחשבה אחת פוגשת אחרת, שאלה גוררת זיכרון והזיכרון מצית כעס. אחר כך מגיעה האירוניה, ומיד אחריה הביט מזמין את הכול לרקוד. מאיו כותבת על הזמן שלא תמיד מרפא, על מעגלים שלא מוכרחים לסגור ועל שיעורים שעדיין צריך ללמוד. היא מזכירה חמישה אלבומים, ואז זורקת לחלל שאלה שמכירה כל יוצרת: מה יקרה אם יום אחד השירים פשוט לא יגיעו?
משם הרשימה רק מתרחבת. חברים באים והולכים, ימים נעלמים והכעס מצטבר. גם הבדידות והשנים מופיעות בתוך חשבון הנפש. מאיו מחפשת תשובות במזלות, בספרים ובמספרים, אך לא באמת מאמינה שמישהו מהם יפתור את התעלומה. בתוך כל זה היא פוגשת גם את הצורך הבלתי פוסק של החברה להכניס בני אדם לקוביות. גיל, זוגיות, הצלחה, מעמד, קריירה. הכול צריך לקבל תווית. היא מצדה מעדיפה לערער את המדפים.
כולם יודעים מה את צריכה לעשות
אחד הרגעים העוקצניים בשיר מגיע כאשר קולות מבחוץ מתחילים לחלק עצות. מישהו שמכיר מישהי שמכירה מישהו כבר יודע כיצד מאיו צריכה לנהל את הקריירה. צריך ללכת לריאליטי, לעבוד חזק ברשתות, למצוא סיפור עצוב ואולי גם להסביר כיצד קרה שחמישה אלבומים כבר יצאו ועדיין מישהו לא שמע עליה. מאיו לוקחת את הקלישאות האלה ומעמידה אותן מול המיקרופון. לפתע הן נשמעות בדיוק כפי שהן: רעש רקע של תעשייה שמחפשת לעיתים אריזה לפני שהיא מקשיבה למוזיקה.
אלא שהחשבון איננו רק מקצועי. הוא נוגע גם בשנים שבוזבזו בשנאה עצמית, בביקורת כלפי הגוף ובדאגה בלתי פוסקת למה אחרים חושבים. דווקא כאן מגיעה אחת התובנות הישירות בשיר. אף אחד לא יחזיר את הזמן שכבר עבר, ולכן אין היגיון להמשיך להעניק אותו למבטים של אחרים. מאיו אינה מציעה נוסחת העצמה נוצצת. היא פשוט מבקשת להפסיק לבזבז אנרגיה על הדברים שאינם חשובים באמת, ולעשות יותר ממה שמרים את מצב הרוח.
וגם השעון מתקתק
אי אפשר לכתוב שיר על גיל ארבעים מבלי לפגוש את השעון ההוא. גם מאיו אינה מתחמקת ממנו. האהבה, הזוגיות והשעון הביולוגי מגיעים כולם לשיר, יחד עם ההוראות שהסביבה אוהבת להעניק. צריך לעבוד בזוגיות, צריך לחפש אהבה, צריך להספיק. השעון מתקתק, אבל מאיו בוחרת לשמוע אותו בלי למסור לו את ההגה. הטקסט לא טוען שהחרדה נעלמה. להפך. היא קיימת, כמו הבדידות וכמו החשש מהזמן. אלא שהפעם הם אינם מקבלים זכות וטו על החיים.
לרקוד את הכאב
כל החומר הזה יכול היה להפוך בקלות לבלדה כבדה. שני מאיו ונדב בלומר בוחרים במסלול אחר. לפי הקומוניקט, השיר נע בתוך פיוז'ן פופ ים־תיכוני, עם ביט חצוף, גיטרות עוקצניות וראפ. כך נוצר ניגוד שעובד מצוין. המילים עוסקות בכאב, בחרדות ובהחמצות, אבל ההפקה דוחפת קדימה. במקום לשקוע במשבר, השיר מזמין לרקוד איתו. במקום להסתיר את הפחד, הוא מכניס אותו לקצב. הציניות וההומור אינם מבטלים את הכאב. הם פשוט מסרבים לתת לו לנהל את המסיבה.
במרכז כל המהלך ניצבת המנטרה החוזרת: ״כל מה שעולה חייב לרדת״, ולצדה האזהרה שלא לפספס את הרכבת. שני המשפטים האלה מחזיקים את השיר כולו. הראשון מזכיר שאין הצלחה שנשארת לנצח למעלה, אבל גם משבר אינו נשאר לנצח למטה. השני כבר דורש תנועה. לא מחר, לא כשכולם יאשרו ולא לאחר שכל סימני השאלה ייעלמו. עכשיו.
ארבע אפס, אבל לא מתחילים מאפס
אחרי חמישה אלבומים, שני מאיו אינה מתחילה מחדש. היא מגיעה אל ״ארבע אפס״ עם יותר מעשור של יצירה מוקלטת, עם שפה מוזיקלית שכבר התגבשה ועם שותפים שמכירים היטב את העולם שלה. דווקא לכן השיר מצליח להישמע משוחרר. הוא לא מנסה להוכיח שהיא צעירה, וגם לא מבקש להציג אותה פתאום כ״בוגרת״. הוא נשמע כמו יצירה של אישה שמכירה היטב את המטען שלה, גם את הכאב וגם את ההומור, ומבינה שלא כל שאלה מחייבת תשובה.
אולי זאת בעצם הנקודה החשובה ביותר ב״ארבע אפס״. גיל ארבעים אינו תחנת סיום, וגם לא כפתור Reset. הוא רק רגע שבו מביטים דרך החלון ומבינים כמה דרך כבר עברה. מאיו אינה מציגה פתרונות גדולים. היא מרשה לעצמה להשאיר חלק מהמעגלים פתוחים, לוותר על חלק מההגדרות ולהמשיך לנסוע. הרכבת כבר נכנסת לרציף, והשאלה היחידה שנותרה היא אם עולים עליה.
קרדיטים:
מילים ולחן: שני מאיו
הפקה מוזיקלית, מיקס ומאסטר: נדב בלומר
עיבוד: שני מאיו ונדב בלומר
שירה וקולות: שני מאיו
קלידים, גיטרה חשמלית, תכנותים וקולות: נדב בלומר
עיצוב עטיפה: שני מאיו ונדב בלומר
צילום: אביעד פוקס
