סטודיו אורה במתחם מרכז סוזן דלל בנווה צדק אירח אמש מופע יוצא דופן. „רדיקלים חופשיים” היא יצירתה של הכוריאוגרפית והרקדנית רונית זיו. לצדה נע, יוצר ומגיב הרקדן והיוצר רן בן דרור. לכאורה, שום דבר בחלל לא הכריז על דרמה גדולה. אור לבן ובוהק שטף את הסטודיו. כמעט שום תפאורה לא מילאה אותו. שורות המושבים המתינו לקהל בפאתי החלל. דווקא הפשטות הזאת הפכה במהרה לחלק מהעניין.
מתחילים ביין, עוד לפני הצעד הראשון
זיו ובן דרור המתינו לקהל הנכנס עם בקבוקי יין בידיהם. היה שם רוזה, היה פרימיטיבו והייתה קבלת פנים נאותה. המחווה הקטנה הזאת עשתה הרבה יותר מאשר להרוות את הצמא. היא המיסה מיד את המרחק בין קהל למבצעים. לא היה כאן קיר רביעי שצריך לפרוץ מאוחר יותר. הוא פשוט לא נבנה מלכתחילה. התחושה הביתית והבלתי רשמית המשיכה גם לאחר שהתיישבנו.
השניים לא נעלמו מאחורי דלת ואז חזרו כדמויות בימתיות. הם פשוט עברו באגביות אל תוך המופע. בלי הכרזה, בלי החשכה ובלי מחווה דרמטית שמסמנת התחלה. פתאום כבר היינו בתוכו. הנונשלנטיות הזאת הפכה לחלק מהשפה. לרגע נדמה שאנחנו צופים בחזרה פתוחה. ברגע אחר הכול נראה מחושב עד הפרט האחרון. המתח בין שני המצבים ליווה את העבודה כולה.
אז מהו בכלל רדיקל חופשי?
שם היצירה אינו רק משחק מילים מוצלח. הוא מספק לזיו גם מנגנון מחשבתי שלם. בכימיה, רדיקל חופשי הוא אטום, מולקולה או יון שבהם נמצא אלקטרון לא מזווג. מצב זה עשוי להפוך אותו לתגובתי במיוחד. המצב הזה מעניק לו תגובתיות גבוהה. הוא פוגש בסביבתו, מגיב אליה ולעיתים משנה אותה. אותה תגובה עלולה להתחיל שרשרת חדשה.
זיו לוקחת את העיקרון הזה אל הגוף האנושי. גוף אחד פועל, והגוף האחר משתנה בעקבותיו. תנועה אחת מולידה תגובה. תגובה מייצרת מצב חדש. שום דבר אינו נשאר יציב לאורך זמן.
כאן מתחילה הכוריאוגרפיה לקבל משמעות נוספת. השניים אינם „ממחישים” מולקולות על הבמה. הם משתמשים בחוסר היציבות כרעיון מארגן. כל אחד מהם הופך לרדיקל עבור האחר. המהלך מתאים גם לדברים שאמרה זיו על עבודתה. מבחינתה, הרדיקליות מסרבת להתקבע. היא מבקשת לערער ודאות ולנסח מחדש את המפגש האנושי.
שני גופים מנוסים נפגשים
רונית זיו מגיעה לעבודה הזאת עם דרך ארוכה בעולם המחול. היא פועלת ככוריאוגרפית, רקדנית, חוקרת ומורה. כיום היא מלמדת כוריאוגרפיה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. לצד היצירה היא עוסקת גם במחקר אקדמי. עבודת הדוקטורט שלה בוחנת את הופעת הגוף העירום במחול הישראלי. בשנים האחרונות היא עוסקת ביצירותיה גם באלימות מגדרית.
זיו אף ניהלה בעבר אמנותית את פרויקט „הרמת מסך”. לאורך השנים זכתה בפרסים בתחום המחול ואמנויות הבמה. החיבור בין גוף, מחקר וחשיבה נוכח היטב גם כאן.
מולה ניצב רן בן דרור, שגם הוא אינו מגיע כ„רקדן מבצע” בלבד. בן דרור החל את דרכו המקצועית בלהקת המחול הקיבוצית. בהמשך עבד עם חופש שכטר, ליאת דרור וניר בן גל. הוא שיתף פעולה גם עם יוצרים עצמאיים רבים. ביניהם ניב שיינפלד ואורן לאור, רננה רז ונעה דר. בן דרור זכה בפרס שרת התרבות למבצע יחיד בשנת 2008. מאז 2010 הוא פועל גם כיוצר עצמאי. כיום הוא מנהל את תוכנית „דיוקן האמן היוצר” בתיאטרון עכו. בן דרור הוא גם בעל תואר שני במחול ובכוריאוגרפיה.
החיבור בין השניים חשוב מאוד להבנת העבודה. זיו לא חיפשה גוף שיבצע הוראות. היא חיפשה שותף שיביא את עצמו לתהליך. בן דרור, מצדו, אינו מוותר על העצמאות שלו. כך נוצר דיאלוג שבו גם היררכיית הכוריאוגרפית והרקדן מתחילה להתערער.
קו צהוב, שני גופים ומרחב אחד
על רצפת הסטודיו הופיעו תחילה שני ראשי חץ מנוגדים. תוך זמן קצר הם נעלמו כמעט מעיני. במקומם נמתח פס גאפה צהוב באלכסון. על הקו הופיעו סימוני חצים קטנים. הם הגדירו לרגע את כיוון התנועה. הקו הפך למסלול הליכה, צעידה, דילוג וקפיצה.
זיו ובן דרור נעו עליו הלוך וחזור. מדי פעם יצאו ממנו למסלול מדומיין נוסף. אותו נתיב המשיך כביכול אל קירות החלל. משם הוא שב אל הרצפה. בתחילת הדרך הפעולות נראו כמעט פשוטות מדי. הליכה, עצירה, שינוי כיוון והנפת איבר. אלא שהפשטות הזאת הלכה ונעלמה.
אט אט הופיע דיאלוג גופני מורכב יותר. מבני עמידה החלו להיווצר ולהתפרק. יד פגשה יד, רגל חדרה למסלול של רגל אחרת. שני הגופים הצטלבו ואז נפרדו מחדש. לעיתים הופיעו צירופים שנראו כמעט בלתי אפשריים. עבודת הרגליים, הידיים והגו דרשה שליטה גבוהה מאוד.
ועדיין הכול נראה זורם. אולי כאן נמצא אחד הכוחות היפים במופע. השניים אינם מציגים את הקושי לראווה. הווירטואוזיות אינה מבקשת מחיאות כפיים בכל רגע. היא משרתת מערכת יחסים.
מוזיקה שאינה נשארת ברקע
גם פס הקול אינו מתנהג כמו פס קול רגיל. הוא כולל עולם רחב מאוד של מקורות. לורי אנדרסון פוגשת את קרונוס קווארטט. פיליפ גלאס פוגש את סיבליוס. לצדם מגיעים שוברט, Force ובהמשך גם Wham!. על הנייר מדובר כמעט בהתנגשות תרבויות. בחלל היא דווקא משרתת את חוסר היציבות. אבל היה שם עוד משהו.
המוזיקה לא הרגישה כמו פלייליסט סגור שממתין להפעלה. זיו ובן דרור ניגשו מעת לעת למחשב בפינת הסטודיו. הם החליפו קטעים והמשיכו לנוע. המחווה הזאת חשפה את מנגנון המופע לעיני הקהל. היא גם העלתה שאלה מעניינת. כמה מהדברים תוכננו מראש וכמה נותרו פתוחים? לא תמיד ידעתי.
אולי דווקא הפעולות היומיומיות הן המפתח לעבודה. מזיגת יין, הליכה, בחירת שיר או נשיאת דלי נראות בתחילה כמעט חסרות משמעות. אלא שמתחת לפשטות הזאת מתפתחים כל הזמן חיכוך, השפעה הדדית ומאבק קטן על שליטה. מה שנראה נונשלנטי מסתיר בתוכו מערכת מורכבת הרבה יותר.
דווקא חוסר הידיעה התאים מאוד לעבודה. המופע נע כל הזמן בין סתמיות לכאורה לבין שליטה מדויקת. אותו משחק התקיים גם בבחירת המוזיקה.
זיו עצמה מתארת את המוזיקה כחלק מהדיאלוג בינה לבין בן דרור. שינוי ברצועה יכול להוליד תגובה אחרת. טעות יכולה להפוך לחומר יצירתי. גם שוברט נכנס לתוך המשחק הזה. כך המוזיקה אינה רק ליווי. היא נעשית משתתפת שלישית בתוך מערכת היחסים.
הגוף מתחיל לפרק את הסדר
התנועה של זיו עצמה נעה בין קצוות. לפעמים הכול מתחיל ברטט כמעט בלתי נראה. אצבעות זזות, מפרק מגיב והרטט מתקדם לאורך הזרוע. כעבור שנייה הגוף כולו כבר נמצא במקום אחר. תנועה קטנה הופכת לפתע למחווה גדולה. הרגע הזה מגלם היטב את רעיון הרדיקל. השליטה קיימת, ואז נדמה שהיא מתמוססת. הגוף כאילו מקבל לרגע חיים משל עצמו. אלא שמתחת להתפרקות מסתתרת מיומנות רבה.
גם הגיל והניסיון מקבלים כאן משמעות מעניינת. אלה שני גופים מנוסים שאינם צריכים להוכיח את יכולתם בכל רגע. אלו שני גופים שמכירים היטב את יכולותיהם. הם מכירים גם את המגבלות. דווקא מתוך ההיכרות הזאת נוצרת חירות אחרת. פחות רצון להרשים ויותר רצון לבדוק. פחות קישוט ויותר הקשבה.
ואז מגיע הדלי השחור
בחלק מתקדם יותר קיבל הערב תפנית כמעט אבסורדית. בן דרור אחז בידו דלי שחור. בשלב מסוים הוא הפך אותו מעל ראשו וכתפיו. אלפי גרגרים שחורים נשפכו עליו ועל הרצפה הלבנה.
ברגע הראשון חשבתי שמדובר בשומשום שחור. אחרי המופע הרמתי כמה גרגרים ובחנתי אותם. במגע הם הזכירו לי גרנולות פלסטיק זעירות, מהסוג המשמש כחומר גלם בתעשיית הפלסטיק. אינני יודע אם זה אכן היה החומר. דווקא אי־הוודאות התאימה היטב לערב כולו.
עוד קודם השתמש בן דרור בדלי כדי לסמן את הרצפה. הוא שפך את הגרגרים לאורך מסלול. הפעולה הזכירה סימון פסי כביש. אלא שכאן הכביש היה לבן. הסימון היה שחור. אט אט הוא יצר באמצעותם ריבוע במרכז החלל. לפתע הופיע גבול מוחשי מאוד. השניים נכנסו לתוכו ונלכדו בו. הרדיקלים החופשיים קיבלו מסגרת.
לפעמים נשיפה אחת מספיקה
הדימוי היה פשוט, כמעט ילדותי, ולכן גם אפקטיבי מאוד. שני אנשים עומדים בתוך ריבוע. סביבם מסגרת שחורה שמגדירה איפה מותר להיות. אלא שהמסגרת אינה באמת קיר. בן דרור התכופף לעברה. הוא לא קפץ מעליה ולא בעט בה. הוא פשוט נשף. הגרגרים התפזרו. הקו נפרץ ורונית יצאה ממנו.
קשה שלא לראות בכך קריצה ברורה למושג הגבול. לפעמים גבול נראה מוחלט רק מפני שהסכמנו לכבד אותו. לפעמים נשיפה אחת חושפת עד כמה הוא שברירי. העבודה מלאה ברגעים כאלה. הם אינם דורשים מהצופה פרשנות אחת נכונה. הם זורקים סימן ומאפשרים לנו לעבוד איתו. גבול יכול להיות מגדרי. הוא יכול להיות גופני או אמנותי. אפשר לראות בו גם יחסי כוח בין יוצרת למבצע. ואפשר גם להניח לפרשנות ופשוט להתבונן בשני גופים הפועלים בתוך חומר שחור על רצפה לבנה. שתי הקריאות מתקיימות היטב זו לצד זו.
שדה הקרב נמצא בתוך הגוף
כאן נכנס גם רובד עמוק יותר בעבודה של זיו. מחקרה עוסק בגוף ובייצוגיו במחול הישראלי. ביצירה הזאת אין צורך בעירום כדי לפרק את הייצוג. הגוף עצמו הופך לשדה הפעולה. זיו מתעניינת בגוף הישראלי החזק והמתפקד. גוף שמצפים ממנו לנוע, לעבוד ולהוכיח נוכחות. מולו היא מציבה גם אפשרות אחרת.
בן דרור רשאי לעצור. הוא יכול להשתהות ולהתנגד. הוא אינו חייב להתנהג כמכונת תנועה. ברגעים האלה המחול מקבל גם ממד אנושי מאוד. מתחת לתנועה מסתתרת שיחה על כוח. מי מוביל ומי נענה? מי מעצב את הגוף של האחר? מתי כניעה הופכת להסכמה? ומתי התנגדות הופכת בעצמה לריקוד?
המסיבה שמוחקת את הקו האחרון
אחרי כל הקווים, המסלולים והמסגרות מגיע אקט הסיום. ואז משתנה שוב האווירה. צלילי Wham! ממלאים את הסטודיו. זיו ובן דרור כבר עונדים שרשראות מסיבה נוצצות. בקבוקי היין מתחילת הערב חוזרים לידיהם. המעגל נסגר.
רק שהפעם היין כבר אינו מחוות קבלת פנים. הוא הופך לאביזר של מסיבה. השניים מתחילים לפרוץ מתוך המרחב שלהם. הם מתקרבים אל הקהל ומערבבים אותו באירוע. לפתע כבר קשה להגדיר איפה נמצאת הבמה. גם מושג הצופה מתחיל להתפורר. סיבה למסיבה. אחרי כמעט מופע שלם של סימון גבולות, מגיע הרגע שבו כבר אין צורך בהם. המוזיקה נעשית קלילה. הנצנצים משתלטים והבקבוקים חוזרים לתמונה. הכוריאוגרפיה זולגת אל האירוע החברתי.
זיו עצמה מגדירה את הסיום כמעין טיוטה של מסיבה. זו מסיבה שאינה מבקשת שלמות. היא חוגגת דווקא פגיעות, בלגן ואותנטיות. אמש בסטודיו אורה היא עשתה אפילו יותר מזה. היא יצאה מתוך העבודה והתערבבה בקהל.
בסופו של דבר
„רדיקלים חופשיים” אינה עבודה שמבקשת לספר סיפור ליניארי. היא גם לא מציעה פתרון לחידה. היא מניחה שני גופים בתוך מרחב ומתחילה להזיז את הגבולות. בהתחלה הקו נמצא על הרצפה. אחר כך הוא נמצא בין שני הרקדנים. בהמשך הוא מקיף אותם כריבוע. לבסוף הוא נעלם בתוך המסיבה.
רונית זיו ורן בן דרור מביאים אל החלל ניסיון רב. אבל הם אינם משתמשים בו כדי להציג שלמות. להפך. הם משתמשים בו כדי להרשות לעצמם לפרק אותה. יש כאן משחק, הומור, מחשבה והרבה מאוד שליטה גופנית. לצד כל אלה מתקיים גם מרחב של אי־ודאות. וזה בדיוק המקום שבו הרדיקל החופשי מרגיש בבית. הוא אינו יושב בשקט. הוא מחפש את מי שנמצא לידו, משפיע עליו ומשתנה בעצמו. במשך שעה עשו זיו ובן דרור בדיוק את זה. ואז הם מזגו עוד יין והזמינו את הקהל פנימה.
