לפעמים צריך רק להקשיב לכמה שירים חדשים ברצף כדי לזהות תנועה. לא טרנד מתוכנן ולא קמפיין משותף. פשוט כמה יצירות שנוחתות כמעט יחד ומתחילות לדבר זו עם זו. בתוך פחות מיממה הגיעו ארבעה שירים חדשים של ארבע נשים. כל אחת מספרת סיפור אחר, אבל כולן מתכנסות אל אותה נקודה רגישה.
נעמי בניון, יערה לוי, גלית ערוסי פחימה ויובל לוי צועדות בדרכים שונות. כל אחת מהן נמצאת בנקודה אחרת במסע המוזיקלי שלה. דווקא הפערים ביניהן מחדדים את החיבור שנוצר בין ארבעת השירים. כל אחת נוגעת מזווית אחרת באותה תחושה מוכרת. כולן מנסות להמשיך לתפקד, כשבפנים משהו כבר מבקש לעצור.
נעמי בניון: לצחוק כשבפנים יושב אסיר
נעמי בניון מגיעה אל "יום אחרי יום" עם שם משפחה שאי אפשר להתעלם ממנו. היא בתו של עמיר בניון, אבל המסלול החדש שלה מתחיל להתנתק מהייחוס. כבר בגיל עשר שרה לצד אביה את "סופה". כעת היא מבקשת להציג קול, כתיבה וזהות משלה.
"יום אחרי יום" הוא הסינגל השני בדרך לאלבום הבכורה שלה. לפניו הגיע "להיות בן אדם", שהציג אותה כיוצרת עצמאית. גם הפעם היא מחזיקה בעצמה במילים ובלחן.
כבר בפתיחה נעמי לוקחת אותנו אל חדר פנימי סגור. שם יושב אותו סלע כבד שמסרב לזוז. שם נמצא גם אסיר פנימי שנושם ומנסה לברוח. החוץ ממשיך להתנהל, אבל הנפש כבר נמצאת במקום אחר.
הפזמון בנוי כמעט כמו שעון. יום עובר ועוד יום מגיע במקומו. משהו בלב נשחק שוב ושוב. הצחוק אינו מבטל את הכאב. לפעמים הוא דווקא מספק לו כיסוי יעיל במיוחד. כאן נמצאת אחת הנקודות החזקות בשיר. נעמי עוסקת באדם שאינו בוכה דווקא כשהוא צוחק. המשפט הזה מחזיק את כל הפער שבין מראית העין למציאות.
גם הקליפ ממשיך את אותו רעיון. נעמי הציבה את עצמה מול מסיבה שמחה. היא נמצאת שם, אך אינה מצליחה באמת להשתתף. מבחינתה זהו בדיוק הדיסוננס שבין החוץ לפנים.
דוד לביא לקח לידיו את ההפקה והעיבוד המוזיקלי. הוא גם אחראי לגיטרה החשמלית ולתכנותים. ההפקה משאירה לנעמי מרחב לשאת את הטקסט בעצמה. הצליל אינו מסתיר את הסיפור אלא מוביל אליו.
השיר השני כבר מסמן כיוון. נעמי בניון אינה מנסה להסתתר מאחורי השם המוכר. היא בונה לעצמה קול חדש, אישי וחשוף.
יערה לוי: לברוח לחוף כשהראש נוסע איתך
אצל יערה לוי התמונה מתחילה כמעט כמו גלויה תל אביבית. יש חול, כוכבים, מטוסים ואורות עירוניים. נדמה שאפשר פשוט לנסוע אל החוף ולהניח הכול בצד. "אורות תל אביב" מתחיל בתחושה קלילה כמעט בכוח. אין כסף, אין דאגות ואין ציפיות. אם אומרים שהכול טוב, אולי אפשר להאמין בזה לרגע. אבל הרגע הזה נשבר מהר.
יערה לוקחת אותנו אל המקום שבו הבריחה החיצונית פוגשת את הראש. אפשר להגיע לים, להסתכל לשמיים ולשמוע גלים. אי אפשר להשאיר את המחשבות בבית.
היא מתארת תחושה של נוכחות והיעלמות בו זמנית. השדים נשארים שם, יחד עם הדאגות והקושי לקום. אפילו החדר מתחיל להסתובב. בתוך הסערה עולה גם הכמיהה הפשוטה לאמא שתעביר את הכאב. דווקא כאן יערה מכניסה גם תנועה של תקווה. היא מזכירה שהכול עובר כמו גלים. בכל פעם היא מצליחה לצאת מחדש. לא ניצחון גדול, אלא עוד נשימה ועוד תנועה קדימה.
יערה יוצרת ומוציאה מוזיקה מאז 2017. החומרים לקראת אלבומה השני עוסקים בחרדה, אהבה, יחסים וחיפוש עצמי. השפה שלה נעה בין פופ, סול ואראנבי בעברית.
את המילים כתבו יערה לוי, יובל מעיין וגיא נוימן. יערה ויובל מעיין הלחינו יחד. גיא נוימן ויערה אחראים גם על ההפקה.
התוצאה פועלת בדיוק בזכות המתח שבין שני העולמות. הצליל מבקש לנוע קדימה, בעוד המילים מושכות אל תוך הראש. אורות תל אביב אינם פותרים דבר. הם רק מספקים רקע יפה לסערה.
גלית: כשהזמן ממשיך והיא נשארת מאחור
גלית ערוסי פחימה מגיעה אל "תציל אותי" מכיוון מעט אחר. אין כאן פיד נוצץ או מסיבה ברקע. אפילו שם השיר כבר מנסח בקשה ישירה.
גלית מתארת תחושה פשוטה וכואבת. הזמן המשיך לרוץ, והיא הרגישה שנשארה במקום. לפעמים די במשפט אחד כזה כדי לפתוח עולם שלם. כולם מסביב מתקדמים, מתחלפים ומסמנים מטרות חדשות. השעון ממשיך לנוע, אבל בפנים משהו נתקע. גלית אינה מנסה לנסח הוראות למאזין. מבחינתה השיר צריך לתת מקום לרגש. היא מתחילה מרגע אמיתי, שאלה או מחשבה. רק אחר כך מגיעה המנגינה.
הגישה הזאת נשמעת גם באופן שבו היא בונה את השיר. היא כתבה והלחינה בעצמה. נדב ביטון ועדי פלסן אחראים לעיבוד ולהפקה המוזיקלית. ביטון מנגן בפסנתר ובקלידים. עידו מימון בתופים ורן קאופמן בבס. אריאל קדוש מנגן בגיטרות החשמליות. עדי פלסן מנגן באקוסטיות ואחראי גם למיקס ולמאסטרינג.
גלית אינה עוצרת במוזיקה. היא לקחה על עצמה גם את העטיפה, הקליפ והעיצוב הגרפי המשיק לעולמות הבינה המלאכותית. כך היא מנסה לשלוט בכל המעטפת שמקיפה את השיר. הבחירה הזו מתאימה במיוחד ל"תציל אותי". כאשר הסיפור אישי, גם הדרך להראות אותו מבקשת להישאר קרובה ליוצרת.
יובל לוי: הפיד נוצץ, המייקאפ נמרח והמסכה נופלת
ואז מגיעה יובל לוי עם "יפה מבחוץ". כאן החיבור לנושא כבר כמעט מושלם. אם שלושת השירים האחרים מדברים על הפער, יובל מכניסה אותו אל המסך.
העולם שלה מלא סטוריז, לייקים, אודישנים ומבטי אחרים. מבחוץ אפשר לשדר הצלחה. אפשר להצטלם בחו"ל ולהיראות חסרת דאגות. אפשר אפילו להלביש חיוך לפני שיוצאים מהבית. בפנים הכול נשמע אחרת.
יובל לוקחת את תרבות הפיד ומפרקת אותה מבפנים. היא אינה תוקפת את הרשתות כצופה מהצד. היא מודה שגם היא רוצה שיסתכלו. דווקא ההודאה הזאת הופכת את השיר לאמין יותר. מאחורי החיוך מסתתרים חוסר כוח ועייפות, מאחורי המייקאפ נמצאת הדמעה שאסור לה להרוס אותו. מאחורי האודישן הבא נמצא הפחד שעוד הבטחה תיעלם.
ואז מגיעה המציאות הישראלית עצמה פנימה. יובל שרה על שירות מילואים ממושך. היא שרה על מגורים עם ההורים. היא נוגעת בלחץ סביב זוגיות וילדים. כל מה שהפיד יודע להסתיר מקבל כאן מקום.
"יפה מבחוץ" הוא שיר הנושא מתוך EP הבכורה שלה. האלבום הקצר כולל חמש רצועות. קדמו לו "החיה" ו"פאקים". החומרים נעים בין פופ, אר אנד בי ומקצבים עכשוויים.
מאחורי השיר עומד גם סיפור חיים שמחזק את המילים. יובל לוי בת 28. היא למדה 12 שנים בקונסרבטוריון ובהמשך ב BPM. ביום היא מלמדת מוזיקה בבתי ספר יסודיים. בשנים האחרונות היא מחלקת את הזמן בין יצירה לשירות מילואים פעיל.
את "יפה מבחוץ" כתבו והלחינו יובל לוי וגילי אסרף. אסרף לקח לידיו גם את ההפקה המוזיקלית. השיר עובד משום שהוא אינו מסתפק בסיסמה על רשתות חברתיות. יובל מכניסה לתוכה גם את עצמה. היא אינה עומדת מול המסכה ומטיפה לאחרים להסיר אותה. היא מודה כמה קשה להסיר אותה בעצמה.
ארבע נשים, ארבע דרכים להפסיק להעמיד פנים
ארבעת השירים אינם זהים, וטוב שכך.
נעמי בניון מדברת על אסיר פנימי שמבקש לברוח. יערה לוי נוסעת לחוף ומגלה שהראש מגיע איתה. גלית מרגישה שהזמן ממשיך בלעדיה. יובל לוי מביטה בפיד ומבקשת להוריד את המסכה. אצל נעמי יש מסיבה ברקע, אצל יערה זוהרים אורות תל אביב, אצל גלית הזמן ממשיך לרוץ ואצל יובל הסטורי ממשיך להיראות מושלם.
בכל ארבעת המקרים החוץ מתפקד מצוין. הבעיה מתחילה בפנים. אולי זה בדיוק מה שהופך את המקבץ הזה למעניין. אף אחת מהן אינה מנסה למכור פתרון. הן גם אינן מבקשות רחמים. הן פשוט פותחות את הדלת לכמה דקות ומאפשרות להציץ פנימה.
יש כאן גם משהו דורי מאוד. החיים מתנהלים מול מצלמות, מסכים ומדדים בלתי פוסקים. צריך להיראות, להגיב, לעבוד ולהמשיך. אפילו כשאין כוח.
המוזיקה נותנת לארבע היוצרות מקום לעשות את ההפך. לרגע הן אינן חייבות להיראות בסדר. הן יכולות לומר שהלב נשבר, שהראש רועש ושהאוויר נגמר. ארבעה שירים חדשים הגיעו בתוך יממה אחת. ארבע נשים שונות לגמרי עומדות מאחוריהם. יחד הן יוצרות רגע קטן ומדויק במוזיקה הישראלית החדשה.
לפעמים האמת אינה נמצאת במה שרואים מבחוץ. צריך פשוט להקשיב למה שקורה בפנים.
