יש אנשים שכותבים שירים, ויש כאלו שבמשך השנים כותבים לנו זיכרונות. שמרית אור משתייכת ללא ספק לקבוצה השנייה. גם מי שאינו יודע להצמיד את שמה מיד לכל שיר, מכיר את המילים. הן נמצאות ברדיו, במסיבות, בערבי שירה ובטקסים. הן מלוות אהבות, פרידות, געגועים ותקווה. "הללויה", "תני לי יד", "שיר היונה", "צרות טובות", "אל הדרך", "ולנטינו", "גלגל ענק" ו"יחד" הם רק חלק מהסיפור.
ביום שישי, 28 באוגוסט, יקדיש התיאטרון הקאמרי את אולם קאמרי 1 לשמרית אור. שתי הופעות יתקיימו באותו יום, בשעות 11:00 ו־13:30. במרכזן יעמדו המילים שכתבה, האנשים ששרים אותן והסיפורים שנולדו סביבן.
המילים היו שם עוד לפני הבמה
שמרית אור נולדה בירושלים בשנת 1945 בשם שמרית אורלנד. קשה לחשוב על בית שבו המילה העברית קיבלה מעמד טבעי יותר. אביה היה המשורר יעקב אורלנד, חתן פרס ישראל לזמר עברי. הוא חתום על שירים כמו "שני שושנים", "עץ הרימון" ו"היו לילות". כך, עוד לפני שהפכה ליוצרת בעצמה, חיה אור בתוך עולם של שירה, ספרות ומוזיקה.
המשפחה עברה מירושלים ליפו ובהמשך לחיפה. שמרית הצעירה בכלל חלמה בתחילה על עולם אחר. היא ביקשה לרקוד, אך המסלול השתנה והיא פנתה למשחק. בבית צבי פגשה צעירים נוספים שעתידים להשפיע על המוזיקה הישראלית. אחד מהם היה שלום חנוך.
השניים כתבו יחד את "סתיו", משיריה המולחנים הראשונים. חדוה ודוד הקליטו אותו, והמסלול החדש כבר החל להיפתח. אחרי לימודיה בבית צבי הגיעה אור אל התיאטרון הקאמרי. היא השתתפה בגרסאות המקוריות של "עוץ לי גוץ לי" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". אבל הבמה לא החזיקה אותה לאורך זמן. המילים משכו חזק יותר.
סגירת מעגל בקאמרי
דווקא משום כך, ערב המחווה הנוכחי מקבל משמעות מעניינת נוספת. שמרית אור חוזרת אל הקאמרי, אך הפעם היא אינה צריכה לגלם דמות. היצירה שלה עומדת במרכז הבמה. זהו מעגל שנמשך כשישה עשורים. שחקנית צעירה עוזבת את התאטרון ומתחילה לכתוב. כעבור שנים רבות מחזיר אותה אותו מוסד אל הבמה. אלא שעכשיו כבר קשה לדמיין את הזמר הישראלי בלעדיה.
היא כתבה בשפה נגישה, אך מעולם לא פשטנית. אור יודעת לקחת רעיון גדול ולהכניס אותו למשפט שנדבק לזיכרון. אהבה יכולה להפוך אצלה לתמונה קטנה. געגוע הופך למסע. תקווה מקבלת מנגינה שאנשים יכולים לשיר יחד. זה אולי אחד מסודות ההישרדות של שיריה. הם לא נכתבו עבור דור אחד בלבד.
ואז הגיעה הללויה
אי אפשר לספר את סיפורה של שמרית אור בלי לעצור בשנת 1979. אז הגיע "הללויה", שכתבה אור והלחין קובי אשרת, אל במת האירוויזיון בירושלים. גלי עטרי ולהקת חלב ודבש נשאו את השיר אל המקום הראשון והפכו אותו בן לילה לאחד השירים הישראליים המזוהים בעולם.
אלא שהדרך לרגע הזה לא התנהלה במסלול חלק. לפני שהגיע לאירוויזיון, "הללויה" חיפש את דרכו בין מסגרות ותחרויות שונות ולא תמיד מצא שם בית. בסופו של דבר הוא הגיע לבמה הנכונה, ומשם המריא הרבה מעבר לגבולות ישראל. לאורך השנים תרגמו אותו לשפות שונות, אמנים רבים ביצעו אותו מחדש, והוא קיבל חיים משלו. ועדיין, הסיפור של שמרית אור רחב בהרבה מ"הללויה". היא עצמה אמרה לאורך השנים שאינה רואה דווקא בו את פסגת יצירתה. כשמביטים ברשימת השירים שהשאירה אחריה, קל להבין מדוע.
לא רק הללויה
"תני לי יד", שהלחינה נורית הירש וביצע בעז שרעבי, נולד כחלק מהסרט "מאחורי הסורגים". בתוך סיפור טעון על אסירים יהודים וערבים קיבל השיר חיים משלו. הוא יצא מהמסך והפך לשיר שמדבר על געגוע, בית וחיבוק.
"שיר היונה" הביא קול אחר. "צרות טובות" עטף באירוניה קלה עניינים רגשיים מאוד. "אל הדרך" הפך לשיר של יציאה, תנועה ואופטימיות. "ולנטינו" לקח את הפופ הישראלי לעולם אחר של פנטזיה. "גלגל ענק" ו"יחד" הכניסו לתוכם תחושת קהילה ומבט קדימה.
זו בדיוק הגדולה של גוף היצירה הזה. קשה להכניס אותו למגירה אחת. שמרית אור כתבה למתי כספי, שלום חנוך, יהודית רביץ וקובי אשרת. היא שיתפה פעולה גם עם נורית הירש, קורין אלאל ובעז שרעבי. גלי עטרי, אילנית, חנן יובל, דורון מזר ואמנים רבים נוספים נשאו את מילותיה אל הקהל. במובן מסוים, הקול שלה נשמע דרך הקולות של כולם.
שירים שיודעים לחיות מחוץ לזמן שלהם
יש פזמונים שמצליחים מאוד ברגע שבו הם יוצאים. אחר כך הם נשארים בארכיון. אצל שמרית אור קרה משהו אחר. רבים מהשירים פשוט המשיכו לחיות. דור אחד הכיר אותם בזמן אמת, דור אחר שמע אותם בבית. דור נוסף פגש אותם בטלוויזיה, באירועים ובגרסאות חדשות. כך הפכו שירים שנכתבו בשנות השבעים והשמונים לחלק מהעברית המדוברת גם היום.
אפילו הכותרות נשמעות כמו משפטים שאנחנו מכירים מהחיים. "תני לי יד". "אל הדרך". "אני חוזר הביתה". "יחד". "צרות טובות". פשטות כזאת קשה מאוד לכתוב.
עכשיו כולם נפגשים על הבמה
את ערב המחווה עורך ומפיק אבי גז. ורד פיקר אחראית לניהול המוזיקלי ולעיבודים וגם תשב ליד הפסנתר. יורם רותם כתב את קטעי הקישור. אורי מורג אחראי לעיצוב התאורה, תמר גלזר לתלבושות וענבר שרון לתנועה. מיכאל חומש אחראי לתוכן החזותי וניראל שרון לעיצוב הסאונד. לצדה של ורד פיקר ינגנו גיל גולדין בבס, מושיקו בילר בתופים ושמוליק שמיר בגיטרה. ניצן עין הבר יוסיף כלי נשיפה ואקורדיון.
יניב סויסה ינחה את הערב. לצדו ייקחו חלק דורון מזר, עדי כהן, אוהד חיטמן ואוה הרוש חיטמן. יצטרפו אליהם טל סונדק, נוי הלפרין, ערן מור, עמית שושני ונעמה שטרית. שמרית אור עצמה תעמוד, כמובן, בלבו של הערב ושל הסיפור.
בין השירים המתוכננים נמצאים "שיר היונה", "תני לי יד" ו"הללויה". לצדם יגיעו "צרות טובות", "גלגל ענק" ו"אני חוזר הביתה". גם "אל הדרך", "ולנטינו" ו"יחד" נמצאים בתוכנית.
הללויה על מה שהיה, וגם על מה שעוד יהיה
ערבי מחווה נוטים לפעמים להתעטף בנוסטלגיה. במקרה של שמרית אור, יהיה חבל להישאר שם בלבד. הסיפור שלה אינו רק מבט לאחור. זהו סיפורה של יוצרת שהבינה כיצד כותבים פזמון שנשמע פשוט. מתחת לפני השטח נמצאת מלאכת מחשבת של קצב, תמונה ורגש. היא ידעה לתת למלחינים מרחב. היא גם ידעה להשאיר לזמרים מקום להפוך את המילים לשלהם. אולי לכן אנחנו ממשיכים לשיר אותן.
שמרית אור חוגגת שמונים, אבל השירים אינם מתנהגים בהתאם לגיל. הם עדיין נוסעים איתנו, חוזרים הביתה, מושיטים יד ומחפשים ימים טובים יותר. ועכשיו הם חוזרים אל הקאמרי, המקום שבו שמרית אור עצמה עמדה פעם על הבמה. קשה לחשוב על סגירת מעגל יפה מזו.
מחווה לשמרית אור
יום שישי, 28 באוגוסט 2026 | התיאטרון הקאמרי, אולם קאמרי 1 | שתי הופעות: 11:00 ו־13:30 | משך המופע: כשעה וחצי | כרטיסים זמינים כאן
