הכול התחיל אצלי בספר
אמש, במוצאי שבת, נכנסתי לאולם צוקר כדי לצפות בהצגת המחזמר Guys and Dolls, אבל המפגש שלי עם הברנשים והחתיכות התחיל הרבה קודם. הוא התחיל בילדותי, כשקראתי את „ברנשים וחתיכות” של דיימון ראניון בתרגומו של אליעזר כרמי. באותם ימים לא ידעתי דבר על ברודוויי, גם השם פרנק לוסר לא אמר לי דבר, ובכל זאת הכרתי היטב את העולם הזה. הכרתי את הברנשים, החתיכות, המהמרים, הנוכלים ושאר הטיפוסים הצבעוניים שראניון פיזר בין הסמטאות, המועדונים ובתי ההימורים של ניו יורק.
אבל יותר מכול זכרתי את השפה שלהם. כרמי העניק לדמויות האלה עברית עסיסית, שובבה ומלאת המצאות. לעיתים היא נשמעה כמו הרחוב, ולעיתים כמו בית מדרש שהתגלגל במקרה למנהטן. הוא לא הסתפק בתרגום מילולי, אלא בנה לראניון עולם עברי שלם. בתוך העולם הזה הסתובבו אנשים קשוחים למראה, נשים חכמות, מהמרים חסרי מנוחה ונוכלים בעלי לב. כולם חיו לפי קודים פנימיים משלהם, וכולם היו הרבה יותר אנושיים מכפי שנראו בתחילה.
ראניון ידע להביט בעולם התחתון בלי להפוך את אנשיו למפלצות. מאחורי החליפות, המגבעות, הכסף וההימורים הסתתרו פחדים, נאמנויות, חולשות ואהבות. הילד שקרא אותם אז זכר היטב את הטיפוסים האלה, גם אם עדיין לא ידע שיום אחד יפגוש אותם מחדש על במה.
מהספר אל ברודוויי
שנים אחר כך גיליתי שהחבורה הזאת כבר מזמן יצאה מהספר. בשנת 1950 הגיע עולמו של ראניון לברודוויי, כשפרנק לוסר כתב את המוזיקה והמילים וג׳ו סוורלינג ואייב בורוז חיברו את המחזה. כך נולד Guys and Dolls, אחד ממחזות הזמר הקלאסיים של הבמה האמריקאית.
המעבר מהסיפורים אל הבמה נראה טבעי כמעט לחלוטין. ראניון ממילא כתב בקצב תיאטרלי. דמות נכנסת, זורקת משפט חד, עושה עסקה, מסתבכת בכסף, בהימורים או באישה, ואז האהבה מגיעה ומקלקלת את כל התוכניות. לוסר הוסיף לעולם הזה את המרכיב שהיה חסר לו. הוא נתן לברנשים קצב, לחתיכות שירים ולמהמרים תזמורת.
כך נולדו גם כמה מהשירים המזוהים ביותר עם המחזמר, בהם Luck Be a Lady ו־Sit Down, You’re Rockin’ the Boat. הם כבר מזמן חיים מחוץ לגבולות ההצגה, אבל בתוך המחזמר הם מחזירים את הקהל שוב ושוב אל אותו עולם ראניוני, שבו כסף, מזל ואהבה יושבים סביב אותו שולחן.
אמש הם קמו לחיים
במשך יותר משעתיים נשזרו על הבמה עלילות הברנשים והחתיכות של ראניון. השחקנים והרקדנים היטיבו להחיות את העולם הקשוח, הפרוע והצבעוני שטווה בסיפוריו, והבמה התמלאה במהמרים, זמרות, נוכלים וטיפוסים שמתקיימים תמיד על הקצה. הכול נע בתוך קצב, הומור ותנועה, בדיוק כפי שהעולם הזה דורש.
במרכז ניצב נתן דטרויט, מארגן משחקי הקוביות המחתרתיים, שמכיר היטב את חוקי ההימורים ואת הדרכים לעקוף אותם. לצדו ניצבת אדלייד, אהובתו הנאמנה, שממתינה כבר ארבע עשרה שנים לחתונה המובטחת. נתן מסוגל לארגן משחק קוביות כמעט בכל מקום אפשרי, אבל דווקא חופה מצליחה להכניס אותו ללחץ. אדלייד כבר מכירה את כל התירוצים, ממשיכה לכעוס, להתאכזב, לאהוב ולקוות, ומערכת היחסים ביניהם מספקת למחזה הרבה מההומור, החום והאירוניה שבו.
סביבם נעים עוד ברנשים וחתיכות, וכל אחד מהם מנסה להשיג משהו. חלק מחפשים כסף, חלק מחפשים מזל, אחרים מחפשים אהבה, ורבים פשוט מנסים למצוא דרך מכובדת לצאת מהצרה הבאה. אצל ראניון, גם כאשר העולם נראה קשוח ומפוקפק, האנשים עצמם נשארים קרובים, מצחיקים ומוכרים.
ההימור של סקיי
מולם מתפתח הסיפור של סקיי מאסטרסון ושרה בראון. המפגש ביניהם מתחיל בכלל כהימור. סקיי הוא מהמר מקצועי, בטוח בעצמו ומשוכנע שהוא מבין את חוקי המשחק. שרה מגיעה מעולם אחר לגמרי, עולם שמבקש להציל נשמות ולא לסכן אותן.
מה שמתחיל כתרגיל הופך במהרה למשהו שאי אפשר לחשב. כאן המחזמר עובר מהקוביות אל הלב, ומניח על השולחן את ההימור הגדול באמת. אנשים שמאמינים שהם שולטים במזל מגלים שאין נוסחה שתעזור להם מול אהבה. אין קובייה שמבטיחה תוצאה, ואין טריק שיכול לעצור את הרגש ברגע שהוא מתחיל לעבוד.
ברודוויי באנגלית בתל אביב
ההפקה של תיאטרון המקור עולה באנגלית עם כתוביות בעברית, ועבורי היה כאן משהו משעשע במיוחד. את ראניון הכרתי בעברית, דרך התרגום של כרמי, ואמש קיבלתי אותו בחזרה באנגלית. אליעזר כרמי עדיין ישב אצלי בראש, בעוד פרנק לוסר נשמע מהבמה.
בין שתי השפות נפגשו אותם טיפוסים שהכרתי בילדות. הבחירה באנגלית משאירה את השירים במקום שבו נכתבו. החרוזים נשמרים, המקצב נשאר טבעי, והכתוביות מאפשרות לקהל לעקוב אחרי העלילה בלי לפגוע בצליל המקורי. כך נוצר חיבור ישיר יותר לברודוויי, אך בלי לוותר על הנגישות לקהל המקומי.
התזמורת נותנת את הדחיפה
ההפקה אינה מנסה לפרק את הקלאסיקה ולהמציא אותה מחדש. היא הולכת עם ברודוויי ונותנת לסיפור לעבוד. השחקנים נעים בין משחק, שירה ותנועה, והרקדנים מעניקים לסצנות ההמוניות את האנרגיה הדרושה. הכוריאוגרפיה מחזיקה את הבמה בתנועה ומונעת מן העולם הזה להפוך למוצג נוסטלגי בלבד.
גם התזמורת החיה ממלאת תפקיד משמעותי. במקרה הזה היא אינה רק ליווי מוזיקלי, אלא חלק מהזהות של המחזמר. לוסר כתב מוזיקה שזקוקה לנשימה של נגנים, לקצב של כלי נשיפה ולתחושה שהצליל נולד באותו רגע בתוך האולם. כשהתזמורת נכנסת במלוא הכוח, גם הברנשים והחתיכות מקבלים עוד שכבת צבע.
עולם ישן, אנשים מוכרים
אפשר כמובן לומר ש„ברנשים וחתיכות” שייך לאמריקה אחרת. החליפות, המגבעות, משחקי הקוביות והמועדונים מגיעים מתקופה רחוקה. אבל בני האדם כמעט לא השתנו. אנשים עדיין מבטיחים הבטחות שהם מתקשים לקיים, גברים עדיין מנסים להציג ביטחון שאין להם, נשים עדיין קוראות אותם מהר מאוד, ואהבה ממשיכה להרוס תוכניות מצוינות.
זו כנראה אחת הסיבות שהמחזמר עדיין עובד. התפאורה שייכת לברודוויי של פעם, אבל האנשים מרגישים מוכרים לגמרי. גם אחרי עשרות שנים, המנגנון האנושי נשאר אותו מנגנון.
ואז נזכרתי בילד ההוא
לקראת סיום ההצגה מצאתי את עצמי חוזר שוב אל הספר. אל הילד שקרא את דיימון ראניון בעברית של אליעזר כרמי. הוא לא ידע אז שהברנשים האלה שייכים גם לברודוויי. הוא פשוט אהב אותם, את השפה שלהם, את ההומור ואת העולם המשונה שבו הם חיו.
אמש פגשתי אותם שוב. הפעם הם לא הסתתרו בין דפי ספר, אלא שרו, רקדו והימרו מול עיני באולם צוקר. אליעזר כרמי נתן להם אז עברית, פרנק לוסר נתן להם מוזיקה, וההפקה הנוכחית העניקה להם שוב גוף, קול ותנועה.
עשרות שנים מפרידות בין הילד ההוא לבין הצופה שישב אמש באולם. הברנשים עדיין שם, החתיכות עדיין שם, והמזל עדיין משחק בכולם.
ואני עדיין נהנה לפגוש אותם.
הקרדיטים
את „ברנשים וחתיכות” (Guys and Dolls), המבוסס על סיפוריו ודמויותיו של דיימון ראניון, מלווים המוזיקה והמילים של פרנק לוסר והמחזה מאת ג׳ו סוורלינג ואייב בורוז. את ההפקה מובילה גבריאלה מישל, כאשר שלי בינמן אחראי על הניהול המקצועי, הניהול המוזיקלי והניצוח, ומיכאל אלוני משמש כמנהל האמנותי. ד״ר עדינה פלדמן חתומה על הבימוי והכוריאוגרפיה, בסיוע גבריאלה מישל כעוזרת במאי ובתיה פדר כעוזרת כוריאוגרפיה. על עיצוב הבמה אחראית ניצן חן פרום, ועל התלבושות חווה רוזלסקי.
על פי הפרסומים המוקדמים של ההפקה, הזמרת סיון טלמור הייתה אמורה לככב במחזמר. אלא שבהצגה שבה צפיתי אמש לא זיהיתי אותה על הבמה. במקביל, בפוסטים שהיא פרסמה בימים האחרונים ברשתות החברתיות היא מתעדת חופשה בתאילנד. כך או כך, בהצגת אמש גילמה את התפקיד שחקנית אחרת.
ההפקה מבית תיאטרון המקור בע״מ, מוצגת באנגלית עם כתוביות בעברית, נמשכת כ־130 דקות כולל הפסקה, ועולה באולם צוקר שבהיכל התרבות תל אביב. הערב המחזמר יעלה שוב. כאן הפרטים.
