לילה ארוך במחלקה הפנימית
ארבע נשים חולקות חדר אחד במחלקה פנימית בבית חולים. הן מבקשות לישון ולעבור בשלום את הלילה. אישה חמישית, נחמה כהן, מונעת מהן את המנוחה. היא מרעישה, מתלוננת ומערערת את השקט בחדר. הנשים דורשות להעביר אותה למקום אחר. אנשי הצוות מנסים לעזור, אך אינם מוצאים חדר חלופי. אחת הנשים שולפת פתרון תיאורטי, שאמור לשחרר את כולן מהמטרד. המילה תיאורטי מרככת לרגע את חומרת הרעיון.
אף אחת אינה מתכננת לבצע מעשה פלילי. לפחות כך כל אחת משכנעת את עצמה. אלא שההצעה מתחילה לנוע במהירות בין המיטות. הרעיון מחליף ידיים, מעורר פחדים ומפרק בריתות זמניות. כל אחת מציגה עמדה, נסוגה ממנה ומחשבת מסלול מחדש. בתוך דקות הופך החדר לזירת חשדות מתוחה. הוויכוח הסוער מתיש את ארבע הנשים, ולבסוף הן נרדמות. בבוקר מטלטלת אותן בשורה מפתיעה ומשנה מיד את האווירה.
מכאן מסיט לפין את העלילה למסלול חד ומסוכן יותר. כאן נשאיר לצופים לגלות בעצמם את המשך ההסתבכות. לפין שומר כמה תפניות מוצלחות להמשך. במקביל, הוא מהדק סביב הדמויות מלכודת שיצרו במו ידיהן.
בדיחה רודפת בדיחה
בראש ובראשונה, המחזאי דניאל לפין כתב קומדיה. הוא יורה עקיצות, בדיחות ופאנצ׳ים כמעט ללא הפסקה. כמעט כל משפט מזמין תגובה קומית נוספת. לעיתים המנגנון הזה מצחיק מאוד. במקומות אחרים הוא מעמיס בדיחה אחת יותר מדי. פאנץ׳ אחד עדיין נוחת, וכבר הבא דורש תשומת לב. רוב הבדיחות שייכות לזן של שחרר ושכח. הן פוגעות, מצחיקות ונעלמות במהירות. רגע אחר כך, הקהל כבר ממתין לבדיחה הבאה.
הקצב משרת היטב את הסיטקום ומכניס לאולם אנרגיה קלה. מנגד, העומס אינו מעניק לכל רגע מספיק מרחב. לפין יכול היה להניח לכמה בדיחות להישאר בחדר. במקומות אחרים הפאנץ׳ הנוסף פשוט אינו נחוץ. קשה לדעת היכן מסתיים הטקסט שכתב דניאל לפין. קשה יותר לזהות היכן מתחילה ציפי שביט עצמה.
שביט מביאה לבמה הומור שמלווה את ישראל עשרות שנים. הקהל מכיר היטב את קולה ואת קצב ההגשה שלה. הוא גם מזהה את קריצותיה עוד לפני הפאנץ׳. ייתכן שכל מילה מופיעה בטקסט המקורי. ייתכן ששביט מוסיפה מהתבלין האישי שלה. כך או כך, החיבור נראה טבעי לחלוטין. שביט אינה רק שחקנית בתוך ההצגה. היא מביאה עמה עולם בידורי שלם. העולם הזה נכנס לחדר ומיד מעניק לו קצב משלו.
מדינה קטנה בתוך חדר אחד
על בסיס הסיטקום בונה לפין שכבה חברתית נוספת. הוא הופך את חדר האשפוז למדינה ישראלית קטנה. כל מיטה מייצגת עולם אחר. עדות, עמים, מבטאים וסטיגמות נכנסים במהירות אל השיחה. גם גזענות, התנשאות וחשדנות מצטרפות אל הוויכוחים.
לפין אינו עוצר את העלילה כדי להטיף. הוא משלב את הביקורת בתוך הדיאלוגים והעימותים. הדמויות משתמשות בדעות הקדומות כנשק. כל אחת מביטה באחרות דרך תוויות מוכרות. במקביל, כל דמות נושאת תווית שהאחרות מדביקות לה. לעיתים היא משתמשת בה כדי להתגונן. השפה ממלאת תפקיד מרכזי בתוך המשחק הזה. מבטאים ושיבושי מילים מספקים חומר קומי יעיל. הבדלים תרבותיים מייצרים חיכוך כמעט מיידי.
לא כל הבדיחות נשארות באזור הנוח. כמה מהן מתקרבות לשטח רגיש מאוד. לפין שומר לרוב על איזון נכון. הוא צוחק עם הדמויות ולא רק עליהן. כל אחת גם מקבלת הזדמנות להחזיר לאחרות. אף אחת אינה נשארת קורבן שקט.
לעיתים נשען המחזה יותר מדי על סטריאוטיפים מוכרים. כמה דמויות נכנסות לחדר כמעט כקריקטורות. המשחק מעניק להן בהמשך נפח אנושי נוסף. דווקא כשהנשים חורגות מהתבניות, המחזה מתחזק. אז נחשפים הפחד, הכאב והחולשה שמאחורי התוויות. הטיפוסים הופכים לאנשים ממשיים.
מהבדיחה אל שאלות ברומו של עולם
השכבה השלישית נוגעת בנושאים כבדים הרבה יותר. לפין מתחיל במטרד לילי ומגיע במהירות לשאלות מוסריות. הוא בוחן מתי מחשבה הופכת למעשה. המחזה עוסק באחריות שאדם נושא על משאלה נסתרת. בהמשך הוא בודק מתי שתיקה הופכת לשותפות. גם הסוד המשותף מעלה שאלה מרכזית. האם הוא יחבר בין הנשים או יעורר בהן פחד?
פשע, אשמה ושמירת סוד נכנסים דרך הדלת הקומית. לצדם מופיעים גם בגידה, נקמנות ואחריות אישית. הנשים יוצרות ביניהן ברית מתוך פחד משותף. החשד הראשון כבר מתחיל לפרק אותה. כל אחת מבקשת קודם להציל את עצמה.
במקביל, כל דמות חוששת שהאחרות יסגירו אותה. מכאן צומחים עימותים קומיים, אך גם אי נוחות אמיתית. הקהל צוחק לפני שהוא מספיק להתגונן. רק לאחר מכן מתבררת המשמעות המוסרית של הבדיחה.
לפין אינו מחלק את הנשים לטובות ולרעות. כל אחת נושאת חולשות, אינטרסים ופחדים. כולן מסוגלות גם לרגעים של חמלה. המחזה אינו מספק תשובה מוסרית אחת. במקום זאת, הוא מניח את השאלות על המיטות. הקהל נדרש לקחת אותן איתו הביתה. כאן טמון כוחו המרכזי של הערב. ההצגה אינה מוותרת על הבידור. היא גם אינה מסתפקת רק בו.
ציפי שביט מביאה את העולם שלה
ציפי שביט תופסת את מרכז הבמה מיד עם כניסתה. היא אינה צריכה להיאבק על תשומת הלב. הקול, החיוך והנוכחות עושים זאת עבורה. שביט מכירה היטב את הקהל ויודעת מתי לעצור. היא גם יודעת מתי למשוך את הפאנץ׳ מעט יותר.
לפעמים היא מושכת אותו יותר מדי. למרות זאת, הקהל ממשיך ללכת איתה. הקשר הישיר שלה עם האולם נשאר חי לאורך הערב. שביט אינה נשענת רק על המעמד שצברה. היא מגיבה לשותפיה, נעה בחלל ושומרת על הקצב.
הדמות מאפשרת לה לחבר שמחה עם כאב. ההומור מסתיר לרגע את הפגיעות. הפגיעות חוזרת ומעניקה לכמה בדיחות עומק נוסף. יש משהו מרגש בעצם נוכחותה על הבמה. אולם ההתרגשות אינה מחליפה את המשחק. שביט ממשיכה להציג תזמון קומי מדויק.
עידו מוסרי הופך לדבורה
בהצגה שבה צפינו גילם עידו מוסרי את דבורה. מוסרי אינו מסתפק בעצם הבחירה הקומית. הוא בונה דמות צבעונית, ברורה ומלאת חיים. דבורה נכנסת לחדר עם קול ונוכחות בולטים. מוסרי מעניק לה תנועה מוחצנת ותזמון קומי חד. בתחילה היא כמעט דורשת מהקהל לצחוק.
עם התקדמות העלילה הוא חושף בה צדדים נוספים. מאחורי הצבעוניות מתחילים להופיע פחד, חשדנות וחוסר ביטחון. מוסרי משתמש היטב בגוף ובקול. לא פחות חשוב, הוא מקשיב לשחקנים סביבו. תגובותיו מעניקות תנופה לבדיחות רבות.
החיבור בינו לבין שביט עובד היטב. שניהם מכירים את חוקי הקומדיה ואת קצב הקהל. כל אחד מהם מביא לבמה אנרגיה שונה. מוסרי אינו מנסה לגנוב כל סצנה. הוא יודע מתי להוביל ומתי לפנות מקום. הבחירה הזאת שומרת על דבורה צבעונית, בלי להפוך אותה לגימיק.
אנסמבל שסוגר את החדר
לצד שביט ומוסרי פועל אנסמבל מנוסה. שלמה וישינסקי מביא איתו נוכחות בימתית בטוחה ותזמון מוכר. עירית ענבי מוסיפה אנרגיה צבעונית משלה. נועה אנגל ומעין וינשטוק משלימות את קבוצת המאושפזות. קובי זיסלין נכנס אל המערך ושומר על תנופת העלילה.
המשחק הקבוצתי חשוב במיוחד במחזה כזה. כל פאנץ׳ תלוי במבט, בתגובה ובתזמון שמגיעים אחריו. השחקנים מבינים היטב את המנגנון. הם יודעים מתי להוביל את הסצנה ומתי לסגת. הדיוק הזה מחזיק את החדר לאורך הערב.
הבמאי משה נאור מניע את הדמויות ללא הפסקה. הוא משתמש במיטות כחלק פעיל מההתרחשות. כך אינו מאפשר לחלל הסגור לקבע את ההצגה. הקצב המהיר משרת היטב את החלקים הקומיים. ברגעים המוסריים הוא יכול היה להאט מעט. עצירה קצרה הייתה מאפשרת למתח לחלחל עמוק יותר.
גם השירים נכנסים למחלקה
ההפקה משלבת במהלך הערב כמה שירים מוכרים. המוזיקה אינה משמשת רק כאתנחתה בין רצפי הדיאלוגים. השירים מגיבים לעלילה ומעניקים לה שכבה אירונית נוספת. טל בלכרוביץ עוטף באמצעותם את חדר האשפוז בחיים, זיכרונות וגעגועים.
שחקני ההצגה פותחים עם ״Dancing Queen״ של להקת אבבא. השיר שכולל גם העמדה כוריאוגרפית מכניס מיד שמחת חיים אל תוך המחלקה. הבחירה יוצרת ניגוד משעשע בין הגוף הכואב לבין הרצון לרקוד.
בהמשך מבצע האנסמבל את ״אנו נפגש״ של ישראל יצחקי ובובי פנחסי במקור בביצועה של יפה ירקוני. השיר מקבל כאן משמעות כפולה, נוכח השאלות על פרידה ומוות. הקלילות המוזיקלית אינה מעלימה את המחשבות שמרחפות בחדר.
״מדינה קטנה״ של דני סנדרסון ויוני רכטר מתאים במיוחד לעולם המחזה. חדר האשפוז כבר הפך לישראל קטנה, צפופה ומלאת מחלוקות. כל מיטה מחזיקה זהות, סטיגמה, זיכרון ופחד משלה.
האנסמבל ממשיך עם ״החיים קשים״ של אלון אולארצ׳יק. השיר מסכם בחיוך את מצבן של המאושפזות. הוא גם מחבר בין התלונות הקטנות לבין החרדות הגדולות.
״Knockin’ on Heaven’s Door״ של בוב דילן נוגע ישירות במוות. הבחירה ברורה, אך פועלת היטב בתוך הקומדיה. היא מאפשרת להצגה להתקרב לקצה, בלי לאבד את החיוך. עידו מוסרי תופס כאן גיטרה חשמלית ומצטרף לסולו הגיטרה בעיבוד של רובים ושושנים.
״כולם הלכו לג׳מבו״ מחזיר את ציפי שביט אל עולמה הבידורי. יורם טהרלב תרגם את השיר לעברית. הביצוע מעורר מיד זיכרון, נוסטלגיה וחיבור אישי עם הקהל.
לקראת סיום חוזרים השחקנים אל ״Dancing Queen״. הפעם השיר מלווה את ההשתחוויה. כך סוגרת ההפקה מעגל מוזיקלי, שמתחיל ונגמר בשמחת חיים.
השירים אינם עוצרים את העלילה, אלא משקפים אותה מזווית נוספת. הם מחברים בין מחלה, מוות, נוסטלגיה והומור ישראלי. בעיקר, הם מזכירים שהדמויות עדיין מבקשות לרקוד.
מעט פחות היה עובד טוב יותר
הבעיה המרכזית של ההצגה נמצאת בעודף. המחזה אינו תמיד יודע מתי לעצור. הוא מחפש עוד בדיחה גם לאחר שהסצנה הסתיימה. הקהל נהנה וצוחק לאורך הערב. עם זאת, כמה רגעים דורשים יותר מרחב. השאלות המוסריות זקוקות לזמן נשימה.
קיצור קטן היה מחדד את שלוש השכבות. הוא היה מחזק גם את המעבר ביניהן. הקומדיה הייתה נשארת חזקה מאוד. העודפות אינה הורסת את ההצגה. היא רק מונעת ממנה להיות מדויקת יותר. לפין כתב מנגנון קומי יעיל מאוד. משה נאור מפעיל את המנגנון באנרגיה. השחקנים שומרים עליו חי ותוסס. לעיתים הם פשוט מפעילים אותו בעוצמה גבוהה מדי.
ומילה או יותר על המחזאי דניאל לפין הפועל בתיאטרון ובטלוויזיה מאז שנות השמונים. בין עבודותיו הבולטות נמצאות ״החיים זה לא הכל״, ״זהו זה!״, ״ארבע אימהות״ ו״בין קודש לחולון״. יצירתו עוסקת לרוב באנשים רגילים, שנקלעים למצבים ההולכים ומסתבכים. דרך הקומדיה הוא בוחן משפחה, זהות, מוסר והחברה הישראלית.
מי באמת זקוק לשחרור?
״לשחרר את נחמה״ מעניקה לקהל ערב מצחיק, נגיש ומלא אנרגיה. לפין בונה קומדיה שמכירה היטב את הקהל הישראלי. מתחת לפאנצ׳ים מסתתרת ביקורת חברתית קלה אך ברורה. היא מצביעה על הסטיגמות ועל החשדנות שמנהלות אותנו. עמוק יותר מחכה שכבה שעוסקת באשמה, פשע ובגידה. היא שואלת מה אנשים יעשו כאשר סוד משותף מאיים עליהם.
הצפת הבדיחות מעניקה להצגה את התנופה שלה. אותה הצפה גם מונעת מכמה רגעים להגיע למלוא כוחם. מעט פחות היה מעניק לערב דיוק נוסף. ציפי שביט מעניקה להצגה את ליבה הבידורי. עידו מוסרי הופך את כוכבה לדמות צבעונית ואנושית. האנסמבל כולו שומר על קצב ועל משחק קבוצתי יעיל.
הקהל יוצא מהאולם עם חיוך ועם כמה שאלות מטרידות. זהו שילוב ראוי עבור קומדיה שאינה מסתפקת בצחוק. בסופו של דבר, נחמה אינה היחידה שזקוקה לשחרור. כל דמות מבקשת להשתחרר מפחד אחר. ייתכן שגם הקהל מזהה שם כמה כבלים משלו.
המחזה שחגג אמש את עלייתו לבמה בפעם ה- 150 ממשיך לרוץ בהפקת תיאטרון חיפה בחרבי הארץ, בדקו כאן מועדים ומקומות.
