מהרגע הראשון ועד לבמה הגדולה
את גל דה פז פגשתי על הבמות לפני יותר מעשור. גם אז היה ברור כי מדובר בקול שאינו מבקש רשות. בערב אחד היא סערה לצד Lucille Crew. בערב אחר היא נשענה על רוק ובלוז עם The Paz Band. כל מפגש חשף צבע אחר, אך אותה אש נותרה במרכז.
בדצמבר 2015 ראיתי אותה מתארחת במופע של הסופר גרופ The Dead Daisies בבארבי. אחר כך פתחה את ערב גרג דולי בבית מיומנה. שם, לצד מוטי לייבל וגיטרה אקוסטית, היא נשמעה חשמלית לגמרי. באפריל 2016 הגיעה נקודת ציון נוספת. The Paz Band השיקה בבארבי את Down the Rabbit Hole. הערב חיבר רוק, גרוב, בלוז, נשמה ופולק. אדר אבישר הביא את הסיפור. גל כבר החזיקה אז במה כאילו נולדה עליה.
מאז הדרך התרחבה. Lucille Crew נשאה אותה אל היפ הופ, פאנק וסול. The Paz Band המשיכה לחקור רוק, בלוז וקברט אפל. אלבום Uncovered החזיר אותה לפסנתר, לגוספל ולמרחבים אינטימיים. אחרי השבעה באוקטובר היא הוציאה את Bring Them Home. השיר נשא את זעקת החטופים אל קהל בינלאומי. Very That חשף בשנת 2024 את דיוות הפופ שבתוכה. Can't Die from Love סימן לאחרונה פרק אישי ובשל יותר.
פרויקט Affairs of a Heart חיבר עשרה שירים לסיפור חזותי אחד. גל גילמה בו שתי דמויות מנוגדות. העבודה הרחיבה את תפקידה מעבר לשירה ולפסנתר. אמנות הדראג נכנסה פנימה כחלק מהשפה, לא כאביזר. גם הקהילה הגאה קיבלה מקום גלוי בתוך הזהות הבימתית.
בהמשך היא יצאה עם ההרכבים למועדונים ולפסטיבלים מעבר לים. הדרך עברה גם בברלין, פריז ופסטיבל סיגט בהונגריה. היא חלקה במות עם אירוסמית', מאנו צ'או ומק מילר. לאחרונה הכוכב הבא חשף אותה מחדש בפני קהל רחב. היא סיימה במקום השני, אך יצאה מהתוכנית כמנצחת אמנותית.
לאס וגאס פגשה את אולם לאוי
אמש היא הגיעה לראשונה לאולם לאוי בהיכל התרבות. לא עוד אורחת, ולא עוד הבטחה. הפעם היא הציבה במרכז ערב שנבנה סביבה. המופע נמשך כמאה וחמש דקות. בתוכן היא דחסה קריירה, גרוב, דרמה, הומור והרבה זיעה.
ישגב דותן ניהל אמנותית את הערב והחזיק את החיבורים. יונתן הרינגמן ישב בקלידים, ושי חזן אחז בבס. רועי חן ישב בתופים והניע את המכונה. בר אשכנזי, אלעד גלרט וירון אוזנה בנו חומת כלי נשיפה. נוי אמגר, רייצ'ל סלפין ואריאל צרפתי עטפו את הקול. גלורי הוליווד ונציגות דראג בראנץ' הוסיפו זוהר, צבע וחוצפה.
הנגנים לא הסתפקו בליווי יעיל. הם בנו מרחב גדול, קשוח ומבריק סביב הקול. כלי הנשיפה דחפו את הפאנק קדימה. הקלידים הוסיפו נשמה ורכות. זמרות הליווי הרחיבו את ההרמוניות והעניקו לשירים גוף נוסף.
אל הערב הצטרפו ג'ני פנקין, אסתר רדא, ורד מרד בנד. כל אורח נכנס לעולם שכבר נשא חתימה ברורה. הם הוסיפו גוונים, אך גל שמרה על מרכז הכובד. דווקא ריבוי האורחים הדגיש את הביטחון שלה כמארחת.
לפעמים הבמה התקרבה לעומס. אולם העומס עצמו התאים לדמות שגל בנתה. היא אינה מציעה מינימליזם. היא מציעה מקסימום, בלי להתנצל.
הקריירה נכנסה לתוך רשימת השירים
הפתיחה הגיעה מהצד הקצבי והפכה מיד את הישיבה למושג זמני. בהמשך הגיעו Hummingbird, Scratchin' My Bones ו Concrete Sky. שלושתם סימנו את המעברים בין אינטימיות, כאב ורוק מתפרץ. Very That הביא את הצד המלוטש, הצבעוני והמודע לעצמו.
Can't Die from Love עצר לרגע את מנועי המסיבה. גל חשפה לב פתוח בתוך כל מעטפת הזוהר. Natural Woman החזיר את הערב לשורשי הסול הגדולים. How Will I Know פגש את ג'ני פנקין בחיבור קליל ומבריק. Gold Bars החזיר את Lucille Crew אל מרכז הרחבה.
רשימת השירים לא ביקשה לסכם קריירה בסדר כרונולוגי. היא ערבבה תקופות, להקות, ז'אנרים וזהויות. זו בדיוק הדרך הנכונה לספר את גל דה פז. היא מעולם לא בחרה מגירה אחת. אמש היא פתחה את כולן יחד.
מבחינתי, אולם לאוי הציב בפני המופע אתגר מעניין. זהו אולם ישיבה מכובד, לא מועדון רוק צפוף. גל לא ניסתה להקטין את עצמה עבור החלל. היא הרחיבה את החלל עבורה. האורות, הדראג והנגנים הפכו את ההיכל למגרש הביתי שלה.
מהבארבי אל ההיכל
כשפגשתי אותה בראשית הדרך, ראיתי פצצת אנרגיה קטנה ואדירה. אמש כבר עמדה מולי דיווה שלמה, מודעת וחופשית. הקול נשאר עצום, אבל המסגרת גדלה סביבו. היכל התרבות לא העניק לה מעמד. הוא רק אישר את מה שהבמות הקטנות ידעו מזמן.
לחצו לצפייה בגלרית התמונות המלאה
כמה טעימות מוזיקליות מהמופע
