לפעמים שיר חדש אינו מתחיל באולפן נוצץ ומאובזר. לפעמים הוא מתחיל בנסיעה אל המדבר. מחשב, סידור תפילה וכמה מוזיקאים עולים יחד לאוטובוס ישן. שם, הרחק מהעיר, הם מנסים להקשיב לעצמם מחדש.
כך החל בינואר 2024 הפרויקט המשותף של שי צברי ופטריק סבג. השניים נסעו אל האולפן המדברי של סבג. במשך יומיים הם התמקמו באוטובוס ישן של דן. האוטובוס עבר הסבה והפך לחלל עבודה מוזיקלי. בחוץ המשיכו להדהד קולות המלחמה והחרדה. בפנים נוצרה בועה קטנה, זמנית ושברירית. הבועה אפשרה להם להשתיק לרגע את הרעש. במקומו נכנסו מילים עתיקות מתוך סידור התפילה.
על המסך חיכה טקסט ההלל. זו התפילה הנאמרת בראשי חודשים ובשלושת הרגלים. בישראל שרים אותה גם ביום העצמאות. הטקסט מבקש להודות, לשבח ולחגוג את עצם החיים. בתוך יומיים נולדו ארבעה שירים חדשים. היצירה זרמה במהירות שכמעט הפתיעה את יוצריה. צברי וסבג חזרו לעיר כשהם עדיין נסחפים בהתלהבות. כעבור זמן קצר הם שבו למדבר ליומיים נוספים.
המסע השני הוליד שלושה שירים נוספים. כך צמח מחזור ובו שבעה לחנים מתוך ההלל. כעת יוצא השיר הראשון מאותו מסע. שמו ״הלל 3״, והוא מארח את אליסף בשארי. האלבום המלא יצא לאור בתאריך 18 באוקטובר.
בית הכנסת פוגש את המועדון
צברי וסבג מתארים לחן המתחיל בבית הכנסת התימני. משם הוא מתקדם בהדרגה לעבר רחבת הריקודים. המשפט הזה מסכם היטב את המהלך המוזיקלי כולו. השיר אינו מבקש להפוך תפילה למוצג מוזיאוני. הוא גם אינו עוטף אותה ביראת כבוד מרוחקת. צברי ניגש למילים מתוך קרבה טבעית. עבורו, הסידור נשאר חומר חי, נושם ומתחדש. הקול שלו מוביל את הטקסט מתוך מסורת עמוקה. לצידו נבנית מעטפת עכשווית, פתוחה ומלאת תנועה. הקצב אינו מבטל את הקדושה. להפך, הוא מעניק לה גוף חדש.
במקום להעמיד את בית הכנסת מול המועדון, השיר מחבר ביניהם. התפילה יוצאת מן הספסלים ומתחילה לנוע. הפעימה העתיקה מקבלת שכבה מודרנית. המילים נשארות במרכז, אך הגוף מצטרף אליהן. זהו מהלך טבעי בתוך יצירתו של שי צברי. כבר באלבום ״שחרית״ הוא חיבר תפילה למוזיקה ישראלית עכשווית. גם ״תפילת הדרך״ ו״אנא, אנא, אנא״ המשיכו באותו נתיב.
צברי אינו מתייחס למסורת כאל חומר שדורש הצלה. הוא יודע שהיא כבר מלאה בחיים. תפקידו הוא לפתוח עבורה חלונות חדשים. משם היא יכולה לפגוש קהלים, מקצבים וחללים אחרים. פטריק סבג מעניק למסע הזה מרחב מוזיקלי רחב. ההפקה אינה סוגרת את התפילה בתוך הגדרה אחת. היא מאפשרת למסורת, לגרוב ולקצב להתערבב בחופשיות. כך נוצר שיר המשתייך לכמה עולמות במקביל.
החברים נכנסים אל האוטובוס
לאחר כתיבת השירים הזמינו צברי וסבג חברים אל האולפן. אליסף בשארי הצטרף בנגינה ובשירה. הנוכחות שלו מעמיקה את השורש התימני של הלחן. היא גם מוסיפה לשיר קול נוסף ומשלים. ניר מנצור ניגן בכלי הקשה והעניק לשיר את פעימותיו. יונתן הרינגמן הוסיף קלידים ובנה שכבות סביב הקולות. עינת הראל, אביב בכר ורועי מכלוף הצטרפו בשירת קולות.
הקולות המשותפים מעניקים לטקסט תחושה קהילתית. לרגע נדמה שהשיר אינו שייך לזמר יחיד. הוא הופך לתפילה קבוצתית, שבה כולם מחזיקים את המילים יחד.
שבעה שירים שנולדו מתוך שתיקה
קשה להתעלם ממועד תחילת העבודה על הפרויקט. ינואר 2024 היה חודש טעון, כואב וחסר מנוחה. המלחמה נכחה בכל בית, בכל שיחה ובכל מחשבה.
דווקא בתוך התקופה הזאת ביקשו היוצרים להקשיב למילות ההלל. הם לא ניסו למחוק את המציאות. הם גם לא ביקשו להציע נחמה קלה. הם יצרו מרחב שבו אפשר עדיין להודות ולנשום. הפער הזה מעניק לפרויקט את כוחו. ההלל אינו מגיע מתוך עולם מושלם. הוא יוצא מתוך מציאות פצועה ומבולבלת. לכן השמחה שבו אינה מובנת מאליה.
״הלל 3״ מבקש להשיב לשמחה את המורכבות שלה. זו אינה שמחה תמימה או מנותקת. זו שמחה הנולדת למרות הכול. לפעמים היא מתחילה בלחש, ואז הופכת לריקוד. האוטובוס הישן במדבר הפך לרגע למקום מקלט. בתוכו נפגשו מילים עתיקות עם שאלות עכשוויות. שבעה לחנים יצאו משם אל הדרך. הראשון כבר כאן.
שי צברי ופטריק סבג פותחים באמצעותו פרויקט מסקרן. הוא מחבר סידור, מדבר, מסורת וקצב. מעל הכול, הוא מזכיר שתפילה יכולה גם להזיז את הגוף.
