במהלך חודש אפריל נכחתי בפרזנטציה שערכה להקת מחול בת שבע למופע "הפרדות | דום". האירוע חשף קטעים נבחרים מתוך ערב היצירות החדש. כבר אז הסתמן מפגש מסקרן בין שתי שפות תנועה מובחנות. להתרשמות הראשונית אפשר לחזור כאן.
מאז נדחה המופע מספר פעמים בשל המצב הביטחוני. המציאות טלטלה את עולם התרבות כולו. אולמות שינו מועדים, הפקות נעצרו והקהל נאלץ להמתין. אירועים רבים בוטלו או עברו ללוחות זמנים חדשים.
אמש הגיע הערב סוף סוף לאודיטוריום דוהל בשכונת התקווה. הפעם חוויתי את שתי היצירות במלואן. לא עוד טעימות מתוך תהליך יצירתי. כעת נחשפה התמונה האמנותית השלמה.
אנסמבל בת שבע העלה את הפרדות מאת רוני חדש. לאחר ההפסקה עלתה דום מאת בשמת נוסן. שתי היצירות שונות מאוד זו מזו. למרות זאת, שתיהן בוחנות גוף הפועל בתוך מציאות משתנה.
הפרדות בין גוף לזהות
רוני חדש ממשיכה לחקור את הגוף כשדה לפירוק והרכבה. התנועה מתפצלת לאיברים הפועלים כמעט באופן עצמאי. הידיים, הרגליים, הראש והגו יוצרים שיחה מתמדת.
חדש, ילידת 1990, פועלת ככוריאוגרפית, רקדנית ומורה למחול עכשווי. ביצירתה היא מחפשת מניעים אינסטינקטיביים ורגשיים לתנועה. לשם כך היא מפרקת את הגוף לשלל איבריו. לכל איבר היא מעניקה יכולת תנועתית נפרדת.
השפה הזאת מלווה גם את הפרדות. באמצעותה היא בוחנת הגדרה, שיוך ותיוג חברתי. הגוף הפרטי מבקש לשמור על עצמאותו. החברה מבקשת להכניס אותו לתוך קטגוריה מוכרת.
חדש מבקשת לפרק גם את הדימוי ואת פעולת המופע. היא מערערת על היחסים המוכרים בין הקהל למבצעים. כך היא מקלפת מן הגוף היסטוריה, סטריאוטיפים והגדרות מוכתבות. במקומם היא מציבה גוף חשוף מול הווה ישיר.
אין כאן עלילה במובן המקובל. במקום זאת נבנה רצף של דימויים גופניים. כל דימוי מוסיף שכבה חדשה לחוויה. לעיתים הרקדנים מתרחקים זה מזה. רגע אחר כך הם חוזרים ומתלכדים.
הדיוק של רקדני האנסמבל בולט לאורך היצירה. כל תנועה נראית מחושבת, אך אינה מאבדת חיות. התוצאה מסקרנת ומזמינה את הקהל להשלים משמעויות בעצמו.
עבודותיה של חדש זכו להכרה בארץ ובעולם. היא קיבלה את פרס משרד התרבות ליוצרים צעירים שלוש פעמים. בשנת 2015 זכתה גם בפרס גוונים במחול.
פקודות, איברים וסלקציה אנושית
אחד הרגעים המשעשעים מגיע סמוך לשולי הבמה. אחת הרקדניות מתיישבת שם ואוחזת במיקרופון. לפתע היא הופכת לקריינית המכוונת את חברי האנסמבל.
תחילה היא קוראת בשמות איברי גוף. ראש, יד, מרפק, רגל, כף רגל ואזור החלציים. בכל קריאה מגיבים הרקדנים ממיקומם הנוכחי. כל אחד מדגיש איבר אחר מזווית שונה.
הקטע מעורר חיוך כמעט מיידי. לאחר מכן הוא משנה כיוון ומקבל משמעות רחבה. הפקודות הגופניות מתחלפות במאפיינים אישיים וחברתיים.
צבע עיניים, צבע שיער, מין, מוצא ונטייה מינית נכנסים לתמונה. אפילו עבר צבאי הופך לקריטריון בתוך הסלקציה הרגעית. הרקדנים נפרדים ומסתדרים בהתאם לכל הגדרה חדשה.
ההומור נשאר נוכח, אך אי נוחות מתחילה לחלחל. לפתע אדם שלם מצטמצם לתווית אחת. הגוף הופך לסעיף בתוך שאלון אנושי.
זהו רגע פשוט, שנון ואפקטיבי מאוד. הוא מעורר מחשבה בלי לנופף במסר. מדוע אנחנו זקוקים להגדרות רבות כל כך? מתי הגדרה הופכת להפרדה, ומתי הפרדה יוצרת היררכיה?
רוני חדש הופכת את הבמה למעבדת מיון אנושית. בתוך המעבדה הזאת גם הצופה בוחן את תגובותיו. החיוך הראשוני מתחלף בשאלה עמוקה יותר.
כשהצליל מפרק ומרכיב
כבר בפרזנטציה התרשמתי במיוחד מן העושר המוזיקלי. אז נשמעו רק חלקים מתוך המבנה המלא. אמש התבררה חשיבותו הדרמטורגית של הפסקול.
ביצירה הפרדות בנו מתן דסקל ונועם חדש קולאז׳ מוזיקלי. הם שילבו יצירות קיימות בתוך רצף מחושב. באך, ג׳וני גרינווד ומוריס ראוול נפגשים בתוך מרחב אחד.
המעברים מחברים בין קלאסיקה, קולנוע ומוזיקה מודרנית. הסדר המוזיקלי מתפרק ונבנה מחדש. המהלך הזה משקף היטב את העבודה הגופנית שעל הבמה.
הצליל אינו מלווה את המחול בלבד. הוא מציע שכבה עצמאית של משמעות. לעיתים הוא מסדר את התנועה. ברגעים אחרים הוא מערער את הסדר.
דום בתוך מציאות מתערערת
בשמת נוסן מביטה ישירות אל המציאות שבה כולנו חיים. היא מתארת דור שהתבגר בין מגפה למלחמה. הקרקע אינה יציבה והעתיד אינו ברור.
נוסן, ילידת 1984, פועלת ככוריאוגרפית וכרקדנית. היא נמשכת אל הבלתי טבעי, המוגזם והמסוגנן, ושואבת השראה מעולמות המדע הבדיוני והקומיקס. בעבר רקדה בלהקת מחול בת שבע ובאנסמבל ענבל פינטו ואבשלום פולק. כיום היא מנהלת את תוכנית הכשרת המורים בגאגא ומרצה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. הרקע העשיר הזה ניכר היטב בשפה התנועתית שפיתחה, המשלבת דיוק גופני, מתח דרמטי ודמיון חזותי.
בתוך התנאים הללו הגוף ממשיך לנוע. הוא אינו נע רק מתוך חופש. לעיתים התנועה נולדת מתוך הכרח הישרדותי. הריקוד מעניק סדר בתוך עולם שהתפרק.
הרקדנים רצים, נאחזים, מתנגשים ונפרדים. תנועה אחת נראית כתגובה אינסטינקטיבית. התנועה הבאה כבר נראית כבחירה מודעת. נוסן בונה מתח מתוך הגוף עצמו, מבלי להזדקק לדרמה חיצונית.
היצירה שואלת מה קורה לתשוקה כאשר העתיד אינו מובטח. האם דווקא בתוך הדריכות והצפיפות צומחת צורה חדשה של חופש. אולי דווקא שם מתגלה גם פניה של האלימות.
זינוקים, גלגולים והבדלים בין המינים
אחד המרכיבים שתפסו את מבטי היה מתקן ההגבהה. הרקדנים והרקדניות נדרשו לטפס עליו ולזנק ממנו. כאן נחשף הבדל תנועתי משמעותי בין הקבוצות.
הרקדנים זינקו בעוצמה רבה מן המתקן. אחדים ביצעו גלגול כבר במהלך הזינוק. הנחיתה שלהם הדגישה כוח, תנופה ואנרגיה קיצונית. הם הלכו עם הסיכון עד הקצה.
הרקדניות שמרו בדרך כלל על איכות מעודנת יותר. חלקן קפצו הצידה לפני פסגת המתקן. אחרות נחתו ברכות על רצפת הבמה. הן הדגישו שליטה, דיוק ורכות גופנית.
בחנתי האם אחת הרקדניות תשבור את הדפוס. חיפשתי דמות נשית שתאמץ את אותה קיצוניות. במהלך המופע לא זיהיתי רגע כזה.
איני יודע האם נוסן ביקשה ליצור חלוקה מגדרית. ייתכן שהכוריאוגרפיה חילקה מראש איכויות תנועה שונות. אולי המבצעים עצמם עיצבו את ההבדלים הללו.
כך או כך, הניגוד נשאר בולט. הבנים הלכו אל האקסטרים. הבנות שמרו על מידה של עדינות. נוצרה סלקציית מחול מרתקת ומעוררת מחשבה.
מעניין שגם כאן מצאתי את עצמי ממיין את המתרחש. הפרדות עושה זאת במפורש באמצעות מילים. דום גרמה לי לעשות זאת באמצעות ההתבוננות. שתי היצירות נפגשו לרגע דרך עיני הצופה.
פס קול של הישרדות
על פסי הקול והמוזיקה כבר הרחבתי בעקבות הפרזנטציה באפריל. אז נחשפו החיבורים בין קלאסיקה, אלקטרוניקה, רוק ומוזיקה מקורית. בצפייה המלאה התברר עד כמה הצלילים מהווים חלק מרכזי בשתי היצירות. הם אינם מסתפקים בליווי הרקדנים. הם מעצבים קצב, מתח, אווירה ומרחב רגשי.
ביצירה דום נושא מתן דסקל באחריות מוזיקלית רחבה. הוא עיצב את הפסקול ויצר מוזיקה מקורית. לצדה נשמעות יצירות ממגוון עולמות מוזיקליים. סטיב רייך פוגש את ניו אורדר. ג׳ו זאווינול פוגש את מקס ריכטר. בהמשך מגיעים Rage Against the Machine, אנוני וג׳ני הוואל.
המעברים נעים בין מינימליזם, אלקטרוניקה, ג׳אז ורוק. כל סגנון משנה את טמפרטורת הבמה. לעיתים הפסקול דוחף את הרקדנים קדימה. לעיתים הוא משאיר אותם בתוך חלל מאיים.
הצליל פועל כאן כמעט כרקדן נוסף. הוא מכתיב קצב, לחץ ותחושת סכנה. ברגעים אחרים הוא מעניק נשימה זמנית. המתח חוזר לפני שהגוף מספיק להירגע. בכך הפכו הצלילים לחלק בלתי נפרד מהחוויה החזותית. הם חיברו בין התנועה, התאורה והמתרחש על הבמה. כך השלימו את התמונה האמנותית והעמיקו את החוויה הכוללת.
אנסמבל שמחליף עור
רקדני אנסמבל בת שבע עוברים בין שתי שפות שונות. כל יצירה דורשת מהם איכויות אחרות. המעבר הזה מדגיש את הגמישות האמנותית של הקבוצה.
ביצירה הראשונה הם מפרקים איברים, הגדרות וזהויות. ביצירה השנייה הם נעים בתוך מרחב מאיים. בשתיהן הם שומרים על שליטה מרשימה.
כל אחד מחברי האנסמבל מביא נוכחות אישית. יחד הם מתגבשים לכדי גוף קבוצתי אחד. הדיוק הטכני אינו בא על חשבון הרגש. להפך, הוא מעניק לרגש בסיס יציב.
עיצוב התאורה של עופר לאופר משרת היטב את שתי היצירות. האור מגדיר חללים ומכוון את המבט. הוא גם מחדד את היחסים בין היחיד לקבוצה.
הגוף ממשיך למרות הכול
ערב היצירות אינו מבקש לספק תשובות פשוטות. הוא מזמין את הקהל להקשיב לגוף ולצליל. רוני חדש ובשמת נוסן מציעות שתי נקודות מבט שונות.
חדש עוסקת במנגנונים שמגדירים ומפרידים אותנו. נוסן עוסקת בגוף הממשיך לנוע תחת איום. שתיהן מחברות בין חוויה פרטית למציאות חברתית רחבה.
אחרי חודשים של דחיות קיבל הערב משמעות נוספת. עולם התרבות נאלץ לעצור, להמתין ולהסתגל. אמש הגוף חזר לנוע על הבמה.
הפרזנטציה באפריל הציעה הצצה מסקרנת. המופע המלא חשף יצירות מגובשות, עמוקות ומורכבות. רק כעת התבהר מלוא כוחם של הצלילים. רק כעת נחשפה הכוריאוגרפיה בתוך הרצף השלם.
אולם דוהל העניק לערב בית זמני בשכונת התקווה. המקום חיבר מחול עכשווי אל לב העיר. בסיום נותרו מחשבות רבות על זהות, מגדר, כוח והישרדות.
זהו ערב שמבקש להמשיך לנוע. גם כאשר הקרקע מתערערת מתחת לרגליים.
