בילי איידול היה אמור למות, אבל הוא עדיין רוקד

שנה לאחר בכורתו בפסטיבל טרייבקה, הסרט "Billy Idol Should Be Dead" מגיע לישראל. חברת yes רכשה את זכויות השידור המקומיות. הסרט מוצג כעת בשם "בילי איידול: חי כנגד כל הסיכויים". הסרט עלה בערוץ yes דוקו ובספריית yesVOD. הוא זמין גם למנויי פרטנר TV. מאחורי המצלמה ניצב הבמאי השבדי יונאס אוקרלונד. הוא ליווה לאורך השנים כמה מכוכבי המוזיקה הגדולים בעולם.

התיישבתי מול הסרט מתוך סקרנות, אך גם עם מטען של זיכרונות. בילי איידול לא נכנס לחיי כגיבור של סרט תיעודי. הוא הגיע בזמן אמת, מתוך התפרצות הפאנק הבריטי. אלה היו ימים שבהם תקליט עדיין סיפר סיפור שלם. העטיפה, הבגדים והשיער הקדימו לעיתים את הצלילים. כל אמן חדש ביקש להכריז שהוא הגיע כדי לשנות משהו.

הפאנק נראה תחילה כמרד בכל מה שקדם לו. במבט לאחור, הקשרים היו מורכבים הרבה יותר. הסרט של אוקרלונד מחזיר אותנו בדיוק אל נקודת החיבור הזאת. הוא נע בין הגלאם לפאנק, ובין הפאנק לתרבות הקליפים. בילי איידול עבר בכל התחנות הללו. לעיתים הוא גם שילם עליהן בגופו.

לפני העור, השיער והחיוך

הסרט חוזר תחילה אל ויליאם מייקל אלברט ברוד. ילד אנגלי ממשפחה רגילה, הרבה לפני שהפך לבילי איידול. תצלומים משפחתיים מציגים ילד חייכן, מנומס וכמעט ביישן. אין בהם רמז ברור לכוכב הפאנק שיגיע בהמשך. משפחתו עברה לארצות הברית כשהיה בן שלוש. כעבור כמה שנים היא שבה לבריטניה.

המוזיקה סיפקה לו מפלט ובהמשך גם זהות חדשה. הוא התבגר באנגליה שסבלה מאבטלה, משבר כלכלי ותסכול חברתי. צעירים רבים הרגישו שהממסד אינו מציע להם עתיד. מתוך האווירה הזאת צמח הפאנק הבריטי. הוא לא התחיל רק כסגנון מוזיקלי. הוא העניק צורה, קול וזעם לדור שלם.

איידול נמשך אל הסקס פיסטולס ואל החבורה שסבבה אותם. הוא השתייך ל־Bromley Contingent, קבוצת הצעירים שנעה סביב הלהקה. משם הגיע אל הבמה בעצמו. הוא הצטרף תחילה ללהקת Chelsea. בהמשך הקים עם טוני ג’יימס את Generation X. הלהקה נשענה על האנרגיה של הפאנק, אך חיפשה גם פזמונים ומלודיות. כבר שם נחשף ההבדל בין איידול לבין שומרי החומות. הוא לא ביקש להישאר במועדון קטן ואפל. הוא רצה להגיע אל הקהל הגדול.

ממארק בולאן אל הדור החדש

עוד לפני איידול עמדו מארק בולאן ו־T. Rex. לצדם פעלו דיוויד בואי, איגי פופ, לו ריד והניו יורק דולס. הם כבר שברו את גבולות המראה וההתנהגות המקובלת. הפאנק לא נולד בחלל ריק. הוא לקח מהם את החוצפה, ההעזה והמשיכה אל הפרובוקציה. אחר כך הסיר את הנצנצים, קרע את החולצה והגביר את הזעם.

אחד מקטעי הארכיון היפים מציג את Generation X בתוכנית "Marc". את התוכנית הגיש מארק בולאן, מנהיגה של T. Rex ואבי הגלאם־רוק. Generation X ביצעה שם את "Your Generation". מולה עמד בולאן, שסימל רק כמה שנים קודם עולם אחר. הוא הביא סאטן, נצנצים ותנועה רכה. איידול הגיע עם שיער קוצני ומבט מתריס. אלא שהמרחק ביניהם היה קטן מכפי שנדמה. בולאן זיהה בפאנק המשך למרד שהוביל בעצמו. בתוכניתו התארחו גם The Jam, הבומטאון ראטס ו־Eddie and the Hot Rods.

בפרק האחרון הופיע דיוויד בואי עם "Heroes". בולאן ובואי ניגנו יחד בסיום. ימים ספורים לאחר ההקלטה נהרג בולאן בתאונת דרכים.

בצפייה כיום, הקטע מקבל משמעות כמעט סמלית. דור אחד מוסר את הבמה לדור הבא. הגלאם אינו נעלם. הוא מחליף בגדים ונכנס לתוך הפאנק. גם איידול לקח מבולאן יותר מכפי שאולי הסכים להודות. הוא הבין שכוכב רוק זקוק לצליל, אך גם לדמות. השיער, הבגד והתנועה הפכו לחלק בלתי נפרד מהשיר.

כשהזיכרון הפרטי פוגש את הארכיון

קטעי הארכיון אינם משמשים בסרט רק כחומר המחשה. עבור מי שגדל בתוך התקופה, הם פותחים מחדש חלון מוכר. לרגע חוזרים אל עטיפות התקליטים ואל התמונות בעיתוני המוזיקה. חוזרים אל הוויכוחים מי באמת פאנק ומי רק מתחפש. האם Generation X שייכת למהפכה, או כבר מכינה אותה למכירה. איידול ספג ביקורת בדיוק בנקודה הזאת. הוא היה יפה מדי, מלודי מדי ונגיש מדי. הפאנקיסטים הקשוחים חשדו שהוא כבר מביט לעבר מצעדי הפזמונים.

אלא שדווקא התכונות הללו אפשרו לו לשרוד את דעיכת הפאנק. הוא לקח את המרד מלונדון ותרגם אותו לשפה שאמריקה הבינה.

הפאנק חוצה את האוקיינוס

לאחר פירוק Generation X עבר איידול לניו יורק. השנה הייתה 1981. הוא הביא עמו מבטא בריטי, שיער מחומצן ושאיפות גדולות. באמריקה פגש את הגיטריסט סטיב סטיבנס ואת המפיק קית’ פורסי. השניים סייעו לו לבנות צליל חדש. הוא שילב פאנק, גיטרות רוק, סינתיסייזרים ומכונות תופים.

"Dancing with Myself" סיפק את הצעד הראשון. אחריו הגיעו "White Wedding", "Rebel Yell" ו־"Eyes Without a Face".

באותן שנים החל MTV לשנות את תעשיית המוזיקה. הערוץ נזקק לשירים, אך בעיקר נזקק לדמויות. בילי איידול הגיע מוכן למשימה. מעיל העור, האגרוף הקפוץ והעוויית השפתיים הפכו לסימני היכר. המצלמה אהבה אותו. גם הוא ידע היטב כיצד לעבוד מולה. בתוך זמן קצר הפך איידול לפרזנטור הלא רשמי של MTV. הוא לא רק נהנה מהצלחת הערוץ. הקליפים שלו עזרו להגדיר את שפתו החדשה.

הפאנק הבריטי קיבל באמצעותו אריזה אמריקנית נוצצת. הזעם נשאר, אך כעת הגיע עם תאורה מחמיאה ופזמון מנצח. בזמן אמת נדמה היה שאיידול פשוט החליף את הפאנק ברוק מסחרי. הסרט מאפשר לראות מהלך מורכב יותר. הוא לא השליך את הפאנק. הוא הפך אותו למוצר חזותי עולמי.

גם היום קשה לנתק את "White Wedding" מהקליפ שלו. כך גם את "Dancing with Myself" ואת "Rebel Yell". התמונה והשיר הגיעו כחבילה אחת. עבור דור שהתייחס לעטיפת התקליט כשער למוזיקה, זה היה שינוי דרמטי. המסך החליף את הקרטון המודפס. איידול הבין זאת מהר מרבים אחרים.

האדם שבתוך המותג

אוקרלונד מציב את איידול המבוגר מול המצלמה. הוא אינו מסתיר את הקמטים או הצלקות. קולו מחוספס, אך ההומור הישן עדיין נמצא שם. הסרט בנוי ברובו מריאיון מתמשך עם איידול עצמו. סביבו מופיעים אנשים שליוו את דרכו המקצועית והאישית. כל אחד מהם מוסיף חלק אחר לפאזל.

סטיב סטיבנס מספר על הצליל המשותף. קית’ פורסי חוזר אל העבודה באולפן. טוני ג’יימס וחברי Generation X מתארים את ימי הפאנק. פרי ליסטר, בת זוגו לשעבר, מדברת ללא מעטה נוסטלגי. גם בני משפחתו משתתפים בסרט. לצדם מופיעים נייל רוג’רס, פיט טאונסנד, בילי ג’ו ארמסטרונג ומיילי סיירוס.

הסרט נע בין ראיונות בשחור־לבן, קטעי ארכיון ואנימציה צבעונית. האנימציה מעניקה גוף לזיכרונות שלא תועדו. לעיתים היא מזכירה קומיקס אפל או הזיה מסוממת. בהדרגה מתבהרת הדילמה המרכזית. ויליאם ברוד יצר את בילי איידול כדי להשתחרר. אלא שהדמות הפכה בהמשך לכלא. הוא נדרש להמשיך לחיות כמו כוכב רוק. המסיבה לא הסתיימה כאשר המצלמה כבתה. הדמות הציבורית השתלטה גם על חייו הפרטיים.

הסמים נכנסים לתמונה

מכאן הסרט משנה כיוון. הנוסטלגיה הצבעונית מתחלפת בסיפור אפל בהרבה. איידול מספר בגלוי על השימוש בהרואין. לדבריו, הסם השתלב אז בתוך המיתולוגיה של הרוק. כמה מגיבוריו השתמשו בו בגלוי. הוא אינו מנסה להצטייר כקורבן תמים. הסרט גם אינו מנקה אותו מאחריות. הוא מתאר אדם שהבין את הסכנה, אך המשיך לרוץ לעברה.

בשנת 1984 חזר איידול ללונדון לאחר הצלחת "Rebel Yell". הביקור נועד להיראות כמו מסע ניצחון. הוא כמעט הפך למסע האחרון. איידול השתמש בהרואין חזק במיוחד. חבריו הבחינו שגופו מכחיל. הם הכניסו אותו לאמבטיית קרח וניסו להשאירו בהכרה. הוא שרד גם את הלילה הזה. ההישרדות לא עצרה מיד את ההתמכרות.

כאשר ניסה להיגמל מהרואין, הוא החל להשתמש בקראק. המציאות סביבו התמלאה בפרנויה ובהזיות. חבריו הביאו אותו לטיפול בבית חולים. אביו הגיע במיוחד מלונדון כדי לסייע לו. הוא פינה את הבית וניסה להרחיק ממנו את סביבת הסמים. בעיני האב המודאג, כמעט כל אדם נראה כסוחר. הרגע הזה מעניק לסרט ממד אנושי במיוחד. מאחורי הכוכב העולמי עדיין עמדו הורים מבוהלים. הם ניסו להציל את הילד שיצא משליטתם.

קל לחייך מול הסיפורים על חדרי המלון והמסיבות. המיתולוגיה של הרוק לימדה אותנו לראות בהם חלק מהתפקיד. החיוך נעלם כאשר איידול מתאר את מנת היתר. ברגעים הללו כבר לא רואים את כוכב MTV. רואים בן שמאלץ את הוריו לחצות אוקיינוס כדי להצילו. מתחת למעיל העור נשאר הילד האנגלי. הוריו עדיין ניסו להחזיר אותו הביתה.

החופשה שהפכה לסיוט

בשנת 1989 יצא איידול לבנגקוק עם חבר. השניים תכננו לשתות, לבלות ולהתרחק מהסמים הקשים. התוכנית החזיקה מעמד כשבוע. נהג מונית השיג עבורם חומר שהתברר כהרואין חזק. החופשה הפכה למסע הרס שנמשך כמה שבועות. איידול החריב חדרים וגרם נזק עצום למלון. אנשי המקום כבר לא הצליחו להתמודד עמו. לפי הסיפור, גם הצבא התאילנדי התערב בפינויו.

באחד הרגעים התמוטט איידול במעלית. מל גיבסון ובני משפחתו המתינו מחוץ לה. הסיפור נשמע כיום כמו אנקדוטת רוק משעשעת. בזמן אמת הוא סימן קריסה מוחלטת. איידול הבין שההרואין אינו עוד חלק מהמסיבה. הוא הפך לכוח שניהל את חייו. החוויה בבנגקוק סייעה לו להתרחק מהסם.

האופנוע, הגוף והסייברפאנק

בשנת 1990 התנגש איידול עם אופנועו במכונית בלוס אנג’לס. רגלו התרסקה והרופאים שקלו לקטוע אותה. התאונה עצרה גם את ניסיונותיו להשתלב בקולנוע. הסרט מציג מבחן מצלמה שערך עבור ג’יימס קמרון. איידול נבחן לתפקיד הרובוט T-1000 ב"שליחות קטלנית 2". רוברט פטריק קיבל לבסוף את התפקיד. התאונה סגרה עבור איידול מסלול אפשרי נוסף.

בשנת 1993 הוציא איידול את האלבום "Cyberpunk". הוא ניסה להתחבר לתרבות המחשב, לאינטרנט ולעולם הדיגיטלי המתהווה. האלבום הקדים כמה רעיונות תרבותיים, אך נכשל מסחרית. מבקרים ראו בו ניסיון מלאכותי לרכוב על אופנה חדשה. הקריירה של איידול איבדה גובה. אולם "Cyberpunk" מעניין כיום דווקא בשל הכישלון. הוא חושף אמן שסירב להסתפק בנוסטלגיה. איידול ביקש שוב להמציא את עצמו, אך העולם כבר השתנה.

לא רק סיפור על נפילה

הסרט אינו מתאר גמילה דרמטית אחת שהפכה הכול. איידול נחלץ מההתמכרות בתהליך ארוך ולא מושלם. האבהות, התאונה והגיל הציבו בפניו גבולות חדשים. בהמשך הוא חזר ליצור ולהופיע. הקשר עם סטיב סטיבנס התחדש. הדמות הישנה חזרה לבמה, אך הפעם ללא אותה תשוקה להרס עצמי. ככל שהסרט מתקדם, חוויית הצפייה משנה את היחס לאיידול. הדמות שהצטיירה פעם כקריקטורה מקבלת לפתע עומק.

השיער המחומצן והחיוך העקום עדיין נמצאים שם. כעת מצטרפים אליהם הקמטים, הילדים והנכדים. המרד הצעיר מתחלף בהכרת תודה של אדם ששרד. אחד הגילויים האישיים נוגע לבן נוסף, ברנט, שנולד בשנת 1985. בני המשפחה איתרו את הקשר באמצעות בדיקת DNA. הסרט מפגיש בין שלושת ילדיו של איידול. האיש שבמשך שנים רקד עם עצמו כבר אינו לבד.

במובן הזה, הסרט אינו רק מסע בזמן. הוא מפגיש אותנו גם עם הגיל שלנו. האמנים שהיו פעם צעירים ומסוכנים הופכים לגיבורי סרטים תיעודיים. חלקם, כמו מארק בולאן, לא זכו להגיע אל נקודת הסיכום. איידול הגיע אליה כמעט בניגוד לכל התחזיות.

"Dying to Live" – השיר שמסכם את המסע

השיר "Dying to Live" נכנס במקום שבו המילים המדוברות כבר אינן מספיקות. בילי איידול הקליט אותו עם המלחין ג’יי ראלף. איידול כתב את השיר עם ראלף, סטיב סטיבנס, טומי אינגליש וג’ו ג’ניאק. השיר נולד לאחר שאיידול צפה בסיפור חייו כשהוא ערוך על המסך.

לדבריו, הצפייה בסרט חיברה את כל חוטי חייו. בעקבותיה ביקש לכתוב שיר שיוכל לשאת את הרגע האחרון. העיבוד מתרחק מהגיטרות התוקפניות המזוהות עמו. כלי מיתר ואווירה סימפונית מלווים את קולו המחוספס. המוזיקה אינה מנסה לשחזר את "Rebel Yell". הקליפ משלב סרטים ביתיים, תצלומים משפחתיים, קטעי הופעות ואנימציה. הוא דוחס קריירה בת כחמישה עשורים לתוך רצף אחד. הילד, הפאנקיסט, כוכב MTV והסב חולקים בו אותו מסך.

יש משהו מדויק בשם השיר. בצעירותו איידול התנהג כאדם שמוכן למות כדי להרגיש שהוא חי. כיום הוא שר כאדם שהבין כי עצם החיים הם הניצחון. שם השיר מנהל שיחה ישירה עם שם הסרט. הסרט טוען שאיידול היה אמור למות. השיר משיב שהוא היה עסוק מדי בניסיון לחיות.

"Dying to Live" נכנס לרשימה המקוצרת של פרס האוסקר לשיר מקורי. הוא לא הגיע לבסוף לחמישיית המועמדים. בתוך הסרט הוא ממלא תפקיד חשוב יותר מפרס. זהו האפילוג של הסיפור.

עדיין רוקד

"Billy Idol Should Be Dead" אינו סרט חקירה נוקב. הוא הופק בשיתוף סביבתו של איידול ושומר על יחס אוהד. הסרט חושף את החושך, אך אינו נשאר בו לאורך זמן. עם זאת, הוא מצליח להחזיר את המוזיקאי אל מרכז התמונה. במשך שנים הסתיר הדימוי את הכתיבה, השירה והיכולת הבימתית. הסרט מזכיר שאיידול לא היה רק תוצר של MTV. הוא היה אחד האנשים שעזרו ל־MTV להמציא את עצמו.

אוקרלונד אינו מסיר ממנו את מעיל העור. הוא רק פותח אותו לרגע. מתחתיו מתגלה ויליאם ברוד, הילד האנגלי שהמציא לעצמו כוכב רוק. הסרט התחיל בילד אנגלי פשוט. הוא עבר דרך בולאן, הפאנק, MTV, הסמים וההתרסקות. בסופו עומד אב וסב שעדיין עולה לבמה. כוכב הרוק כמעט הרג אותו. האדם הצליח לשרוד. בילי איידול היה אמור למות. במקום זאת, הוא עדיין רוקד.