יש הצגות שמתחילות עם עליית המסך ומסתיימות בירידתו. "שונאים סיפור אהבה" אינה אחת מהן. היא מתחילה הרבה לפני, היא ממשיכה זמן רב אחרי, והיא מחזירה אל סיפורי השואה ששמעתי בילדות. היא מחזירה אל האנשים שניסו לאחות חיים שנשברו. היא מחזירה אל התקווה שמישהו עוד יימצא. אמש נכחתי בהצגה בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר.
בין דפי הספר
הרומן מתרחש בניו יורק בשנת 1949 ועוקב אחר הרמן ברודר, ניצול שואה המנסה לפתוח פרק חדש בחייו. הוא נשוי ליאדוויגה, האיכרה הפולנייה שהצילה את חייו בזמן המלחמה, אך מנהל במקביל רומן סוער עם מאשה, ניצולת שואה הנשואה אף היא. חייו מסתבכים עוד יותר כאשר תמרה, אשתו הראשונה, שהאמין שנהרגה בשואה, מופיעה מחדש. בין אהבה, אשמה, תשוקה ופחד, הרמן מתקשה לבחור את דרכו ומגלה שגם באמריקה החופשית אין מפלט מהעבר שממשיך לרדוף אותו.
מיהו יצחק בשביס זינגר
יצחק בשביס זינגר נולד בשנת 1903 בפולין למשפחה רבנית. הוא היגר לארצות הברית בשנת 1935, שנים אחדות לפני השואה, בעוד רבים מבני משפחתו נרצחו באירופה. האובדן האישי והחורבן של יהדות מזרח אירופה עיצבו את יצירתו והפכו לזירה המרכזית בכתביו. זינגר כתב ביידיש, פרסם עשרות רומנים וסיפורים קצרים, ובשנת 1978 זכה בפרס נובל לספרות בזכות יצירתו, ששילבה עומק פסיכולוגי, הומור יהודי ותיאור חד של נפש האדם. "שונאים, סיפור אהבה" נחשב לאחד מספריו החשובים והמזוהים ביותר.
אסוציאציית ילדות
באחד הרגעים במהלך ההצגה מצאתי את עצמי נזכר בתוכנית הרדיו "חיפוש קרובים". זו הייתה תוכנית שגדלתי עליה. במשך שנים היא חיברה ניצולי שואה לבני משפחותיהם. היא איתרה אודים מוצלים מהתופת והשיבה להם תקווה. המחזה מזכיר אותה ברגעים בהם הרדיו נשמע ברקע. הוא פשוט הצליח להציף את אותו זיכרון. זו הייתה עבורי אחת מנקודות השיא של הערב. בכלל בילדותי עוד הסתובבו בינינו כאלו ששרדו את השואה ההיא באירופה, סהרוריים, תמהונים, כאלו שהילדים חששו מהם וגם לעגו להם, בבית דיברו על הזוועות שעברו.
קומדיית יחסים שהפכה לטרגדיה אנושית
ככל שהעלילה מתקדמת עולה מחשבה מסקרנת. אלמלא חייו של יצחק בשביס זינגר עוצבו בצל השואה, ייתכן שהסיפור הזה היה נראה אחרת. אפשר אפילו לדמיין קומדיית יחסים קלאסית. גבר אחד. שלוש נשים. אין סוף התחמקויות ושקרים. הרמן ברודר עובר מאחת לשנייה. הוא מבטיח לכולן, הוא מנסה לרצות את כולן והוא אינו מתכוון לוותר על אף אחת.
כולנו מכירים את הפתגם. התופס מרובה לא תפס. אלא שכאן איש אינו צוחק. הטראומה מעניקה לכל רגע משמעות אחרת. כל אהבה נושאת כאב, כל שקר נולד מתוך פחד, כל בחירה נראית כמו ניסיון נוסף לשרוד.
הבימוי מעניק מקום לנפש
הבמאית שיר גולדברג אינה מנסה להרשים בגימיקים. היא מעניקה מקום לדמויות. היא מאפשרת לשקט לדבר. היא סומכת על הטקסט. מעבדת המחזה, נועה לזר קינן, שומרת היטב על רוחו של בשביס זינגר. היא מעבירה לבמה את המתח בין החיים החדשים לבין הזיכרונות הישנים. התוצאה זורמת ואינה נופלת למלודרמה.
החמישייה שמובילה את ההצגה
השחקן תום חגי, בתפקיד הרמן ברודר, נושא את מרכז הכובד של ההצגה. הוא מצליח לעורר חמלה וכעס באותה נשימה. הרמן שלו חלש, אנושי ובעיקר אבוד. ורדה קנטרוביץ, בתפקיד יאדוויגה, מעניקה לדמות עומק ושקט. היא מגלמת אישה שכל רצונה הוא בית פשוט ואהבה יציבה. יעל וקשטיין, בתפקיד מאשה, מביאה לבמה סערת רגשות. התשוקה שלה ממלאת את הבמה. הכאב שלה מורגש בכל סצנה. לימור גולדשטיין, בתפקיד תמרה, מעניקה לדמות סמכות פנימית. די בנוכחות שלה כדי לערער את עולמו של הרמן. היא מגלמת את העבר שחוזר ודורש את מקומו. אופיר וייל, בתפקיד הרב למפל, מספק את רגעי האוורור. ההומור היידי זוכה אצלו לטיפול מדויק. כל הופעה שלו זוכה לצחוק מתגלגל. מחיאות הכפיים של הקהל מעידות עד כמה הדמות אהובה.
גם השפה הבימתית מספרת סיפור
ערן עצמון יצר תפאורה פונקציונלית ואלגנטית הסובבת על צירה ומחליפה בתים, יהודית אהרון עצבה תלבושות הנאמנות לתקופה. ירון אטלויפר ויהונתן גורפינקל עשו שימוש בתאורה כדי להדגיש את המעבר בין מציאות לזיכרון. ליאור רונן הוסיף סאונדים שהעמיקו את החוויה.
השורה התחתונה
שונאים סיפור אהבה אינה רק הצגה על אהבה. זו הצגה על זיכרון, זו הצגה על אשמה. זו הצגה על אנשים שניסו להתחיל מחדש וגילו שהעבר הגיע איתם. בית ליסין מגיש הפקה איכותית ומרגשת. היא אינה מחפשת לרגש בכוח. היא מצליחה לעשות זאת ביושר. יצאתי מהאולם עם מחשבות רבות. זו בעיניי ההצלחה הגדולה ביותר של ההצגה.
