שמעון הולי, מאגדות הרוק והבלוז של חיפה, הלך לעולמו בגיל 71. הוא התגורר לבדו ברחוב ארנון בשכונת הדר. בני משפחתו ניסו להשיגו במשך כשבוע, אך לא קיבלו מענה. לפי הדיווחים, הולי מת בביתו כמה ימים לפני גילויו. בני משפחתו יביאו אותו למנוחות הערב בבית העלמין בחיפה. מסע ההלוויה יחל בשעה 19:15 דרך שער תמר. חברו יורם מארק רייך תיאר מוזיקאי מחונן ואדם בעל לב זהב.
מותו חותם מסע חיים שנע בין כישרון נדיר, תהילה מקומית ובדידות. הולי נשאר במשך שנים אחד מסודותיה המוזיקליים הגדולים של חיפה. מוזיקאים העריצו אותו, אך הקהל הארצי כמעט לא הכירו.
מלך הבלוז של חיפה
הולי נולד בשנת 1955 וצמח בסצנה החיפאית של שנות השבעים. העיר טיפחה אז רוקרים, בלוזיסטים ומועדונים שפעלו הרחק מהמרכז. בתוך הסצנה הזאת בלט הולי בזכות נגינה מלאת רגש ואופי.
חבריו ראו בו אחד מגיטריסטי הבלוז הטובים שפעלו בישראל. הקלידן פימה שוסטר תיאר נגן בלוז ברמה יוצאת דופן. עופר אקרלינג ראה בו עילוי בעל חיבור נדיר לגיטרה.
הולי לא התבסס על מהירות ראוותנית או תרגילים נוצצים. הוא בנה משפטים מוזיקליים בעזרת מגע, נשימה והבנת הבלוז. הצליל האישי הפך אותו לדמות נערצת בקרב מוזיקאים חיפאים. אולם הכישרון לא הוביל לקריירה הארצית שחבריו דמיינו. הולי פעל בקצב משלו והתרחק ממנגנוני התעשייה. שמו עבר מפה לאוזן והפך בהדרגה לאגדה עירונית.
הלילה עם פיטר גרין
בשנת 1980 הגיע הולי לאולפני אשל בתל אביב. שם פגש את פיטר גרין, ממייסדי להקת פליטווד מק. גרין נחשב לאחד מגיטריסטי הבלוז החשובים בעולם. עופר אקרלינג יזם את המפגש בין גרין לנגנים הישראלים. יורם לב ישב בעמדת ההקלטה ותיעד חלק מהנגינה. יואב קוטנר נכח באולפן במהלך אותו לילה.
שתי הקלטות נדירות מהמפגש עם פיטר גרין
הולי הגיע מחיפה יחד עם הקלידן פימה שוסטר. הוא הביא גם גיבסון לס פול בעלת סיפור מיוחד. גרין לקח את הגיטרה והצטרף לנגנים בחדר. המפגש הוליד שעות של נגינה ושני קטעים מוקלטים. הקטעים נקראו ״משוטט ברחובות״ ו״לפעמים אני עצוב״. ההקלטה הפכה להוכחה שהלילה המיתולוגי אכן התרחש.
עבור הולי, אותו לילה סימן שיא אמנותי נדיר. עבור חיפה, הוא הפך לגרעין של אגדה מתמשכת. הסיפור גדל במשך השנים, גם כאשר הולי התרחק מהבמות. על המפגש המוזיקלי ההיסטורי הביא המוזיקאי אמיר בן דוד במאמר שהתפרסם לפני מספר שנים במגזין "זמן ישראל".
הינשוף נשאר בשוליים
הולי הוציא בשנת 1988 את האלבום ״הינשוף״. האלבום כלל שישה קטעים מעולמות הרוק והבלוז. ביניהם הופיעו ״ספארי״, ״אני מאמין״ וגרסתו ל״היי ג׳ו״. האלבום לא הפך אותו לכוכב ארצי. אולם הוא חיזק את מעמדו בקרב חובבי הרוק החיפאי. במשך השנים הפך האלבום לפריט מסקרן עבור אספנים וחובבי שוליים.
הולי המשיך ליצור, לנגן ולמכור בעצמו הקלטות ודיסקים צרובים. הוא שמר גם את ההקלטה המשותפת עם פיטר גרין. כך נשמר החיבור בין האדם הבודד לבין הלילה הגדול בחייו.
בשנים האחרונות חזר הולי להופיע לעיתים מול קהל. בשנת 2016 ניגן לצד אילן לוקאץ׳ בהרצליה. בפברואר האחרון שב לבמה חיפאית עם להקת AMilan 7.
הסרט שמצא את האדם מאחורי המיתוס
הבמאי איתן שריד סורג׳ון יצא לחפש את שמעון הולי. שריד סורג׳ון מצא אצל אביו דיסק צרוב מהמפגש עם גרין. הגילוי הוביל אותו אל המוזיקאי ואל הסצנה החיפאית הנשכחת. כך נולד הסרט ״מחפש את חיפה, הסיפור של שמעון הולי״. הסרט נמשך שישים דקות ועוקב אחרי האדם שמאחורי האגדה. פסטיבל דוקאביב הציג אותו השנה במסגרת התחרות התיעודית.
הסרט אינו מציע סיפור ניצחון קל או קאמבק נוצץ. המצלמה פוגשת אדם בודד, מרוחק מהתהילה שחבריו חזו. היא מביטה בכישרון שנשאר, לצד השנים שהותירו את סימניהן. שריד סורג׳ון משלב עדויות, זיכרונות וגרסאות סותרות. הסרט מתעד גם עיר שחייה המוזיקליים כמעט לא זכו לתיעוד. חיפה אינה משמשת רק רקע לסיפור. היא הופכת לדמות מרכזית ולביתו הרגשי של הולי.
ברגע מרכזי נכנס הולי לאולפן ומקליט את ״מחפש את חיפה״. השיר ליווה אותו במשך שנים והעניק לסרט את שמו. המעמד מציע ניסיון מאוחר להחזיר את היצירה למרכז.
לאחר מותו, אותו רגע מקבל משמעות כואבת במיוחד. הסרט הפך בתוך זמן קצר למסמך פרידה. הוא שומר את קולו, את נגינתו ואת רחובות העיר שאהב.
ביום חמישי, 16 ביולי, סינמטק חיפה יציג הקרנה לזכרו. לאחר הסרט, הבמאי איתן שריד סורג׳ון ישוחח עם הקהל.
הצליל נשאר בחיפה
שמעון הולי לא בנה קריירה מסודרת לפי כללי התעשייה. הוא גם לא זכה להכרה הציבורית שכישרונו הבטיח. אולם חיפה אימצה אותו והעבירה את סיפורו מדור לדור.
הוא השאיר הקלטות מעטות, אלבום נדיר וזיכרונות רבים. יותר מכל, הוא השאיר צליל אישי שלא דמה לאחר. הצליל חיבר בלוז אמריקאי, רחובות חיפאיים ונפש עצמאית.
מותו סוגר חיים מורכבים, אך אינו סוגר את המיתוס. הסרט מעניק כעת לסיפורו בית, קהל והמשך. הגיטרה השתתקה, אבל חיפה עדיין שומעת אותה.
