יש אלבומים שאי אפשר לגעת בהם. ויש אלבומים שכל דור מבקש לגלות מחדש. כזה הוא הסיפור של שבלול, פוזי ופלסטלינה, שלושת האלבומים שיצרו בראשית שנות השבעים אריק איינשטיין ושלום חנוך. הם לא רק שינו את פני הרוק הישראלי. הם העניקו לו שפה חדשה, צליל חדש וזהות שממשיכה להדהד גם יותר מחמישה עשורים לאחר שנולדה.
כאשר רוקפור הוציאה בשנת 1996 את בחזרה לשבלול, היא לא ניסתה להתחרות במקור. להפך. היא בחרה להתקרב אליו מתוך אהבה והערכה. הצליל הפסיכדלי המזוהה שלה, ההרמוניות הקוליות והגיטרות העוטפות יצרו פרשנות חדשה, שהצליחה לעמוד בזכות עצמה. עם השנים הפך האלבום לאחת ממחוות הרוק המוצלחות שנעשו בישראל, ואף הכיר לדור צעיר את השירים שעליהם גדלו הוריהם.
שלושים שנה חלפו. רוקפור כבר אינה אותה להקה צעירה שביקשה לחלוק כבוד לגיבוריה. היא להקה בעלת דרך, שפה וחותם משלה. לכן בחזרה לשבלול צד נוסף אינו ניסיון לשחזר הצלחה. הוא המשכו הטבעי של מסע מוזיקלי שנמשך שלושה עשורים.
המיני אלבום כולל שישה ביצועים. ארבעה מהם נולדו מתוך מפגשים עם אמנים שרוקפור בחרה להזמין אל תוך עולמה. שניים נוספים נשארו בידיה בלבד. החיבורים הללו אינם גימיק. הם מרגישים כמו מפגש בין חברים ותיקים שמדברים באותה שפה מוזיקלית.
כשהשירים מוצאים חיים חדשים
"ארץ ישראל" פותח את המסע עם ברי סחרוף, והחיבור נשמע טבעי לחלוטין. קולו המחוספס מתמזג בהרמוניות של רוקפור, כאילו שתי הדרכים הללו נועדו להיפגש כבר מזמן. השיר שומר על אופיו, אך מקבל עומק נוסף שנולד מן השנים שחלפו.
מאור כהן נכנס אל "מציצים" עם אותה שובבות שמלווה אותו לאורך הקריירה. רוקפור מעניקה לו מרחב לנשום, והוא מחזיר באנרגיה משוחררת שמצליחה לשמור על רוחו של המקור מבלי להפוך אותו לקריקטורה.
נינט טייב בוחרת בדרך אחרת. היא אינה מנסה להרשים. היא פשוט שרה. ב"הימים הארוכים העצובים" היא מניחה את קולה בתוך הצליל העוטף של הלהקה, והגעגוע הופך כמעט מוחשי.
ב"צא מזה" רוקפור נשארת לבדה. אולי דווקא שם נשמע עד כמה השירים האלה הפכו כבר מזמן לחלק מהשפה המוזיקלית שלה. היא אינה מחקה את שלום חנוך. היא מדברת איתו.
ואז מגיע "שיר של אחרי המלחמה". אילנית מביאה אל השיר את כל המטען התרבותי שהיא נושאת עמה במשך עשרות שנים. החיבור בינה לבין רוקפור אינו צפוי, ולכן גם מצליח לרגש. השיר מקבל משמעות חדשה בתקופה שבה המילים שלו נשמעות קרובות מתמיד.
האלבום נחתם בגרסת הופעה חיה ל"מה שיותר עמוק יותר כחול". זו בחירה יפה לסיום. היא מחזירה את הכול אל המקום שבו רוקפור תמיד נשמעת במיטבה. על הבמה, מול קהל, כשהשירים ממשיכים לחיות ולהשתנות.
נדמה שהאורחים אינם עומדים בקדמת הבמה. הם משתלבים בתוך הצליל של רוקפור ומעשירים אותו. ברי סחרוף מביא את החספוס המוכר. מאור כהן את החיוך. נינט את הרגש. אילנית את הזיכרון הקולקטיבי. כל אחד מהם מוסיף שכבה חדשה, מבלי לטשטש את הזהות המוזיקלית של הלהקה.
בסופו של דבר, בחזרה לשבלול צד נוסף אינו רק מחווה נוספת לאריק איינשטיין ולשלום חנוך. זהו פרק חדש במסע שהחל לפני שלושים שנה. אם האלבום מ־1996 היה מכתב אהבה של להקה צעירה אל גיבוריה, הרי שהאלבום החדש הוא שיחה בין יוצרים בוגרים, שמביטים אל אותה יצירה מתוך ניסיון חיים, ביטחון ובעיקר אהבה גדולה למוזיקה. נדמה שזהו גם סוד כוחו של הפרויקט. הוא אינו מנסה להחזיר אותנו אל העבר. הוא מוכיח שהעבר עדיין יודע לדבר אל ההווה.
הקרדיטים
רוקפור חתומה גם הפעם על ההפקה המוזיקלית ועל העיבודים, ומצליחה לשמור לכל אורך הדרך על הצליל שהפך לסימן ההיכר שלה. אלי לולאי מוביל את השירה, ברוך בן יצחק פורש את שכבות הגיטרות ומוסיף קולות, מרק לזר מעניק לבס את החום והיציבות, יקי גני צובע את המרחב בקלידים, ויוני טננבאום מחזיק את הדופק המדויק של ההרכב. ברי סחרוף מוסיף גם נגינת Fender Rhodes ב"ארץ ישראל", נגיעה קטנה שמעשירה את המרקם כולו. את המיקסים יצרו ברוך בן יצחק ומרק לזר, ארן לביא אחראי על המאסטרינג, איליה מינקוב צילם את עטיפת האלבום, עמרי כהן עיצב אותה, והאלבום יוצא בהפצת נענע דיסק.
