עונת הג'אז של נמל יפו יצאה אמש לדרך. המשקיט, המזח החודר אל מי הנמל, לבש חג. שורות ארוכות של חובבי ג'אז התכנסו מול הבמה. מאחוריהם התנשאו בתי האבן של יפו העתיקה. ממערב נצבע האופק בגווני זהב וכתום. התנאים היו מושלמים לערב מוזיקלי תחת כיפת השמיים.
את יריית הפתיחה קיבל הטריו של יוגב שטרית. בחירה מדויקת לערב שמבקש לחבר בין תרבויות, נופים וצלילים. המוזיקה של שטרית שואבת השראה ממסורות עתיקות. באותה נשימה היא נשמעת עכשווית, רעננה וחיה.
מסע בין האטלס לתימן
במשך למעלה משעה הוביל שטרית את הקהל למסע מוזיקלי רחב יריעה. לצידו ניצבו דוד שטרית בפסנתר ואלון ניר בבס. יחד הם טוו מארג עשיר של יצירות אינסטרומנטליות מקוריות.
הצלילים נעו בין הרי האטלס למרחבי המגרב. רגע אחר כך הם נגעו במסורות תימניות ובניחוחות ים תיכוניים. כל יצירה פתחה חלון לנוף אחר. כל מעבר חשף שכבה נוספת בשפה המוזיקלית של ההרכב.
המוזיקה לא ביקשה להסביר דבר. היא פשוט זרמה. לעיתים ברכות מהורהרת. לעיתים בדופק סוחף שהניע את הגוף ואת הדמיון יחד.
הלב הפועם של ההרכב
יוגב שטרית אינו עוד מתופף בעולם הג'אז. כבר מהרגע הראשון קשה להסיר ממנו את המבט. הטכניקה שלו, שפת הגוף והדרך שבה הוא ניגש לכלי ההקשה יוצרים מופע בפני עצמו. גם ברגעים שבהם הזרקור מופנה אל הפסנתר או אל הבס, העיניים שבות אליו באופן טבעי.
מאחורי מערכת התופים יושב מוזיקאי שחי את הקצב בכל איבר בגופו. שטרית אינו מסתפק בשמירה על המשקל. הוא בונה שכבות של גרוב, צובע את המוזיקה בגוונים חדשים ומזרים לתוכה אנרגיה מתמדת. כל תנועה שלו משרתת את היצירה. כל מכה נושאת משמעות.
לצד צלילי הפסנתר של דוד שטרית וקווי הבס של אלון ניר, הוא יוצר מרחב קצבי שנשען על עולמות רחוקים ממסורת הג'אז הקלאסית. אפשר לשמוע שם את צפון אפריקה. אפשר לחוש את פעימות המדבר. לעיתים עולים רמזים למסורות עתיקות שעברו מדור לדור דרך מקצב ותנועה.
מי שמתבונן בו לאורך המופע מגלה שהקצב עבורו אינו רק מרכיב מוזיקלי. זהו אופן קיום. שטרית אינו מנגן את הריתם. הוא חי אותו. הגוף כולו משתתף בתהליך. הידיים, הכתפיים, המבט והנשימה פועלים יחד.
דווקא משום כך נוכחותו כה בולטת. הנוכחות שלו מורגשת בכל פינה במרחב הצלילי. במקום להסתתר מאחורי מערכת התופים, שטרית מוביל את המוזיקה מבפנים. הוא מזין אותה באנרגיה, משנה את כיוונה ברגע הנכון ומעניק לכל קטע זהות משלו. כך נוצר צליל ייחודי שמבדל את הטריו מהרכבים אחרים. כך גם הופכת ההופעה כולה למסע מוזיקלי מסקרן ומפתיע.זו אחת הסיבות שהטריו שלו נשמע שונה. זו גם אחת הסיבות שהמופע כולו הופך לחוויה מסקרנת הרבה מעבר לאיכות הנגינה בלבד.
שלושה נגנים שפה אחת
דוד שטרית העניק עומק וצבע לכל יצירה. קטעי הסולו שלו נשמעו חופשיים ומדויקים כאחד. הוא נע בין מהלכים ליריים לרגעים מלאי תנופה. בכל פעם מצא דרך חדשה להפתיע.
אלון ניר ביסס קרקע יציבה שעליה יכלו חבריו להמריא למחוזות חדשים. נגינת הבס שלו החזיקה את המבנה המוזיקלי. באותה עת היא תרמה מלודיות ורעיונות משלה.
התקשורת בין השלושה הורגשה בכל רגע. מבט קצר הספיק כדי לשנות כיוון. רעיון מוזיקלי אחד הוליד רעיון נוסף. כך נוצרה תחושת זרימה טבעית שאינה מובנת מאליה.
כשהשקיעה הפכה לחלק מהמופע
ככל שהשמש ירדה אל קו המים התחזקה התחושה שהמקום עצמו משתתף במופע. קרני האור האחרונות ליטפו את קירות האבן העתיקים. הסירות עגנו בשקט. הבריזה שעלתה מן הים נשאה את הצלילים למרחק.
נדמה היה שהמוזיקה נולדה מתוך הנמל עצמו. החיבור בין הנגנים, הנוף והקהל יצר רגע נדיר. כזה שאי אפשר לתכנן מראש. כזה שמתרחש רק כאשר כל המרכיבים מתחברים בזמן הנכון.
ערב הפתיחה של סדרת הג'אז במשקיט העניק בדיוק את מה שהבטיח. מוזיקה מעולה, אווירה יוצאת דופן ותזכורת לכוחה של הופעה חיה במקום הנכון. אם זהו הרף שקבעה הסדרה לערב הראשון, הקיץ בנמל יפו צפוי לספק עוד לא מעט רגעים בלתי נשכחים.
לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה מהמופע
