Harry Styles – ערב אחד במנצ'סטר שיוצא אל העולם
יש מופעים שנשארים בין קירות האולם שבו התרחשו. מי שהיה שם זוכה לרגע חד-פעמי. והזיכרון נשאר אצלו בלבד. אבל לפעמים קורה משהו אחר. הופעה עולה לבמה בעיר אחת, מול קהל אחד. ומשם היא ממשיכה הלאה – אל המסך, אל הרשת, אל העולם.
זה בדיוק הסיפור של הסרט Harry Styles: One Night in Manchester. ערב אחד בארנה הגדולה של מנצ'סטר, שהפך דרך פלטפורמת הסטרימינג Netflix לחוויה שמגיעה למיליוני צופים. וכשצופים בו מהבית, מבינים מהר מאוד למה. זו לא רק הופעה מצולמת. זו סקירת ערב שלם שבו פופ גדול פוגש קהל עצום.
ערב שמתחיל עם האלבום החדש
סטיילס פותח את הערב בצורה שמעט אמנים מעיזים לעשות. במקום לשלוף מיד את הלהיטים הגדולים, הוא פשוט מתחיל לנגן את האלבום החדש שלו – Kiss All the Time. Disco, Occasionally. שיר אחרי שיר. הלהקה מחזיקה גרוב יציב, והקהל מקבל הזדמנות לשמוע את החומר החדש בדיוק כפי שהוא נועד להישמע – על במה.
זו החלטה שמרגישה בטוחה בעצמה. סטיילס לא ממהר לפנות אל העבר. הוא נותן למוזיקה החדשה להוביל את תחילת הערב.
כמה רגעים מתוך האלבום
כאשר השירים החדשים מגיעים בזה אחר זה, קל להבין שהאלבום הזה נכתב מתוך מחשבה על הבמה. Aperture פותח את המופע באנרגיה מדויקת. הקצב ברור, הפזמון מתרומם במהירות, והקהל נכנס מיד לתוך הגרוב. בהמשך מגיע American Girls, שיר שמביא איתו קלילות פופית נעימה. אבל אחד הרגעים האישיים יותר מגיע עם Carla’s Song.
לפני שהשיר מתחיל סטיילס עוצר לרגע. הוא מספר לקהל על קרלה ועל הדרך שבה אנשים מסוימים נשארים איתנו גם כשהם כבר לא לידנו. האולם נרגע. ואז השיר מתחיל. פתאום הארנה הגדולה מרגישה קטנה יותר. אינטימית יותר. שירים כמו Ready, Steady, Go! מחזירים את האנרגיה מיד. גרוב ברור, פזמון רחב, והקהל כבר מתחיל לזוז יחד עם הלהקה.
פופ מודרני עם שורשים ישנים
הצליל של האלבום ממשיך את הכיוון שסטיילס פיתח בשנים האחרונות. יש כאן פופ עכשווי, אבל כזה שמביט לאחור אל שנות השבעים. מצד אחד נשמע גרוב דיסקו ברור. הבס מניע את השירים קדימה. מצד שני נכנסות גיטרות וקלידים. העיבודים נשמעים כמו להקה חיה על הבמה.
מבקרי מוזיקה בבריטניה שמו לב לכך מיד. חלקם שמעו כאן הד לרוח של דויד כואי. אחרים הזכירו את האנרגיה הבימתית של מיק ג'אגר. סטיילס לא מחקה את העבר. אבל הוא בהחלט נהנה לשחק בשדה המוזיקלי הזה.
גיטרה וצליל חם
בכמה מהשירים סטיילס גם מרים גיטרה. זו לא רק מחווה לבמה. זו חלק מהשפה המוזיקלית של המופע. בין היתר הוא משתמש ב־
Gibson ES-335, גיטרה חצי חלולה עם צליל חם ועגול. ממש כמו שהיא נראית. הצליל הזה משתלב היטב עם הגרוב של הלהקה. הוא מוסיף עומק לסאונד הכללי. כך מתקבל צליל רחב ואורגני. צליל שמזכיר את המסורת של פופ ורוק קלאסי.
ואז מגיע החלק השני
אחרי הפסקה קצרה המופע חוזר. וכאן הכול משתנה. סטיילס מתחיל לשלוף את השירים האהובים והמוכרים. התגובה מגיעה מיד. הארנה כולה הופכת למקהלה. פזמון אחרי פזמון. במשך כמעט חצי שעה הקהל שר כמעט כל מילה. וסטיילס עומד במרכז הבמה, מחייך ומרים להם. לפעמים נדמה שהוא אפילו נותן לקהל לעשות את העבודה. הוא רק מוביל את הרגע. וזה פשוט עובד. איזה כיף.
רגע לפני ההדרנים
לקראת סוף המופע סטיילס עוצר שוב לרגע. הוא מביט בקהל שממלא את הארנה במנצ'סטר ומודה להם על הדרך הארוכה שעבר יחד איתם. הוא מדבר על השנים האחרונות. על הזכות לעמוד על במה מול קהל כזה. ובעיקר על האנרגיה שנוצרת בין הבמה לבין הקהל. ואז מגיעים ההדרנים. עוד שירים. עוד פזמונים שהקהל שר יחד איתו.
הקהל
יש עוד דבר שקשה לפספס כשמביטים על הקהל. רובו נשים. צעירות יותר. צעירות פחות. אבל בעיקר נשים. שורות שלמות בארנה שרות יחד את הפזמונים. ידיים מורמות. לרגע נדמה שמנצ'סטר הפכה לעיר הנשית ביותר בעולם. ואולי זה לא מפתיע. בסופו של דבר הארי סטיילס הוא לא רק זמר פופ מצליח. הוא גם פרפורמר כריזמטי. וכן, צריך לומר את זה בפשטות. הוא גם חתיך.
ערב אחד שממשיך הלאה
המופע במנצ'סטר הוא גם נקודת הפתיחה של סיבוב הופעות עולמי. אבל הסרט ב־Netflix מעניק לו חיים נוספים. הקהל באולם חווה את הרגע בזמן אמת. והקהל בבית מקבל גרסה קולנועית של אותו ערב. כך הופעה אחת ממשיכה לנוע בעולם גם אחרי שהאורות באולם כבים. ובסוף נשאר הדבר הפשוט שמחזיק את כל הסיפור.
שיר טוב. קהל שמוכן לשיר אותו יחד. וכוכב אחד על הבמה שיודע לגרום לזה לקרות.
