אמש התקיימה הפרמיירה למחזה "אור לגויים" מאת דניאל לפין, בבימויה של תמר קינן, בכיכובו של אבי קושניר, במסגרת עונת 2026 של תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר. נהניתי מכל רגע, צחקתי והחכמתי, וזה השנקל שלי על החוויה.
קושניר מחזיק את ההצגה
יש הצגות שנשענות על רעיון, ויש כאלה שנשענות על אדם אחד. כאן הכול נשען על קושניר, והוא מחזיק את זה בדיוק מרשים. הוא שולט בקצב, בטון ובקהל, נע בין הומור חד לרגעים שקטים של סדק פנימי. הוא לא רק מספר סיפור אלא מנהל אותו, וכל מחווה או פאוזה מונחים במקום הנכון. הנוכחות הבימתית שלו מייצרת עוגן יציב גם כשהקרקע הדרמטית מתערערת.
סיפור שמתחיל בטעות ומתפרק לזהות
במרכז ההצגה ניצב אור אאוסלנדר, מורה לספרות שיוצא לפנסיה מוקדמת ברגע רגיש במיוחד. הוא כבר לא חי את החיים שהכיר, אבל גם לא מצליח להיכנס לחדשים. הפרידה מאשתו, החזרה בתשובה של בתו והקשר המורכב עם אמו דוחפים אותו למצב ביניים מתוח. רגע לפני שהוא טס לחצי שנה בתאילנד, אולי כבריחה ואולי כהתחלה חדשה, הוא מגיע להיפרד מאמו.
סצנת הפתיחה קובעת מיד את הטון. האם מסרבת לצאת מהשירותים ונוזפת בו מעבר לדלת במבטא פולני חד. הרגע מצחיק וכמעט אבסורדי, אבל גם חושף פרידה שלא מתממשת. אור יוצא מהבית בלי להיפרד באמת ונושא איתו תחושה שמשהו נשאר פתוח. רגע לפני כן הוא משתף את בתו בתוכנית הטיסה עם בת זוג צעירה. הבת מופתעת, אך בוחרת לפרגן ולשחרר.
בשדה התעופה מחכה לו אותה בת זוג, דמות שמפתיעה שוב ושוב. במבט ראשון היא נראית שטחית, אך מתגלה כבעלת שמיעה אבסולוטית וכישרון שפות יוצא דופן. דווקא ברגעים קריטיים היא זו שמספקת את העזרה הנחוצה.
ואז מגיע הגילוי שמטלטל הכול. לאחר מות האם מתברר שאולי כלל לא הייתה יהודיה. מה שנראה כטעות בירוקרטית הופך מיד לסדק עמוק בזהות. אור נגרר למסע בין רבנות, מסמכים וזיכרונות. ככל שהוא מחפש הוכחה, כך הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. השיא מגיע כשהחיפוש חוצה גבולות הגיון, עד ניסיון לדבר עם אמו גם לאחר מותה.
היסטוריה שמחלחלת אל ההווה
מתחת לעלילה האישית פועם סיפור רחב וכואב יותר. לא מעט ניצולי שואה חבים את חייהם לזהות שהוחלפה או הוסתרה. ילדים יהודים נמסרו למשפחות נוצריות או למנזרים כדי לשרוד, בזמן שמשפחותיהם נשלחו אל מותן. הם גדלו עם שם אחר ואמונה אחרת. לאחר המלחמה חלקם חזרו, אחרים נשארו, ורבים נשאו את הפער הזה עמוק בפנים. זו צלקת שקטה שעוברת בין דורות, והיא מהדהדת גם כאן.
אנסמבל מדויק בתנועה מתמדת
לצידו פועל צוות שחקנים מדויק שמחזיק עולם שלם בתנועה. אפרת ארנון, תום זידנר, רדה קנטרוביץ', לנא סברא ויעלי רוזנבליט נעים בין דמויות ולעיתים גם בין תפקידים כפולים. הם שומרים על קצב, מוסיפים צבע ומאפשרים להצגה לנשום. כל אחד מהם מדויק בדמותו ותורם לאיזון בין הומור לרגש.
בירוקרטיה, הכחשה ומה שביניהן
הבירוקרטיה כאן אינה רק תפאורה אלא מנוע דרמטי. מערכת של טפסים, תקנות ואישורים פועלת לפי היגיון פנימי משלה, ומייצרת מצבים אבסורדיים דווקא כשהיא נאמנה לנהלים. קשה שלא להרגיש את רוחו של אפרים קישון, שהפך את המנגנון הזה לקריקטורה חדה של המציאות.
אך כאן האבסורד נוגע גם בנפש. הרצון להיאחז באמת אחת מתנגש בפחד לגלות אותה. במונחים של זיגמונד פרויד מדובר במנגנון הכחשה שמרחיק ידיעה כואבת. כל עוד אפשר, אור נמנע מלפתוח את הקופסה. כשהיא נפתחת, אין דרך חזרה.
לצד ההומור פועל גם קו נוקב שמזכיר את חנוך לוין. המערכת אינה רק מגוחכת אלא גם אדישה ולעיתים מוחקת. האדם מוצא עצמו מול מנגנון שאינו רואה אותו, ונאלץ להגדיר את עצמו מחדש בתוך הרעש הזה. הצחוק משחרר, אך גם חושף סדק עמוק.
שאלה אחת שמטלטלת הכל
ואז מגיעה השאלה שאי אפשר לעקוף. מיהו יהודי. לא כפולמוס ציבורי אלא כפצע אישי. אם האם אינה יהודיה, מה נשאר מהזהות. האם מסמך יכול למחוק חיים שלמים של שייכות. לפין מוביל את אור למסע שבו התשובה נמצאת בזיכרון, בקשר ובגעגוע.
בימוי ששומר על האיזון
הבימוי של קינן שומר על הקו הדק בין הומור לעומק. הקצב מדויק, המעברים חדים והאבסורד נשאר בשליטה. כך הצחוק והכאב מתקיימים יחד באופן טבעי.
צחוק שנשאר הרבה אחרי
התוצאה היא הצגה מצחיקה, חכמה ונוגעת. מסע שמתחיל בטופס קטן ונגמר בשאלה גדולה על זהות. יצאתי עם חיוך ועם מחשבות שלא נעלמות מהר. זה מתחיל בצחוק ונגמר בשאלה שאתה לא בטוח שאתה רוצה לשאול.
מסקרן? כאן תמצאו תאריכים וכרטיסים להצגות נוספות של המחזה
הצצה למחזה
