עשור של צפייה ומפגש אחד שמערער
כבר יותר מעשור אני נכנס לאולמות מחול בישראל ומחפש את הרגע שבו הגוף על הבמה מזיז אצלי משהו פנימי. ראיתי מיינסטרים מלוטש, צפיתי בעבודות פרינג', וחוויתי מיצגים שנעו על הגבול שבין מחול לאמנות מושגית. עם השנים הבנתי שהמחול דורש ממני עבודה אחרת. אין טקסט שמוביל, אין עלילה שמארגנת את המחשבה, יש תנועה, זמן, חלל, והראש שמחבר ביניהם בזמן אמת.
אל נקודת המוצא הזו הגעתי למופע נפילתו של מבנה מאת רועי אסף, על בימת מרכז סוזן דלל. שבוע קודם צפיתי ב ZO של להקת בת שבע וחוויתי שליטה פיזית מדויקת והצטברות אנרגטית סוחפת. המעבר בין שתי החוויות לא יצר השוואה של טוב ורע, אלא חשף פער עמוק בתפיסת הבמה והציפייה ממנה.
מסגרת יוצרת ציפייה
אני לא נרתע מאוונגרד ולא חושש ממחול ניסיוני. אני מוכן לפגוש יצירה מחוספסת שמאתגרת את השפה ואת ההרגלים. אך למסגרת יש משמעות. כשאני נכנס ללופט בדרום תל אביב אני מכוון את עצמי אחרת מאשר כשאני יושב באולם המרכזי של סוזן דלל.
הבמה המרכזית יוצרת ציפייה לתהליך. לא בהכרח קליימקס דרמטי, אך כן הצטברות, כן שינוי, כן תנועה פנימית שמובילה מנקודה אחת לאחרת. נפילתו של מבנה ביקש ממני לאמץ מבט אחר, אך לא העניק לי תחושה של מסע.
רצפה לבנה ותנועה לרוחב
רצפה לבנה מוארת פתחה את הערב. שלושה צדדים כוסו בוילון שחור. ארבע או חמש רקדניות לבושות שחור ניצבו בחלק האחורי של הבמה והחלו לבצע תבנית תנועתית שחזרה על עצמה. הן שינו זוויות, החליפו מיקומים קלים, אך שמרו על אותו עיקרון בסיסי.
הזרועות נשלחו למעלה ולצדדים, רגל נעה לרוחב, והגוף כמעט לא חדר לעומק הבמה. הדימוי הזכיר דמויות מצריות עתיקות מהירוגליפים, פרופיל חד, קו אופקי, תנועה דו ממדית שמוותרת על נפח. רועי אסף בחר בצמצום מודע של השפה התנועתית, אך הצמצום לא יצר הצטברות אלא שימר מצב קיים.
החזרתיות לא עצרה לגמרי. מדי כמה רגעים השתנתה הסצנה קלות, אך מפלס האנרגיה נותר דומה. לא נוצרה דהירה, לא התעבה מתח, לא התרחש מעבר איכותי. השעה חלפה על מישור כמעט אחיד.
פנייה לקהל וסימני שאלה
אחת הרקדניות ניגשה למיקרופון בשולי הבמה ופנתה אל הקהל. היא נתנה הנחיות טכניות ובהמשך ביקשה מתנדבת שתעלה לבמה ותקרא מתוך ספר. אישה קמה מהקהל ועלתה. הקריאה זרמה היטב והגבירה אצלי את התחושה שהמהלך תוכנן מראש.
הפנייה אל הקהל יצרה עניין רגעי, אך לא יצרה שבר או שינוי כיוון. אם היצירה ביקשה לערער את הגבול בין במה לאולם, היא לא פיתחה את הערעור לכדי תהליך עמוק. המהלך נותר כרעיון מעניין שלא הוביל לתנועה חדשה.
מבנה ללא קריסה
נפילתו של מבנה מבטיח קריסה. השם עצמו יוצר ציפייה לאירוע, לשבר, לרגע בלתי נמנע. לאורך שעה שלמה חוויתי וריאציות קלות בתוך אותה תבנית, אך לא חוויתי עלייה שתאפשר נפילה.
כשהמופע הסתיים הבנתי שהגענו לסוף. לא קדמה לסיום תחושת התקרבות לשיא, ולא הופיע רגע שבו המבנה מתערער באמת. רועי אסף הציג מונוטוניות מודעת, אך לא הוביל אותה לטרנספורמציה.
אני לא מבטל את השפה התנועתית ולא דוחה את עצם הניסוי. אני גם לא דורש סכריניות או קליימקס מתוזמר. אני כן מחפש תהליך שמניע את הזמן קדימה. הפעם הזמן עמד כמעט במקום.
אולי היצירה ביקשה להפיל את מבנה הציפייה שלי. ייתכן שהיא ניסתה לבטל מראש את רעיון ההתפתחות. אך עבורי מחול זקוק לשינוי איכותי, גם אם הוא עדין. כאן נשארתי על אותו קו, ממתין לרגע שלא הגיע.
החידה נותרת על כנה גם כאשר אתה בוחן את עמוד המופע באתר של הלהקה או באתר של מרכז סוזן דלל, בדרך כלל מופיעות מספר מילים או פסקה על המופע, במקרה הזה מעבר לנתונים טכניים אין תמצית של נרטיב, לך נטו על האסוציאציות שלך איך שהן יתפתחו.
באתר של להקת המחול של רועי אסף, בעמוד המוקדש למופע הזה, נכתבו המילים הללו – "כנראה שלעד נדרש להמציא מילות חוכמה לתיאור האירוע הבימתי. לא תמצאו אותן כאן. אנו מציעים לכם להתרווח במושבכם לעצום עיניים ולהתרכז בנשימה"
האם המבנה שנפל הוא בעצם מבנה התודעה החקוקה במוחי?
על הבמה: אלה איסמן, יעל צרפתי, ליה אבישר, רומי להב, רות דגאי.
טריילר של מופע המחול
