אמש התקיימה הצגת הפרמיירה של הרוויו המוזיקלי "ברבור שחור" בהפקת תיאטרון דימונה כפי שכתבוהו נעמה שפירא ואורי וידיסלבסקי שגם ביים באולם המופעים בבית ציוני אמריקה בתל אביב.
הי דימונה
במופע\קברט\רוויו מוזיקלי נטלו חלק השחקנים והשחקניות חנית כהן-מור יוסף, צח מלול, יעל פרימר-סביר, עדי זינגר ורמי שוורץ אשר במשך כשעה ועוד קצת הגישו לקהל שמילא את האולם עד אפס מקום שורה של מערכונים\ נמברים\סיפורים זעירים שחלקם אף מעוטר בשירים המתייחסים למצב הנוכחי מתוך שורה מגוונת של זוויות התבוננות, חלקן סאטיריות, חלקן הומוריסטיות וחלקן אפילו דרמטיות.
מדובר בקברט אשר נולד כמענה למערכה שנכפתה עלינו באותה שבת שחורה השביעי לאוקטובר, המערכונים המשיכו להיווצר במהלך החזרות כי החיים המשיכו להיות בלתי מובנים עוד ועוד.
זווית הראיה של היוצרים מנסה להסיר את הנורמליות מעל התרחישים על הבמה ולהופכם לביזאריים יותר ויותר. טירוף וקיצוניות הן מילות קוד לבסיס היצירה.
המופע שמעליו ריחפה רוח תיאטרון פרינג' פריפריאלי נכח מעל במה שתפאורתה הייתה מינימליסטית, קטע שטושטש באמצעות וילונות ותאורה.
לזעזע את הצופים
מתוך בליל העמדות והמיצגים זכורתני סצנת בעיית השפמים של הבנות במילואים, אקט שהוקצן עד לכדי שפמים של ממש, האם הסאטירה הזו היא בטיימינג הנכון? אינני בטוח, זה היה תרחיש טוב לחודשים הראשונים של המערכה הצבאית אולם לא למלחמה הנמשכת כבר מעל 300 ימים. שתי סצנות דרמטיות שבאמת פגעו במטרה היו מונולוג של ניצולת שואה הזוכרת את המסע בקרונות המוות למחנות הריכוז באירופה וכעת היא "זוכה" לחוויה מחודשת כשהיא נחטפת בידי מחבלי הנוכבה אל המנהרות האפלוליות בעזה, היה במונולוג הזה שבוצע בידי השחקנית עדי זינגר במבטא הונגרי מובלט משום דקירה מצמררת בחזה.
סצנה נוספת שביקשה לזעזע את הצופים ולשתפם החוויות המזעזעות של המלחמה היה ברגעים בהם נציגי המדינה מגיעים אל אחד מהורי החיילים החטופים ומשכנעים אותו כי בנו הוא זה שהם מבקשים להכריז עליו כחטוף.
ביקורת נוקבת
הפן המוזיקלי של המופע התכתב עם שנות התשעים בסגנון עם הקלידים והביטים למרות שאחד מהשירים במופע – "נולדנו להורים" התכתב יותר עם השיר "ילדי חורף 73" בתבנית ובתוכן המקביל. הקברט נחתם עם ביצוע לשיר של הביטלס Nowhere Man -שנכתב במקור באנגלית בידי ג'ון לנון בשנת 1965 ותורגם כעת בידי צרויה להב עבור המופע כסוג של כתב אשמה בגוף ראשון למי שאחראי למחדל הגדול מכולם בתולדות המדינה…
הרוויו הזה איננו הראשון וככל הנראה גם לא האחרון שעולה ויעלו מעל הבימות בעקבות המלחמה, הראשונים שיצאו לדרך באווירת החירום היו אנשי התיאטרון הקאמרי עם הרוויו – "ימים טובים פי אלף", אחריהם עלה גם המחזה "שלום, מלחמה" של תיאטרון גשר.
למה ככה?
הקאברט מסתיים בשירה לתקווה לימים טובים יותר אולם נעדר ממנו החלק הכי חשוב של סיום מופע בפרמיירה והוא ההשתחוויה של השחקנים והצוות, הקרדיטציה ובכלל המונולוג הישיר של השחקנים אל הקהל בתום המופע, חבל שכולם מיהרו הביתה.
בחודש אוגוסט יעלה הרוויו באכסניה של תיאטרון תמונע, כאן תאריכים וכרטיסים
