הכל החל לפני מספר חודשים, כשבמועדון בארבי החליטו ללכת על ליין ניסיוני חדש, לצד ההצלחות הפנומנליות של ליין "חתול בשק" (לא תדעו מי יופיע עד שהמופע יחל), ליין "הסדרה הקלאסית" (תזמורות מוזיקה קלאסית וסולנים\ות שלא תדעו עד שהקונצרט יחל..) הושק הליין "שמחה גדולה הלילה – חפלה מזרח תיכון" – תזמורת אוריינטלית ימתיכונית מזרחית או איך שלא תגדירו זאת, מארחת כמה מהשמות הכי הארד קור בסצנה הימתיכונית במתכונת הזהה – לא תדעו עד שהמופע יתחיל והאמנים יעלו לבמה…
התחלנו!
אז אמש המתכונת חזרה ובגדול, על הבמה חברי תזמורת פירקת אל נור שכבר חותמים כרטיסיות ניקוב במועדון בארבי בניצוחו של אריאל כהן, המשמעות שהערב כל שיר מקבל עיבוד והפקה תזמורתית כמו שצריך. הנגנים תופסים את מקומם על הבמה אל מול הקהל הרב שמילא את המועדון בציפייה לערב מזרחי. המופע מתחיל בנעימה שברגע הופכת לקול תשואות של הקהל כאשר האורח הראשון עולה על הבמה, שימי תבורי בכבודו ובעצמו, ותמיד מהודר עם חליפה, בביצוע לשיר "כינור דוד" שכתב אביהו מדינה והלחינו יחד עם יהודה בדיחי, השיר ששימי תבורי בצע לראשונה לפני 45 שנה במסגרת פסטיבל הזמר המזרחי התשיעי, שימי ממשיך עם השיר – "עוד סיפור אחד של אהבה" שכתב והלחין עבורו עוזי חיטמן המנוח. . איך אומרים? התחלנו!
מרמת הגולן עד תל אביב
עוד שימי נפרד מהקהל והנה עולה האורחת בהפתעה הבאה, זו הזמרת הדרוזית גאיידה (עדינות בתרגום לעברית…) המגיעה אלינו היישר מהכפר בוקעאתא ברמת הגולן, היא פותחת את החלק שלה עם ביצוע מרקיד לשיר "סוואח" (הנווד) של הזמר והמשורר המצרי עבד אל חלים חאפז, הקהל כולו שירה וריקודים, המופע העלה הילוך ומועדון הרוק הוותיק של העיר תל אביב הפך בזה הרגע למועדון מזרחי הכי הארד קור אולם ללא שולחנות וכסאות שאפשר לרקוד מעליהם.
נזרקתי בזמן
ובעוד גאיידה עומדת לסיים את חלקה אל הבמה והנה מצטרף ועולה אורח נוסף, זהו אורח וותיק בסדרה השמחה ובסדרת "חתול בשק", אלי לוזון הפותח לצידה של גאיידה בדואט עם שירו של יוני רועה המוכר בביצועה של אביבה אבידן – "פרי גנך", הקהל מצטרף לשירה בציבור… אלי ממשיך ומבצע את הלהיט הכי ענק שלו "איזו מדינה" שמעיף את הסכך לקהל ולמועדון, מסביבי כבר כולם רוקדים ושרים, אני נזכר בפסטיבל גלוקאלי שאצר כאן לפני שנים אופיר טובול ובו התארחה בין היתר נסרין קדרי, עולים בראשי פלאש באקים של חפלה ימתיכונית וריקודים מלאי שמחה וחיוכים.
בכלל נזרקתי עשרים שנה ויותר אחורה לימים שהייתי נוהג לרעות במועדונים ימתיכוניים ברחבי הארץ מרחק שנות אור מהופעות הרוק אבל זה עניין לפוסט נפרד…
שעון מראה חצות…
כך הערב נמשך קרוב לשעתיים! כשכל רגע מתחלף על הבמה האורח מבין השלושה, להיט רודף להיט עד שאריאל כהן המנצח של התזמורת תופס בעצמו מיקרופון ומבצע את השיר של אום כולת'ום "רנילי שוויה שוויה" ועובר לביצוע השיר "יַא עַוַאזֶ אל פַלְפֶלוּ" של פאריד אל אטרש…
פה אני איבדתי את זה ואני כבר לא זוכר כלום, כשהמופע הסתיים והקהל רצה עוד הצצתי בשעון שהצביע על חצות….
ומילה או שתיים לסיכום, בתכל'ס, לצד רפרטואר מזרחי מצויין, מה שקרוי עם מיטב הלהיטים, בעברית או משכנינו בסביבה בשפה הערבית, אין עוד מועדון עצמאי שמוקדש למוזיקת רוק כבשגרה אשר יכול בהפקה עצמאית להרים ערב שהופך אותו לסצנה אחרת לגמרי עד הפרט האחרון, קוראים לזה ערך מוסף, קוראים לזה כבוד.
שפיות
ובנימה של אופטימיות אני מביא את דבריו של קובי פרחי, סולנה של להקת המטאל הישראלית אורפנד לנד שנכח אמש בחגיגה – "אתמול ישראל הייתה לרגע למדינה שהייתי רוצה לחיות בה. זה קרה בבארבי בתל אביב. על הבמה היו תזמורת פירקת אלנור שאירחו את שימי תבורי, אלי לוזון וגאיידה, זמרת דרוזית מבוקעתא ברמת הגולן.
על הבמה היו לפחות 4 חובשי כיפות, נשים, שירת נשים נשמעה במהלך ההופעה, והקהל היה מעורב, נשים (היו לרוב מובהק בקהל) גברים, דתיים, חילונים. להט"בים וגם אני, נשים אותי תחת ההגדרה מטאליסט אוריינטלי. אין שום הפרדה, אין שום בעיה, כולם ביחד כמו משפחה.
התובנה הכואבת שתמיד מצריכה תזכורת היא שזו בסוף היום האמת, אלה בסוף היום הרוב, ותמיד, תמיד, ת מ י ד אנחנו נשמע בתקשורת על המיעוט שעושה שם רע לכולם, בכל תחום, מכדורגל עד לדת, ותמיד ניפול למלכודת שאותה גם פוליטיקאים ידאגו ללבות, לשסע, לפלג בשביל האינטרסים שלהם.
הכול היה ממש בסדר, כל כך בסדר, אפשר היה לנשום. הרי אזרחי ישראל הם בוודאות האנשים הכי מותשים מנטלית בתבל, אתמול אפשר היה לעצום לשעתיים את העיניים בבטחה ולשיר את פרי גנך, יחד עם אלף איש ואישה ודמעות בעיניים. שעתיים של מוזיקה, שפיות, ביחד אמיתי.
אז מה הבעיה? זו תמיד הבעיה, שתמיד צריך רק ממש מעט, מספר קטנטן מאד של חארות בשביל לעשות חור בספינה, בשביל שיכנסו המים והיא תטבע. וזה כל הסיפור.
יה שמע אביונך. בוקר טוב ארץ יתומה"
הנה כמה תיעודים מהחגיגה
