את שמו של איגי דיין אתם לבטח מכירים, הידיים על מערכת התופים של אחת מלהקות הרוק הוותיקות בארץ – משינה. במהלך התקופה האחרונה, עם נעילת דלות אולמות המופעים, עם צאתה של להקת משינה לחופשה כפויה ובצילה של המגיפה עצמה, החליט איגי דיין לעשות סדר בכתבי היד והלחנים שיצר במהלך עשרות שנים. הוא חבר אל המפיק המוזיקלי טל טרייביש ושניהם ישבו ועברו על עשרות שירים שונים פרי יצירתו של איגי. מתוך אותם שירים הם בחרו יחדיו עשרה שירים אשר חולקו לשני פרקים – תבואות הרוח א' ותבואות הרוח ב'. החלק הראשון יוצא היום לאור וכבר ניתן להאזין לו בשירותי הסטרימינג.
תבואות הרוח הוא בעצם תעודת זהות מאוד אישית ואינטימית של איגי דיין כיוצר ומבצע, רחוק מאוד מדמות המתופף האנרגטי, הוא מתגלה כיוצר רגיש וחכם עם חוש לניקיון מוזיקלי מוקפד מאוד.
באלבום נוטלים חלק המוזיקאים הבאים – אלי מגן, משה לוי, קרני פוסטל, עדי רנרט, אבי בללי, טל גורדון, אודי בן כנען, אילן סאלם, נעם גינגולד, איתמר דוארי, ינון פרץ, וולטר גנדל, פו סינגהארט, יאיר סלוצקי, שחר זיו, ליאת סבא, אביב דיין.
על הפרויקט מספר איגי דיין בעצמו – "כששלושה מחברי הצללים המקוריים עזבו, ולהקתי הנצחית משינה יצאה לפסק זמן כפוי בנסיבות מצערות, סימני שאלה חדשים וישנים הרימו בי ראשים רעבים.
אחד מהם היה זה: האם הגיוני שדווקא בחיפושי אחרי צליל אישי, שלא קשור ללהקה, אקים עוד להקה? התחלתי לחפש דרך לעשות משהו פשוט. רזה אך חזק, חזק אך שקט. החלטתי לקבץ כמה שירים וליצור מופע המושתת רק על שירה ועל הגיטרה שלי.
שירים חדשים הגיעו, ואיתם גם הרצון להקליט. הטריפ הקודם של ההקלטות בתל אביב עם להקה צעירה ובוערת התחלף בדחף לעשות משהו אישי בחלל העבודה הפרטי שלי, בסביבת מגורי. רציתי להשמיע מקרוב וברור את קולו של מי שהפכתי להיות, אם בכלל הייתי אי-פעם משהו אחר.
החלטתי לעבוד עם האמצעים העומדים לרשותי – אך הבנתי שאצטרך להרחיב אותם מעט. שמתי עין על זוג מיקרופונים מעניין.
התקשרתי לחנות (שכבר אינה קיימת). האיש מעברו האחר של הקו נשמע אינטליגנטי ונעים. שוחחנו על המיקרופונים ותיארתי לו את מה שרציתי להשיג. התברר שהוא גר קרוב. שמו היה מוכר לי. הוא נודע כמין גאון קפדן. מאוחר יותר התברר לי שזמן רב קודם לכן הוא כבר החליט שלא יעסוק יותר בהקלטות כמקצוע: רק מעט מהחומרים שעבד עליהם לאורך השנים היו באמת טובים לטעמו, דרכי העבודה באולפן תאמו את תפישתו רק לעתים רחוקות, וברוב הפעמים הוא מצא שאם דיבר בלהט על עניין "טכני" או הפקתי כלשהו (או חמור מזה, התעקש עליו), אנשים חשבו שהשתגע ולא הבינו מה הוא בכלל רוצה.
לשמחתי, הוא הציע שיבוא אלי לאולפן עם הציוד הרלבנטי, לעשות נסיונות עד שאמצא את מה שאני מחפש. תוצאות הביקור תאמו את מה שקיוויתי לו וגם את מה שהוזהרתי מפניו. כל רכיב בשרשרת ההקלטה והשמע באולפן נבדק, ובתום שיחה קצרה כבלים נתלשו, אחרים הוזמנו להחליפם, מכשירים נשלחו לטיפול ולהתאמה אישית, מעט ציוד נוסף נרכש.
קרה עוד משהו, בדיעבד הכי חשוב: טל אהב את המקום, את האולפן. כשהציוד חזר נפגשנו אצלי שוב, להרכיב ולהקליט מעט כדי להתרשם מהצליל. בהגיענו לבדוק את מיקרופון השירה, התיישבתי עם הגיטרה בחיקי. טל הציב את המיקרופון במרחק-מה ממני וביקש ממני לנגן ולשיר לו חתיכה ממשהו. שרתי שיר של אמן אמריקאי ותיק, שאני אוהב. לא כל המלים היו במקומן, אבל כשהאזנו לתוצאה מצאנו שם משהו מיוחד. שנינו שמענו אותו. היינו מכווננים לאותו התדר.
את טל לא עניינה העובדה שאני בעצם מתופף. למעשה, הוא לא ממש הכיר את עברי כמוזיקאי. מבחינתו הייתי רק הדבר שהוא שמע עכשיו. יש לך שירים? שאל.
קבענו להיפגש שוב. אני באתי עם הרשימות שלי, טל העמיד מיקרופון. בררתי מראש שירים שיזכירו במשהו את הדבר שהיה בהקלטת הדוגמה ההיא. רבים מהם נכתבו הרבה קודם לכן. כמה מהם כבר נשקו לשלושים. אבל משהו חיבר ביניהם. תוך כדי ביצוע לא הצלחתי לזכור מהלכי אקורדים, הרמוניות, קצבים, חלקי שיר שלמים… טל הקליט הכול. כשלושים שירים. האזנו להם יחד. בעודי נחרד, ראיתי אותו זורח. "זה אדיר, נדיר, אתה שומע את זה?!" הוא צהל, נלהב, ואני ניסיתי לקרוא בפניו תו של צחוק. רק אחרי חודשים הבנתי שהוא חשב שאני משמיע לו את כל השירים שיש לי.
בחרנו יחד עשרה שירים. כולם היו אהובים עלי, אבל תמיד איכשהו נראו לא מתאימים – בנויים מוזר, ארוכים מהמקובל, לא ממש קצביים. טל מת על זה. הוא הציע שניצור מיד, מהקלטות הדוגמה הרעועות, את שלד האלבום כולו. אהבתי את הגישה.
החלטנו ששיר שלא נצליח לשבץ ברצף באופן שתורם למכלול לא ייכלל גם אם הוא נהדר. לשמחתנו, עשרת השירים מצאו את מקומם ללא מאבק, יוצרים יחד סיפור-דרך לא-ליניארי, מתארים תחנות משמעותיות בחיי מגיל הנעורים ועד היום."
חלקו השני של האלבום, תבואת הרוח חלק ב' יצא לאור בתאריך 10 במרץ, סמנו לעצמכם ביומן.
