מיקה קרני, היא אחת המוסיקאיות המרתקות שיצא לי להכיר. "מיטשל", הוא השיר הראשון שלה ששמעתי והוא העיף אותי לגבהים אחרים. אולי בזכות הפזמון ומעברי הגיטרה האקוסטית. אחר כך באו "כל קיץ", "אלול בעין כרם" עם הג'אזיות החמימה, "רחמים" ו"אהובי". זכרתי אותה גם מתקופה מסוימת כמשתתפת קבועה בתוכנית "שירה בשידור", שאהבתי לצפות בה.
בימים אלה, יוצא אלבומה העשירי, שנושא את שמו האופטימי, "אור של זהב". זהו אלבום מאתגר, כי הוא מכיל בתוכו 16 רצועות, והיום עבורי זה אתגר לא קטן, להאזין לכל כך הרבה שירים, אבל הפלוס של האלבום, הוא שמשתתפים בו חמישה מפיקים שונים, מלבד קרני : יניב דדון, חן מצגר אדר, עידן בלס, בנו הנדלר, חיליק הדר. במילים אחרות, זהו האלבום הכי ורסטילי של מיקה קרני, שעובר בין כמה סגנונות מוסיקליים. תחשבו על שלושה אלבומים נפרדים, שמתרכזים לאלבום אחד מגובש של אמירה מוסיקלית וטקסטואלית.
החלק הראשון של האלבום, הולך לסטייל פולק-רוק, עם ליווי מינימליסטי ושירים מיוחדים באופי שלהם. דוגמה לכך, הוא "אור של זהב", שהוא היהלום הזוהר של האלבום. הוא מתחיל במקצב קבוע, עם מונוטוניות שנובעת משגרת החיים, אבל משתנה בפזמון אחד שפותח את הלב. "אור של זהב אותי / מציף באושר/ ומסביבי הכל מאיר / עפה מרחק / נופלת חזק". הלחנים של מיקה באלבום מחפשים פשטות, והולכים למוטיב מסוים שיוצר אווירה מעגלית ויכולת להתרכז בלב העניין: הטקסטים.
עוד שירים שנגעו בי בחלק הזה: "האמת" שכתבה בתה, יסמין קרני שביב. המילים והמנגינות, מאירות פינות חשוכות שעוד לא התגלו אצלה עמוק בפנים. גם "ענן", הוא שיר עדין וקטן, שמצליח להתרומם בזכות עיבוד נוגע. מרגישים את נגיעות הגיטרה החשמלית של יניב דדון, שהפליא בנגינתו.
החלק השני, בהפקת עידן בלס וחיליק הדר, כבר שם דגש על נגינת גיטרה אקוסטית וספרדית, על מוסיקת בוסה נובה וקצת נגיעות של מוסיקת עולם. הוא נפתח בשני טקסטים של ציליה דרפאקין, שמייצר קונטרסט בין מילים לא פשוטות על המחיר האישי שבאהבה ובמערכת יחסים בין גבר לאישה, לבין מוסיקה יפהפייה, פסטורלית ואוריינטלית. גם "אין אהבה" וגם "אהובי", מעמיק אל השיח האישי של האישה, בינה לבין עצמה. חזק וחשוף. לחנים נוגעים ומיקה מרגשת בביצוע.
החלק השלישי, כבר הולך סגנונית למקום אחר. רוב הסינגלים שיצאו בהתחלה, הלכו לכיוון הפופ האלקטרוני, עם סינתיסייזרים, תכנותי מחשב וכלי מיתר. ההפקה של חן מצגר אדר, כבר לוקחת את מיקה למקום שהוא מוכר לה.
גם באלבומיה הקודמים, "פשוט וטוב" ו"מגדלור", הייתה נגיעה מובהקת בסאונד הזה. זה מרגיש לי שהרצון לחדש אצל מיקה, נמצא כל הזמן. לא להישאר במקום, אלא גם כשמשתמשים באווירה האלקטרונית, להכניס אליה ריגוש מחודש. החלק השלישי, נפתח בדואט ששובר קצת את רצף השירים. "ליפול לשגעון", מזמין את לירון עמרם, להצטרף אל מיקה בשירה מחוספסת, מלאת רגש והבעה ונותן עוד נפח לסיפור שמסתתר מאחורי האלבום. דואט מרגש.
בחלק השלישי, מיקה כבר יוצאת מתוך עצמה, אל העולם הגדול. היא משתחררת מתוך המחשבות והדאגות, אל תמונה יותר רחבה לגבי פיסות חיים אחרות. "יונים מהגג", כבר חושף ממד אישי על פצעים שנפתחים, על ההתמודדות שלה לגדול לבד ועל כמויות האהבה שהייתה רוצה לחלק לאנשיה הקרובים ללא הצלחה. גם "תברא תברא", שכתב איתן נחמיאס גלס, כבר מנסה לדבר אוניברסאלי ו"סאלאם בומביי", כפי שמספרת מיקה, הוא שיר אהבה לתל אביב של פעם בהשראת פסקול הסרט ההודי של לקשימינריאנה סוברמינאם. גם בשיר הבא שמסיים את החלק השלישי, "דוד הלוגם", קיימת תחושת האבסורד שבאה בעקבות שתיית בקבוק משכר מתוך פורקן.
ובבונוס אחרי החלק השלישי, מיקה הכניסה עוד שלושה רמיקסים קצת יותר מקפיצים, לשירים בולטים מהאלבום בהפקת בנו הנדלר. הטיפול המחודש בערוצים, מכניס קצת חיים ומראה שעיבוד מחודש לשיר, יכול לקבל צבעים חדשים ופנים אחרות. אולי זה לא סימן קריאה, אבל עדיין מתוך 16 השירים באלבום החדש, מרגישים את מיקה קרני בכל מילה, צליל וסגנון. בתוכה יש אור של זהב גדול ומאיר שמצליח לקחת את המאזין למסע אישי וחסר פשרות.
