רדיו בלה בלה, רדיו גשם גשם…

שבע דקות לפני השעה שש בבוקר. אני עולה במדרגות,  מנסה לעכל את מה שהיה אמש. אותה התחושה כשהכנסתי את "רדיו בלה בלה לחיים" שלי ושואל "מה זה לעזאזל? כזה דבר מהפכני עוד לא שמעתי!". במקרה שכאן, זה תקף גם לגבי חוש הראייה. אמש חזיתי בחוויה אורקולית של מופע מחשמל תרתי משמע. אני ארשה לעצמי אפילו להגזים…זכיתי להיות כמו אחד הקהל באירוע היסטורי!…כן, היסטורי במובן כמעט חד-פעמי.

אלו היו "החברים של נטאשה" לרגל 25 שנים ליציאת האלבום הקונספט "רדיו בלה בלה", שעד היום נחשב לשידור הכי נועז ומהפכני שנעשה אי-פעם במוזיקה הישראלית. וזה לא היה משהו בסגנון, השידור החוזר ביום שישי ב-13:30, אלא השידור הכי מטורף שהיה במזרח התיכון. לצורך הקמת התחנה החוץ גלקטית, לא היה מקום יותר טוב לבחור במקום הכי חוץ גלקטי…מצדה!

וכך באמת התחיל החזיון האור קולי. בוידאו ארט מרהיב של גלקסיה, שביל החלב, לווין שנראה האח התאום של עמוס, המתסובב סביב כדור הארץ , כשרואים את הכחול כלפי חוץ וכשנכנסים יותר פנימה, חווים את הזוהר הצפוני, יערות, לוויינים הממוקמים על פני האדמה ולבסוף את הנוף הלילי שנצפה מהגגות של תל-אביב תוך כדי שנספרים 30 שניות. הסאונד האלקטרוני שהתלווה, הזכיר את מה שחוויתי כשנתיים וחצי קודם לכן, במופע של ז'אן מישל ז'אר באותו המקום. וכשהסתיימה הספירה לאחור, הגיע שעת השיגור…סליחה…שידור!

הרגע שבו היה צריך לכוון את התדר לתחנה הפיראטית ששידרה בפעם הראשונה את שידוריה בפעם האחרונה. רעש של כיוונון תדרים כמו בטרנזיסטור של פעם, עם תמונות שמזכירות את טלוויזיות האנטנטה של שנות ה-80, תוך כדי ששומעים את הפתיח של האלבום המיתולוגי. כן…עם סולו הסקסופון מ-Who Can It Be Now המיתולוגי של Man At Work, קריינות של קצת "חדשות?", תמונות של סקאלת רדיו שאפשר למצוא כיום בשוק הפשפשים הקרוב אליכם, והרגע שבו א. וקסמן בכיכובו של ליאור אשכנזי האגדי, מכריז בתחילת השידור של "שבע דקות לפני השעה שש בבוקר" שעוד מעט יתחיל היום המטורף הזה.

וכך זה בדיוק מה שהיה.

במסך של "שלג לשידור", כשרואים בפיקסלים מאחור את החברים של נטאשה, ממחישים לנו מהו שידור אנלוגי-דיגיטלי וכדי שנכיר את א. וקסמן. בשביל זה, צריך לעבור קודם דרך "הביוגרפיה" שלו, שדי מסכמת את החיים בישראל. בגן ללמוד לספור עד 10, לעבור לספסלי ההישרדות של בית ספר יסודי כדי ללמוד בע"פ לדקלם את דרשת הבר-מצווה (מזל טוב!), להתגייס לצבא, לצאת לאזרחות ולהתנהג כמו כולם כי להיות משוגע זה דבר מטומטם, לטייל בעולם, לגלות את הסם, לחטוף לב שבור ולגדל כנפיים ולעוף.

רדיו. צילום תומר שיינפלד

סיפור. צילום תומר שיינפלד

אך בין כל התחנות המטורפות של החיים שלנו כאן, צריך לחוות את העכשיו. העכשיו של אישיות מורכבת…אפילו מורכבת מ-4 אנשים, אך זה כל הקסם של התחנה הפיראטית האגדית. כי לא משנה מה אומרים על וקסמן, דיבורים זה בלה בלה, אנשים זה בלה בלה, יחסים זה בלה בלה, לתקשר זה בלה בלה. בוידאו ארט מרהיב שרואים את האותיות BLA BLA כמחווה לאותיות והצורות של בית ספר יסודי, מלמדים על מה הולך להיות בהמשך. כי כשהמסך עולה, מבינים מה מהפכני במופע הזה.

קודם כל לראות על הבמה את ארקדי דוכין, מיכה שטרית, מיקי הררי וז'אן פול זימבריס, באיחוד שלא יוצא לראות בכל יום, כשאליהם מתלווה אורקסטרה שלמה, הכוללת את זוהר ברזילי (אח של) בעמדת המתופף השני, הכוכבת העולה ארינה פופובה בקולות רקע, קלידן נוסף לארקדי, 2 סקסופוניסטים ואפילו ליאור אשכנזי.

ואח"כ וקסמן מדבר, כי במצב הרוח שלו, אם אתם שואלים אותו "מצפה עוד יום של חרא", כי הבחורה היפה בקהל לא צריכה להתאפר, והגבר שעלול להיתקל בה בדרך במקרה, לא צריך לצחצח שיניים…שום דבר טוב לא יצא מזה!

דווקא בגלל זה בקטע אקוסטי קצר ונוסטלגי, צריך לקנות את מה שאין, כי בקפה בוקר שלנו באמת אין קפאין, בגבינות כבר אין שומנים, בסטייק אין כולסטרול וכדי לא להיתפס בדרך הנהג שותה בירה ללא אלכוהול.

וקסמן צודק. אל תקנו מה שיש, תקנו מה שאין. הבנתם?…לא הבנתם!

בגלל זה פרדי המלנכולי האהוב, יסביר לנו הכל. 

בסולו מרהיב בסגנון סטיבי ריי וון, הגיטריסט האגדי מיקי הררי, פותח את אחד ההמנונים הגדולים ביותר, על החיים שלנו בישראל על סקאלת האי-וודאות, הנכונה בכל יום מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו קיימים. לא סתם מלבד "יהיה בסדר", הקהל מדקלם את "פרדי על הבוקר" בשאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים…"מה יהיה?! מה יהיה?!". מסתבר שהיה שהסבלנות והציפייה הכ"כ ארוכה משתלמת, מכיוון שהעיבוד והביצוע של הנטאשות התעלו על המקור!

אבל אחרי פרדי על הבוקר, אפשר באמת לעשות "ספורט?" כי בהתאם לציפיות של החיים כאן, להיות אלוף עולם בלחשוב נכון או ליפול נכון ולקום כמו חתול, זה קשה ובצדק לפעמים אומרים "אני לא יכול! אני לא יכול!" כשברקע וידאו ארט של סרטון פלסטלינה המנסה להתחרות ב"וואלאס וגרומיט".

משם עוברים לאופרת הסבון, שספגנו אותה אי-שם בשנות ה-80 וה-90 או בעיקר בפרסומות שבאות מבין לבין שאפשר להקיא כבר מהן. ליאור אשכנזי שנמצא בתוך קופסת טלוויזיה מדקלם על הבחורה היפה עם איכויות של הילת מלאכים שעונה לטלפון, הגבר בעל חיוך הניקוטין שצופה בה עם עוד בירה של גברים, ובפלאשבק מהיר על השמפו, הפיצה וההמבורגר של ילד תמים שלא יודע מה הכניס לגוף, בנקאי שאוהב צ'קים שמנים ומקיא כסף…עוד ג'אנק פוד שרואים.

בגלל זה, מיכה שטרית מגיע עם "שברי הטלוויזיה" בוידאו ארט משגע, שלא מבייש את המערכון הטלוויזיה המיתולוגי מ"שבלול". מונולוג שמצליח לסכם בכמה שורות, על המהות של מערכות יחסים. אישה שעוקצת את הגבר שמאמץ את הפוזה המנלכולית הזו ובחזרה הוא שונא את הכנות שלה אבל נדמה שהיא צודקת. השיר הזה, בעצם מדגיש את הסטייל היחודי של מיכה שטרית (ואולי הסיפתח ל"מסמרים ונוצות"), ולא סתם, מתלווה אליו בדואט גם הרוקיסט שהפך כאן לקונצנזוס, אמיר דדון.

אבל מה שהולך להיות כאן, יהיה אחד מרגעי השיא של ההופעה (כי באמת שאין רק אחד כזה). בביצוע שקט שמתחיל עם ריף של מיקי הררי, מגיע דואט קצרצר בין ארקדי המאזין למיכה בתפקיד פרדי השדר, על המאזין על שאלות ברומו של עולם "למה?" ופרדי בתשובות ברומו של עולם "ככה!". אבל רגע…חסר כאן משהו! במקור היה את הדואט של פאבלו רוזנברג וארקדי דוכין בעיבוד כסאח בלתי נשכח שמזכיר את סטלה מאריס האגדיים. אבל הנטאשות לא שכחו את זה ומרגע שקט של הופעה אינטימית, מגיעה פתאום נינט טייב בצרחת "הלו פרדי הלו" ואמיר דדון בשירה עוצמתית מטורפת עם כל הנשמה שהחיו את אותה שיחת רדיו קצרה, לשיר כסאח בועט שיורש בגאון את מה שנעשה במקור.

מלבד אמיר דדון שהגדיר כאן את הז'אנר "רוק אנד סול", נינט טייב, אחרי כל הניסיון הרב שצברה מפופ דרך אינדי ואלטרנטיב, מתגלה כמלכת הרוק החדשה של ישראל, בדיוק כפי שקיווינו שתהיה, כששמענו אז את הקאבר הבלתי נשכח שלה ל"קח אותי (מי אמר לך)" של היהודים, לפני יותר מ-15 שנים.

והסיום שלו ישר לפנתיאון. מסתיים בביצוע שקט של ארקדי ומיכה. "למה?"…"ככה!". 

ובאותו וייב אקוסטי, נינט מבצעת את שיר הדעיכה של פרדי בליווי הקלידים של ארקדי. נינט מצליחה להפוך את המילים למלודיה בפני עצמה כשהיא שואלת כמו פרדי, כמו כולנו, "להיות אחד ממיליון או אחד למיליון?".

אחרי הדעיכה של פרדי המנלכולי, הגיע הזמן לשים קץ, לייאוש, לשפלות הרוח והפסימיות, לפי המונולוג של הפי וקסמן מפי ליאור אשכנזי, כשבעוד רגע תתחיל המסיבה באי מידטרניה, שנמצא אי שם במזרח התיכון, עם הרבה מוזיקה טובה, קצת אלכוהול, גברים יפי מראה, נשים נאות ואולי איזו סיגריה קטנה מלאה בכל טוב? כי כל התקליטיה "המזורגגת" שיש לנו בבית (ביטלס, רולינג סטונס, הנדריקס) היא בזכות זה. וכל זה הולך להשתנות. למה? כי "צפוי שינוי", כשרואים בוידאו את מאיר בנאי ז"ל, ושומעים את הביצוע המקורי בקולו, שמעורר נוסטלגיה וגעגועים בעת ובעונה אחת.

משם, לעוד רגע שיא של ההופעה. עולה המסך, ובהבהוב אורות שכאילו מגיעים מחללית למעלה והלאה ישר לשאגות של ארקדי ל"עכשיו אני", אחד הלהיטים הגדולים ביותר במוזיקה הישראלית, שהפך לרגע למסיבת טראנס, בניצוחם של דוכין על הקלידים, ז'אן פול זימבריס וזוהר ברזילי על התופים. זוהי הגרסה הכי טובה שעשו אי פעם ללהיט הזה, שמשלב מוזיקה אלקטרונית של מסיבת טבע במצדה (כמו שהיה אצל ז'אן מישל ז'אר) להארד רוק בהנהגת מיקי הררי. כמו כן הדואט של מיכה שטרית וארקדי דוכין, רוצים שהשיר הזה פשוט לא ייפסק!

וכיאה למסיבת טבע, "קוק בצהריים" זה הדבר הכי מתבקש כשעוברים למקצב של פופ ורגאיי. ללא ספק "הפי וקסמן", הצליח בגדול כי כל העיר עליו יודעת. גיבור המחתרת של רדיו בלה בלה. ומה שנכתב עליו, הוא בהחלט "אני קיים", כששמע על עצמו ברדיו, ראה אותו בטלוויזיה וקרא עליו בעיתון. אבל אין כבר עיתונים, ומה השתנה מאז? "צייצתי אותי בטוויטר ועשיתי סלפי בפייסבוק".

וכדי להתעדכן בענייני היום, הגיע הזמן לקצת "חדשות?". בעיבוד אנרטי ומקפיץ, הייתה זו חגיגת אורקסטרה שלמה שהצליחה להפוך את הבמה לאולפן הקלטות לייב, כאילו השיר המקורי יצא משם. נכון, אין את קרייני החדשות שהיו הסלבים של שנות ה-80 וה-90, אבל גם השילוש הקדוש של דוכין-שטרית-אשכנזי, מצליח להעביר את הידיעות האינטימיות, כשבהן הפינק פלויד לא יופיעו על החומה בירושלים. הקסם בעיבוד היו סאונד התופים של ז'אן פול זימבריס וזוהר ברזילי, ששחזרו בדיוק את הסאונד מהאלבום "רדיו בלה בלה" קולות הרקע של ארינה פופובה שמחזיקה את הנוסטלגיה מ-1994 בדיוק מדהים בקטע השירה של "עוד יום" וריף הפיוז'ן המסיים של מיקי הררי, שנותן את התחושה, כאילו הנטאשות לא הלכו לשום מקום.

אבל את כל הריק הזה מה"חדשות", במה אנחנו נמלא? בהתמכרויות…לסגנון, לסמים, לסקס, לשינה, לכסף, לדיכאון, לממתקים, כל מה שהורס לנו את החיים. בדיוק כמו נרקמונים, אותו שיר שהפך את הבטן, שהיה לקליפ הראשון ששודר מהאלבום "רדיו בלה בלה" ונתן טעימה שזה עוד כלום לעומת שאר השירים הבועטים שיש בו. כמו כן, אותו קליפ מיתולוגי שודר גם ברקע שהעצים את החוויה, בקצה הסקאלה של "רדיו בלה בלה".

חשבתם שמסיבת הטבע המחשמלת במצדה נגמרה? היא רק התחילה! בשירת נשמה יהודית אדירה עם מוזיקה אלקטרונית סטייל ז'אן מישל ז'אר, אמיר דדון "תופס מעליות", כשברקע וידאו ארט שכאילו חללית משגרת אותנו למעלה בלייזר ירוק ועם כבר להוסיף לאווירת מסיבת איתני הטבע, אז גם הברקים המחשמלים ברקע נתנו את אותותיהם…

ועוד איך נתנו את אותותיהם! 

בהתחלה, אנשים בקהל חשבו שהברקים הם חלק מההפקה הפסיכית של אחד המופעים הכי מושקעים שנראו כאן במוזיקה הישראלית אי פעם. אבל איך שהסתיים השיר ועברנו ל"אני לא רוקד כשעצוב", אלו היו ברקים אמיתיים והתחיל להיות גשם חזק, שהפך את אדמת מצדה למסיבת בוץ. מסתבר שאווירת ה-High של הפי וקסמן, גרמה לאנשים לרקוד גם כשגשום. באותה נשימה, היו אלפים אחרים שאמרו "אני לא רוקד, אני לא רוקד כשרטוב", כשהם נסו על נפשם לעבר החניון, שהפך לבוץ של ים המלח במחיר חינם אין כסף!

כך החליטו בהפקה לתת הפסקה יזומה כדי לראות איך המזג האוויר ימשיך. 

וכאן הגיע ההחלטה הקשה והכואבת המשותפת שלי ושל שותפי היקר, תומר שיינפלד. קיווינו וחיכינו שמזג האוויר ירגע, אבל ככל שחלפו הדקות ראינו שהמצב לא נראה טוב והברקים ממשיכים. היינו צריכים לקחת את השיקול שבו אנו עלולים להיקלע לשיטפונות ובעקבות זאת ובצער רב, נאלצנו מיד לנסוע חזרה לצפון כדי להגיע בבטחה ובשלום הביתה!

תוך כדי הנסיעה, שבה נאלצנו לנקוט באקסטרה אמצעי זהירות, ראינו זרימה בוצית של נחלים, כששיחים קוצניים נעים עם הזרם. לא יכולנו שלא להרהר מה היה אמור להיות בחלק השני של ההופעה, שבו בעצם מבוצע הדיסק השני של האלבום המקורי ובחלק התיאטרלי הזה, משתתפות אגדות מוזיקליות נוספות כמו ערן צור, עמיר בניון והכוכב הבא, קובי מרימי, נציג ישראל באירוויזיון שנערך בחודש מאי האחרון. ללא ספק, האישיות המורכבת של א. וקסמן, ממחישה את המורכבות המוזיקלית של האלבום המקורי בלייב שבנויה מבלוז, רוק, אופרה, רגאיי ואלקטרוני.

למרות שלא זכינו לחלק השני של המופע, עדיין לא היינו מחליפים את החוויה הפסיכית הזו, שבה חווינו ראינו באופן נדיר את אלבום הקונספט הכי מהפכני שנעשה כאן, במקום הכי טוב בטבע בתוספת הפקה של איתני הטבע.

אם הגעתם לשורות אלו ולא הייתם במצדה, אנחנו באמת ממליצים לכם בחום, אל תפספסו את שני המופעים הנותרים של אופרת הרוק "רדיו בלה בלה" בהיכל מנורה מבטחים ב20-21.11, שכוללת איחוד נדיר של "החברים של נטאשה", אורקסטרה מרהיבה והפקה הכי מטורפת שהייתה פה בניצוחם של לואי להב וחברת פורום פקטור.

רדיו בלה בלה – לאור הביקוש נוסף עוד מופע

זה לא יחזור על עצמו…באמת! כי לא בכל יום, מגיע השידור הבכורה הראשון והאחרון של התחנה הפיראטית "רדיו בלה בלה", שנמצאת בקצה הסקאלה של התדר הכי נכון במזרח התיכון.

פליי ליסט המופע, צילום יובב מידד