כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

מרד הנעורים באופרה

תחת הטייטל "לילה אלקטרוני באופרה" התחברו נגני הקמארטה של ירושלים למופע משולב בניהולו של שלומי שבן עם נגה ארז ורד אקסס, סימפוניה בביט מרקיד, ליל ראשון, נר ראשון, 02.12.2018 משכן אמנויות הבמה האופרה הישראלית. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.  

פרולוג

הרעיון לשלב בין הרכב נגנים המתמחה בביצוע יצירות "קלאסיות" לאמן או להקה בת זמננו איננו חדש, בשנות השישים המאוחרות ותחילת שנות השבעים זו הייתה מעין מגיפה, אזכיר ברפרוף את דיפ פרפל שבצעו קונצרט עם התזמורת הסימפונית של לונדון, את להקת אקספשן ההולנדית שיצרה עיבודי רוק ופופ ליצירות קלאסיות מה שקרוי "קרוס אובר", וגם בשנה החולפת אירח בית האופרה סדרת מופעים ששילבו בין הרכב מוזיקה קאמרי לבין אמני פופ ורוק. כאן, וכאן,למשל…

שלומי שבן הוא מוזיקאי מהסוג הקרוי גאון, אדם עם שמיעה אבסולוטית ומיליוני קילומטרים של ריצת אצבעות הידיים על פני מקלדות פסנתרים, אורגנים וקרובי משפחתם האלקטרונים למיניהם, היכולת שלו להנגיש יצירות אל ליבת המיינסטרים בחוכמה הפכה אותו לאחד האמנים האהובים והדי מבוקשים בארץ (עובדה שגם כאן במסגרת הבלוג אני די מתרוצץ אחרי הופעותיו…)

נגה ארז היא אמן מהדור החדש, מוזיקאית יוצרת הנעה על גבי פסי האלקטרוניקה תוך שילוב מתוחכם ומתחכם כאחד של גרוב הניזון מהיפ הופ, נגיעות אלטרנטיב עכשוויות וצלילות אל תוככי מחוזות הפופ. מופע של נגה ארז, ממש כמו שחווינו לפני שנה וחצי במרכז ענב לתרבות, הוא חוויה רב חושית באשר היא משתמשת באמצעי ויז'ואל כתצוגת אורות בלתי שגרתית כדי להשוות אווירה מכושפת או מסקרנת במופעיה, לא מאפשרת וודאות מוחלטת אל מול היצירה, ממתיקת או ממליחת סודות…

על הצמד רד אקסס לא צריך להרחיב הרבה מעבר לעובדה שמדובר בצוות הכי לוהט היום בסצנה ההיפסטרית, דורי סדובניק וניב ארזי הם אמני אלקטרו ביט ששורפים לילות במועדונים הגדולים כקטנים, מצטרפים לשורת אמנים צעירים ובועטים במיוחד מ"הסצנה", אציין כמה מתי מעט – הילה רוח, המסך הלבן, דף צ'ונקי ועוד.

אז מה היה לנו אמש באופרה?

פאנטום ממש לא, גם זמרות סופרן גדולות מימדים לא נכחו מעל הבמה, לבטח לא טנורים מזוקנים עם כרס משתפלת. אמש, אל מול אולם מלא עד סופו (אלף ושש מאות מושבים אומרים יודעי דבר) הגישה תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים שעליה נצחו לפרקים אבנר בירון וקרין בן יוסף, שלושה חלקים מתוך יצירתו של שוסטקוביץ, קונצרט המיועד לפסנתר ועובד לכלי מיתר עם שיבוצו של שבן על הקלידים, בדרך כלל אלקטרוניים, החוויה הייתה קצת מוזרה, ולו בשל העובדה שהמופע לווה בעבודת תאורה מטריפה שהוציאה אותי לפחות, מהריכוז בנגנים, וחבל, כי הצטיידתי בעין ביונית חדשה הרואה בהיר גם ביום כהה…

אבל זה היה רק החלק הראשון, זכות ראשונים מן הסתם למיינסטרים התזמורתי, כעת ותוך כדי פעולה קדמת הבמה מאויישת בידי רד אקסס שמתחילים להזרים ביטים אלקטרונים מתוך המיקסרים והכבלים הרבים עליהם הם שולטים מעל שולחן ארוך וגדול, שילוב מרתק בין התזמור הקלאסי הכבד מה לבין הזרימה הקצבית שמניעה את הגוף בתנועות בלתי רצוניות שגובות עד כדי קימה מהמושב וריקוד במקום למעט הפחדנים (והיו כאלו שמורא האולם הפחידם עד שנצמתו למושבים…)

אחרי הפרק של התקליטנים נכנסו לפעולה הנגנים של נגה ארז, רן יעקובוביץ בכלי הקשה, לצידו איתמר דוארי עם התופים הייחודים שלו והסגנון האתני המטורף שהוא מביא עימו, את ההרכב סוגר ארז רוסו ועל כולם מנצחת נגה ארז במקלדת, בשירה ובריקודים, גרוב אלקטרוני, היפ הופ של כלי מיתר, ריקודים מול אולם מוכה בסנוורי התאורה, ברגעים החשוכים יותר היא מתבלטת עם הקול והשירה הכל כך מוכרים, קצת מוזר המיקום והסביבה, נשלפת ממחשכי המרתפים כפסאג' או כל מועדון שולייים גנרי אחר אל המרחבים האין סופיים של החלל העצום בבית האופרה.

לסיומה של החוויה המעט מוזרה, הפרק הקלאסי, הפרק הקצבי והפרק האלקטרוני שירתי חותמת יצירה מוחלטת של שלומי שבן כמעין הדרן בהשתתפות כולם – השיר התעוררות של שבן ונגה ארז בתפקיד, אותו מלאה בהצלחה רבה,ולא בפעם הראשונה, של חווה אלברשטיין.

אפילוג

היה כיף, היה מוזר, היה מרענן, היה מעניין, וזו רק הירייה הראשונה בסדרה החדשה, לילה אלקטרוני בלונה פארק, סליחה בבית האופרה.

מילה טובה מאוד לצח בר וגון בן ארי שנתנו את אותות הפתיחה לערב בלתי שגרתי באופרה בעמדת תקלוט בלובי. תודה.

וכמובן בקטנה, מילות תודה ליונת, ליטל, וואדים שעשו עבורי את יותר מהאפשר כדי שבסופו של תהליך אוכל להעביר את החוויה לכאן, תודה רבה.

וידאו, טעימות מהלילה האלקטרוני

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא