לנוע בלי לזוז – פנטסיה מוסיקלית

כשחנוך לוין פגש את פראנק זאפא שפגש את ליאונרד ברנשטיין פוגש את דייב ברובק פוגש את מיילס דייויס וג'ון לורד, מבקר הבית אדר אבישר נכח במופע הראשון בסדרת "לנוע בלי לזוז" בבית משכן האופרה בתל אביב, חמישי, 14.09.2017, וחזר עם דו"ח ניתוח נרחב ומעמיק. צילום ווידאו – לאה אבישר.

לנוע בלי לזוז בבית האופרה. צילום: לאה אבישר

 "החיים הם לא מה שחיית אלא האופן שבו אתה מספר אותם". כתב גבריאל גרסייה מרקס.

האומנם? יצירה בין תחומית זו בוחנת את האמירה של מרקס על הבמה: היחס בין יצירה וסיפור, יוצרומספר. 'לנוע בלי לזוז' היא יצירה שמתארת מסע חיפוש של מנצח היוצר עולמות ומנסה למצוא את מקומו בהם – כך נכתב בהקדמה להסבר על המופע שנערך אמש במשכן האופרה הישראלית.

"אני אדם, ועל כן – יוצר. נידונתי לכך מעצם טבעי. ליצור את עולמי מתוך הדממה, להשמיע קולי"

פנטסיה מוסיקלית לשחקן, תזמורת ווידיאו ארט המתארת מסע חיפוש פנימי של יוצר הבורא עולמות חדשים ומנסה למצוא מקומו בכל אחד מהם.

והאמת ? אני בטוח שאיש מבין באי סדרת הקונצרטים המופלאה של האופרה הישראלית שגדשו כמעט עד אפס מקום את האולם לא ידע באמת למה לצפות ולמה הוא הולך.

כבר עכשיו, בפסקה הראשונה, אחסוך מכם את כל 2000 המילים שאני עומד לכתוב. אחסוך את הטירחה האינטלקטואלית ואת הזמן ואכתוב שלוש מילים: "מדהים, מושלם ומרגש".

יתירה מזו, כבר בפסקה השנייה אתן קרדיטים ואומר שרועי אופנהיים וזוהר שרון שביחד עם כותב המחזה והבמאי עידו ריקלין יצרו את "פנטסיה מוסיקלית" הם לא פחות מגאונים שיצירתם משתווה לגדולי היוצרים. "גאונות" ו"שלמות" הם תארים הולמים גם לעבודת הוידאו ארט המהממת של יואב כהן, לעיצוב התנועה הנועזת והמרתקת של מירי לזר ולעיצוב התאורה רונן נג'ר.

ועל כך יש לציין את הביצוע המדויק של תזמורת המהפכה, ביצוע של מוסיקאים ברמה הנעלה ביותר שגם אם "תחפש בנרות" (ותאמינו לי שחיפשתי) לא תמצא רבב בנגינתה (למרות התזמורים המורכבים, הסולמות הכרומאטיים, המקצבים הבלתי הגיוניים המתחלפים מ 4/4 ל – 6/8 ולמקצבים בנוסח זאפא – כאלה שאפילו באקדמיה למוסיקה לא שמעו עליהם). החבורה הזו מפיקה צליל מדויק יותר מכל דוגם צלילים, אין בה זיוף אפילו קל שבקלים והנגנים שלה מדויקים כמו שעון שוויצרי למרות שבחלקים נרחבים של המחזה הם מנגנים ללא מנצח.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ואם לא די בכך (1) – הסולנים ובראשם החצוצרן איתמר בן יקיר, הזכיר לי בנגינתו את אבישי כהן, ולעיתים אפילו את מיילס דייויס הגדול. והחלילנית הגר שחל נעה בקלילות בין ג'יימס גאלוואי ליאן אנדרסון ויוסוף לאטיף בנגינה ששילבה בריף אחד מגוון סגנונות מהתחום הקלאסי, הרוק והג'אז… איזו הנאה צרופה. שלא לדבר על הצ'לנית יעל שפירא – אני לא מבקר של מוסיקה קלאסית, אך מורי ורבי חנוך רון היה בוודאי כותב עליה שיש לה את כל המרכיבים של נגינתה של ז'אקלין דה פרה ואני אוסיף, שהגברת הצעירה בעלת איכויות נגינה של ג'וליאן לויד וובר (האח של) אותו זכיתי להכיר בתקופת לימודי בלונדון.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ואם לא די בכך (2) – הפתעת הערב המדהים הזה הייתה במשחק, בתנועה, בשירה ובנגינה של השחקן רן דנקר… גילוי נאות – אני לא מעריץ את האיש, מעולם לא ממש התחברתי לעבודתו ולמען האמת בדקות הראשונות של המחזה אפילו לא זיהיתי במי מדובר.

דנקר התגלה כבר מהדקות הראשונות כשחקן בעל עוצמות אדירות שמנווט את המחזה לא פחות מהניצוח (והמשחק) של הד"ר רועי אופנהיים, שמפגין יכולות מונודרמה שהזכירו לי מונולוגים של רמי ברוך או ששון גבאי. נע במהירות האור בין שפיות לטירוף, בין חולשות לעוצמות בין רכות לאגרסיביות ובין אהבה לשנאה.

המשחק שלו כה משכנע עד כי רבות מהשאלות הרטוריות שהפנה לחלל האולם קיבלו מענה מהקהל שהזדהה לחלוטין עם הדמות (האלטר – אגו).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ואם לא די בכך (3) דנקר הפתיע (לפחות אותי) ביכולות שירה מדהימה, של חומרים מוסיקליים מאד מורכבים (מעבר מטורף בין מינורים למאג'ורים, בין סולמות וחלופת אקורדים שעלולה להחשב כבלתי סבירה בעליל)… וכן, הוא גם פסנתרן מוכשר.

המוסיקה שיצרו אופנהיים ושרון אינה קלה לעיכול, היא נעה במעגלים אין סופיים לעיתים מובלת על ידי הסולנים, לעיתים על ידי הטקסט והשירה של דנקר ולעיתים מופקדת בידי נגן אחד בלבד. התזמורים בהחלט מטורפים – הדיאלוג המשתלב בין כלי הקשת לכלי הנשיפה ממתכת ומעץ ועם הנבלנית, עדה רגימוב, (שיש לה תפקיד מאד דומיננטי) יוצרים קונטראסט מעניין שגורם לקוהרנטיות מעניינת.

בשלבים שונים של המחזה לא יכולתי להשתחרר מהדמיון המצמרר עם עבודותיו של פרנק זאפא (בעיקר יצירותיו המאוחרות כ – YELLOW SHARK ) אם כי גם מקומה של "200 מוטלים" הורגש אצלי בחלקים שונים. כל אלה השתלבו עם השפעה לא קטנה של ליאונרד ברנשטיין (בעיקר ביצירותיו "סיפור הפרברים" ו"מיסה"). סיפור הפרברים קם לתחייה בעיקר בחלק של הסולו המופלא (כבר אמרנו) של איתמר בן-יקיר שנכנס למקצב דרום אמריקני ויוצא למיילס דייויד ב"טוטו".

נגינת הפסנתר של שרון מושפעת מאד מסגנונו של דייב ברובק והיא גם מקרינה על כתיבתו המוסיקלית. ממש באותה מידה שברובק השפיע על יצירתו של מורי ורבי, ג'ון לורד, כשיצר ב 1969 את "קונצ'רטו ללהקה ולתזמורת".

ואם הזכרנו את לורד, תזמורת המהפכה התמחתה בעברה בנגינה עם הרכבי רוק וג'אז (וגם במדור זה סיקרנו בהרחבה את המופע המדהים שלה עם להקת החצר האחורית).

ולמעשה זו גדולתם של אופנהיים ושרון, בדומה לג'ון לורד, הם יודעים במהלך שמונה תיבות לעבור בין סגנון לסגנון, לבנות על הבסיס הקלאסי (עם השפעות של רחמנינוף ואפילו סיבליוס) שכבות של רוק, או ג'אז ואפילו פרוג כשהתוצאות מרתקות בכל תיבה ובכל שניה.

השניים גם לא מפחדים לצאת מתחום ה"נעימות" הטואנלית, לא מפחדים לצאת למחוזות של דיס-הארמוניה ולחקור ולערוך ניסיונות טונאליות בעיקר מכיוון שהם יודעים תמיד "לחזור בזמן" למחוזות ה"נעים לאוזן" ולהפוך דיס-הארמוני להארמוני והינף יד… (וזה בדיוק זאפא או לורד כמלחין קלאסי) או אם תרצו – ואגנר, שטוקהאוזן או אפילו שוסטקוביץ'. (וכן יש השפעה רבה משלושת המלחינים הללו).

אבל, כאמור, "פנטסיה מוסיקלית היא לא רק מוסיקה. היא מחזה הכתוב היטב והמגלם יסודות "חנוך לוויניים" של שאלות לגבי זהות, העתיד, המוות, הקיום, ואפילו ביקורת מתמשכת על "שתיקת הכבשים" עליית דיקטטורות, אלימות נגד נשים והתעללות של היחיד לנוכח אדישות הרבים.

וכן, יש גם ביקורת חריפה ומשכנעת על תרבות הסמארטפונים, על כך שהחיים האמיתיים מתנהלים בפייסבוק, באינסטגרם ובשאר הרשתות החברתיות… צילמת, תיעדת ועשית סלפי משמע אתה קיים.

באחד החלקים המרתקים מבקש ה"שחקן" מהתזמורת ומהקהל לשלוף טלפונים סלולאריים ולצלם אותו ולהעביר בשידור חיי בפייסבוק, "בכל ההצגות הצילום וההקלטה אסורים", זועק דנקר שיכור מכח ומעוצמה, "כאן צריך, לצלם, לתעד להעביר בסמסמים".

המחזה עמוק ובכל נקודת זמן נותן המון חומר למחשבה, זו למעשה בחינה פילוסופית של האדם היוצר, באשר הוא, בחינה של סדרי עולם, של חוקים חברתיים, של היחיד מול החברה, של הצורך באהבה, להיות נאהבים וכמובן בשאלת המוות.

וזה לא מפתיע מאחר שאופנהיים, היוצר והמנצח לצד היותו מוסיקאי גאוני הוא גם בעל דוקטורט בפילוסופיה והמחזה הוא תוצר אומנותי של הדוקטורט הזה העוסק ב –  "ביחס בין יצירה וסיפור, יוצר ומספר". וזה בדיוק תפקידו של המספר (דנקר) שרוצה להיות יותר מ"המנחה", השאיפה שלו היא השתלטות על עמדת המנצח, על התזמורת ועל סדרי עולם – לתפישתו נגן צריך לנגן מהרגש, מהעיניים, מהלב וממיניותו ולא באמצעות תווים שנכתבו מראש… לתפישתו יש לקיים סדר עולמי חדש ללא מנצח, ללא תווים. ובדרך להגשמת החזון המהפכני הזה הוא רומס הכל – את ההרמוניה של התזמורת, את היצירה הכתובה, את המנצח ורומס ברגל גסה את כבודה של האשה באקט של השפלה נוראית כשכל רצונו, הוא למעשה לזכות באהבה טהורה.

וככל שה"מנחה" צובר כוחות, כך רוחו ומוסריותו קטנים, כמעט כמו בחוק כלים שלובים – הכח נמצא במקום ההפוך למוסריות ולערכים (האם ביקורת פוליטית ? )

וככל שהעוצמה גדלה כך רועמת "שתיקת הכבשים" של חברי התזמורת שנהפכים בסופו של דבר ל"שטיח אנושי" וכמובן של הקהל שנהנה מחוויית המציצנות הפסאודו אירוטית.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

באופן אישי, חלקים של המחזה הזכירו לי את "הגל השלישי" הניסוי שנערך בכיתת לימוד שהדגימה כיצד עלו הנאצים לשלטון למרות "נאורות" העם הגרמני (ועל כך כבר נכתב רבות וצולמו מספר סרטים). למרות שלא קראתי את עבודותיו של אופנהיים לגבי ה"מנחה" הוא סוג של אלטר אגו של המנצח, המנסה נתוך תוכו לשנות את סדרי העולם למרות מוסריותו, ערכיו והתנהלותו המקצועית המוקפדת.

וכל אלה כמובן עטופים בפירוטכניקה מדהימה של וידאו ארט, בימוי מדויק ומוקפד ומשחק מרגש של חברי התזמורת.

המפיקים שלקחו כאן סיכון ענק. להביא יצירה כה מורכבת לקהל שאינו מודע, ברובו הגדול למה שהוא הולך לחוות, ראויים לכל שבח. כאן לא מדובר במופע בידור, לא בקונצרט קלאסי וגם לא במופע רוק. מדובר במולטימדיה הסוחפת את כל החושים אך מצריכה מאמץ אינטלקטואלי תמידי לפענח את כל המסרים, הן הגלויים, והן החבויים, המועברים בגלים שוטפים וקוצפים מהבמה לאולם (להפך).

וכן, הקהל הוא מרכיב לא פחות חשוב מהמוסיקאים, השחקן ויתר המשתתפים. לשמחתי – המדד הטוב ביותר היותה עובדת נוכחותם של בני נוער צעירים שהובאו למשכן האופרה באוטובוסים – האמת ? חששתי שבני הנוער יפריעו, ישתעממו, לא יבינו או אפילו יתפרעו. האמת הייתה מרעננת ומרגשת – עשרות בני הנוער ישבו פעורי פה וגמעו בשקיקה כל תו, כל מילה וזאת גם בחלקים היותר קשים לעיכול.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

קטע הסיום, העוסק במוות, במהות, בפחד מפני המוות ובשאלות הקשורות אליו הוא קטע השיא מבחינת הוידאו ארט והמוסיקה. "המוות" מחבר בין כל הרכיבים והנגנים ההופכים למלאכי שרת מעופפים להם בחלל בעוד ה"מנחה" גוסס ונושם את נשימותיו האחרונות. "האם המוות הוא כמו מכשיר שמנתקים אותו מהחשמל ?" תוהה המנחה, "או האם הנשמה ממשיכה להתקיים – להיות או לא להיות ? "

זה גם השלב שבו המוסיקה נהפכת לקוהרנטית מאד, התזמורת מנגנת כמעט ביוניסון, הצלילה למים העמוקים, לתהום, טוטאלית בעוד המוסיקה והמוסיקאים מרחפים אי שם למעלה. "המוסיקה היא המזון של האהבה", יצהיר המנחה, ואכן, אפנהיים ושרון וכל הצוות הוכיחו למעלה מזו – היצירה שיצרו קרובה להיות שמיימית, שלא לאמר "אלוהית" (DEVINE)….

מילה טובה גם מגיעה לסאונד המשובח. לא קל להגביר כלים אקוסטיים, במיוחד שכל האינפורמציה האקוסטית מתערבבת עם סאונד דיגיטאלי המגיע מהוידאו – ארט והסינטיסייזר של שרון. משכן האופרה הוא מקום אידיאלי לעריכת קונצרט כזה. ומילה טובה גם לצח גרניט, מנכ"ל האופרה שמפיקה את סדרת הקונצרטים של תזמורת המהפכה.

הכרתי את צח כשהייתי דובר משרד החינוך, התרבות והספורט. כבר אז הוכיח גרניט יכולות של חשיבה לטווח רחוק וחשיבה מחוץ לקופסה – זה ממש לא טריוויאלי להפיק מחזה שכזה, מחזה שמכוון לקהל מאד אליטיסטי, שוחר תרבות של סוגה עילית ומוכן להתמודד עם סוגי מוסיקה לא שכיחים ומסרים הדורשים מחשבה.

הסכנה לנפילה מסחרית גדולים מאד – במיוחד כאשר המופע אינו משתייך ל"מיינסטרים" ואינו זוכה כמעט לחשיפה תקשורתית ממסדית.

ומעבר לכך, הרגשתי מעט עצב כשעזבתי את האולם. חשבתי לעצמי: "אוקיי, מרשים מאד, מדהים, מעניין, ערב חד – פעמי… ומה עכשיו ?"

הרי מלבד צילום וידאו פרטי שערך אחד ממכרי הנגנים אין ולו רבע תיעוד לאחד מהאירועים התרבותיים החשובים במדינה, ערב שככל הנראה היה ויישאר "חד – פעמי". וכפי שמציין במילותיו ה"מנחה" – אירוע שלא מונצח, מועלה לפייסבוק או ליוטיוב, כאילו ולא התקיים.

את אותן התחושות אני מרגיש מדי יום כשאני מקבל לידי את ההקלטות שאני מבצע עם עמיתי, חיים רומנו, ירון גרשובסקי, SARAH JANE RAMEAU, ותזמורת CLEAR AIR, "מה עכשיו ? ". מסתבר שבימינו מה שלא עלה ליוטיוב וזכה לחשיפה של מאות אלפים כאילו לא בוצע – וזה עצוב, וזה מדכא ומעורר שאלות.

אני לא יכול לחכות להופעות הבאות של "תזמורת המהפכה" בסדרה עם המופעים: "רעש לבן", "התזמורת חיה בסרט" ו"אופרת רוק".

ולסיום, עצה קטנה לאופנהיים שרון וגרניט, תעלו את "לנוע בלי לזוז" שוב… זה שווה את ההשקעה.

לחצו לקבלת מידע אודות המופעים הנוספים בסדרת תזמורת המהפכה באופרה הישראלית ורכישת כרטיסים.

 

טעימות וידאו מתוך המופע, צילום לאה אבישר

 

 

 

3 תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s