לחיות בסרט

כחלק מסדרת המהפכה המתקיימת בבית האופרה של תל אביב קיימה תזמורת המהפכה קונצרט בטייטל "התזמורת חיה בסרט" – עיבוד קטעי מוזיקה בהשראת ולאור סרטי אנימציה נבחרים, העיתונאי ומבקר המוסיקה אדר אבישר יצא אמש למופע כדי להביא את הקולות והמראות וכמובן הרשמים. צילום סטילס ווידאו – לאה אבישר.

לחיות בסרט. צילום: לאה אבישר

צריך הרבה מעוף, ניהול סיכונים וכפי שהחבר'ה היו אומרים "ביצים גדולות" כדי להעלות מופע כדוגמת "התזמורת חיה בסרט". ועוד ביום שבה מדינה שלמה חרדה לקראת מסיבת עיתונאים דרמטית שבה ראש ממשלה עומד להודיע, ככל הנראה, על פרוץ מלחמה עם איראן.

צריך תעוזה מטורפת להשקיע בעידן של פלייבקים בהעלאת מופע הכולל 24 נגנים, סרטי אנימציה, תאורנים, אנשי קול, כותבים ומעבדים, מופע שאינו קורץ למכנה המשותף הרחב ביותר והדורש ריכוז אינטלקטואלי תמידי והתמודדות עם תכנים ויזואליים לא קלים לעיכול ולמוסיקה שאינה תמיד קומוניקטיבית ונעימה.

במיוחד בימים של "מסחור", בימים בהם מוסיקאים ענקים יושבים מחוסרי תעסוקה בבית (מכיוון שאת מקומם תפסו מחשבי על) ושעיקר הכסף הגדול בא מהענף ה"ים תיכוני", לחזות במו עיני בבית האופרה ע"ש שלמה להט בתל אביב, מלא מפה לפה, זו חוויה שראויה לאזכור.

אני בטוח שמנכ"ל האופרה הישראלית, צח גרניט, יודע לחשב נתונים כלכליים. יודע לחשב עלויות לעומת הכנסות ובקיא מאד בטעם הקהל – באיזה מופע טמון היתרון הכלכלי שיראה סימני פלוס במאזן הכספי השנתי של המוסד התרבותי-ציבורי הזה.

אך יחד עם זאת, גרניט הוא בראש וראשונה איש תרבות, אדם עם חזון – מנכ"ל שלצד הדיווחים הכספיים שהוא חייב לתת מדי שנה לוועד המנהל רוצה גם להטביע חותם על הרפרטואר של המוסד שבראשו הוא עומד וזו הסיבה ל"מעוף" ולעוז הרוח שבהעלאת "סדרת המהפכה" על כל מרכיביה וענפיה, מ"החצר האחורית" עם יענקלה רוטבליט, הרכב JVIEWS,  דרך "לנוע בלי לזוז" המופלא והעוצמתי ועד ל"תזמורת חיה בסרט" – שבה חברי התזמורת יצאו למסע מופלא של שילוב יכולותיהם הפנומנאליים כמוסיקאים עם מבחר מדהים ומרגש של 15 סרטי  אנימציה שנאספו על ידי זוהר שרון ורועי אופנהיים, המנהלים האומנותיים של התזמורת ביחד עם  האוצרת תמי ברנשטיין.

אני מודה שהשילוב הקסום הזה של מוסיקה אלוהית עם סרטי אנימציה עוצרי נשימה מאד בעייתי בעייני, שכן לעיתים הפקודות הרצוניות של המח אינן מספיקות להורות לעיניים ולאוזניים להתרכז בתזמורת על נגניה, במנצח או במה שמתרחש על המסך.

מדובר בסרטי אנימציה עטורי פרסים מתקופות שונות וטכניקות מגוונות של יוצרים מכל העולם שלכולם מכנה משותף אחד: האמנות הפלסטית.

הבחירה נהפכת לקשה עוד יותר כשמתברר שמודבר בסגנונות מגוונים מאד של סרטים, חלקם משעשעים, חלקם מאד מאד דיכאוניים ומעוררי מחשבה… כולם ביקורתיים ודורשים ניתוח בזמן ולאחר הצפייה.

למרות שחלפו 24 שעות מסיומו של המופע לכתיבת שורות אלה, אני לא יכל להשתחרר מהתחושה הקשה והחווייתית של סרט האנימציה   FALLEN ART שיצר האנימטור הפולני טומש בגינסקי.

אני בטוח שכל צופה וצופה ייקח את החוויה למקומות סובייקטיביים – אך בסופו של דבר השבילים השונים מובילים לאותה חוויה עוצמתית נשכנית שאינה מרפה. וכמובן שלמוסיקה, לפס הקול הייחודי, יש חלק שווה בחוויה.

התזמורת שהתעלתה אתמול לשיאים חדשים (לפחות בכל שרשרת הקונצרטים שסיקרתי אותה בעבר) ביצעה מוסיקה שחלקה הגדול נכתבה במיוחד לערב זה על ידי מלחינים ישראליים.

אסור להתעלם מהעובדה הזו – בסיום הערב המדהים הזה טרח אופנהיים להעלות לבמה את המלחינים הצעירים, גאווה ענקית בהתחשב בעובדה שבכל המקרים מדובר על מוסיקה מורכבת מאד המתבססת על סגנונות משתנים המתחלפים במהירות, בעיקר בגלל קוצר הזמן, אורכם הקצר מאד של הסרטים והאילוצים המתחייבים מהתוכן המתרחש על המסך.

במקרה של FALLEN ART   יצר יונתן אלבלק מוסיקה שהזכירה לי לא מעט יצירות מוסיקליות של פראנק זאפא או אפילו פיליפ גלאס.

אך לשיא, לעניות דעתי הגיע הערב בקטע האנימציה E IN MOTION NO2    במוסיקה של אופיר בר-און ובעיבוד לקטע "הקלאסי"  SMILE אותו כתב לא אחר מצ'ארלי צ'אפלין.

מעבר לסרט האנימציה הקסום המכיל קריצות ל"צוללת הצהובה" של הביטלס, ל"חומה" של הפינק פלויד ולקלאסיקות נוספות המוסיקה היוותה כר פורח "להתפוצצות" של הסולנים של התזמורת שחלקם הם נגני ג'אז ב"חיי היומיום" שלהם –

כמיטב המסורת אנשי תזמורת המהפכה אינם מסתפקים בביצוע מוסיקה אלא מאתגרים אינטלקטואלית את הקהל שלהם בשאלות קיומיות ואומנותיות – אם ב"לנוע בלי לזוז" דנו ביחס שבין יצירה וסיפור, יוצר ומספר בעקבות התזה שהעלה גבריאל גרסייה מרקס:  "החיים הם לא מה שחיית אלא האופן שבו אתה מספר אותם". "אני אדם, ועל כן – יוצר. נידונתי לכך מעצם טבעי. ליצור את עולמי מתוך הדממה, להשמיע קולי"

הרי שבקונצרט שנערך אתמול הנושא היה: שהמשורר חושב ש"מילה שווה אלף תמונות", צייר חושב ש"ציור" שווה אלף מילים" ואילו המוסיקאי מבקש לדעת מה משמעות "המנגינה". אנשי תזמורת המהפכה והמנצח רועי אופנהיים מבקשים באמצעות הערב המיוחד הזה להשיב על השאלה.

ומה יותר מתבקש לחפש את התשובות באמצעות החיבור בין האנימציה למוסיקה. קשר שכבר מתחילת ההיסטוריה של הראי-נוע התבקש והפך כמעט למובן מאיליו בקולנוע בן זמננו שבו לאפקטים של הסאונד ולמוסיקה המובאת לנו בטכניקות של דולבי אטמוס סראונד – יש משמעות לא פחותה, ולעיתים גדולה יותר מהמשחק והחומר המצולם.

כל סטודנט שנה ראשונה לקולנוע יידע לספר כיצד בימיה הראשונים של התעשייה הוצב פסנתר או אורגן עם נגנים על מנת שיוכל להוסיף מימד רגשי לנצפה על גבי המסך ולהסיט את הדעת מהרעשים הבלתי נסבלים ש מכונות ההקרנה העתיקים.

מפסנתרן המאלתר צלילים לפי העלילה המתרחשת על המסך נהפך הקשר בין המוסיקה לסרט למורכב מאד. כיום מושקעים בפסקולים משאבים רבים ולעיתים קרובות שיר הנושא של סרט או של פרסומות נהפכים למזהה המוצר ולמקור להכנסה כספית אדירה.

יוצרים ומוסיקאים כהאנס זימר, ג'ורג' מארטין יצרו יצירות סימפוניות של ממש שעומדות לעיתים גם בזכות עצמם כיצירות מוסיקליות מלהיבות.

בשאלות שמעלה הערב, כאמור, אנחנו מקבלים תשובה לעיתים מדהימה שלפיה הסרט שעל המסך משרת את המוסיקה – שנהפך ברגעים מסוימים למרכז ההתרחשות

גדולתה של תזמורת המהפכה, וגם סוד קסמה היא בעובדה שלמרות שהיא מבוססת על מוסיקאים וירטואוזים אינדיבידואליסטים, ביחד, כתזמורת, הם נשמעים קוהרנטיים לחלוטין. השלמות הזו מגיעה לעיתים לאבסורדים שנדמה שבכלל מדובר בפלייבק של איזה דוגם צלילים משוכלל.

העובדה הזו אינה מונעת מחברי "תזמורת המהפכה" להתבלט בסולואים מהפנטים במקומות הנכונים ולגלות טפח מיכולתם הווירטואוזית המופלאה.

קחו למשל את החצוצרן הצעיר איתמר בן-יקיר, הבחור בעל יכולות המשלבות את סגנונותיהם של מיילס דייויס מצד אחד עם נגיעות של מארק אישאם ווינטון מארסליס מצד שני. בן –יקר השכיל לבטא את כשרונו כסולן בקטע סולו קצרצר ומרוכז בסרט האנימציה E IN MOTION NO2.

או את החלילנית הגר שחר, שגם בעבר השוויתי אותה לענקים כג'יימס גאלוואי, יאן אנדרסון ויוסוף לאטיף. (אם כי הפעם, בגלל מהות החומר ואורכם הקצר של פסי הקול היא יותר נטתה לכוונו של איש להקת "פוקוס" ( THIJS VAN LEER הנגינה הייחודית שלה מרפרפת בקלילות בין סגנונות מהתחום הקלאסי, הרוק והג'אז ובכך היא יוצרת סגנון עצמאי וייחודי.

אך אחד מעמודי התווך של תזמורת המהפכה היא ללא ספק שלישיית הצ'לניות, יעל שפירא, ג'קי פיי והילה אפשטיין. הצליל ההומוגני והמדויק של השלישייה הזו מאפשרת לסולנים ולמלודיה כר נוח והתפתחות ולביטוי.

הסאונד הקסום של השלישייה הזו תומכת, מחזקת ולעיתים מחפה על חולשות של סקציות אחרות בתזמורת.

וככל שאני נתקל בעבודותיה של הצ'לנית יעל שפירא אני משוכנע שהיא התגלמות רצנטית לגאוניותה של ז'אקלין דה פרה.

ראויים לאזכור מיוחד, נגן הקונטרבס, גיל גולדין, שבשקט בשקט, סוחב את כל העסק על הגב שלו (כפי שרוב נגני הבאס עושים כמעט בכל סגנון) ומהווה את אבן הראשה של התזמורת. את הטרומבוניסטית מיתר נווה ואת נגן הסקסופון, נועם דרומבוס (שדומה להפליא כמו תאום זהה לחצוצרן איתמר בן-יקיר) שמתגלה כמוסיקאי ג'אז שבוודאי ייתן את הטון בשנים הקרובות.

אבל מירב המחמאות מגיעות למנצח, רועי אופנהיים, שמשכיל לחבר את כל מרכיבים הייחודיים והמופלאים הללו לכדי חטיבה אחת הומוגנית. אופנהיים, במראהו נראה קצת כמו עורך דין או בנקאי צמרת – אך שהמראה הזה לא יטעה איש – אופנהיים שולט ביד רמה בכל מרכיבי התזמורת, במבט קצר הוא משכיל "לרסן" מי מהכנרים ש"מושך" יותר מדי בקשת. וה"קיו" שהוא נותן לנגניו לכניסות וליציאות מדויק כמו מטרונום שיוצר בשוויץ.

אפנהיים מזכיר בגישה ובאינטרפרטציה המוסיקלית שלו את ליאונארד ברנשטיין, שגם כמנצח לא פחד לצאת מהקופסה וממה שהמלחינים הכתיבו בדפי התווים. הוא מביא לידי ביטוי את מגוון הכלים העומדים לרשותו (ויש לזכור – תזמורת המהפכה, למרות שהיא מתיימרת להיות תזמורת סימפונית – היא תזמורת שבהרכב הזה נשענת על 24 נגנים. בגלל האילוצים אם לפי הספר צריכים להיות 3 קרנות יער, אזי כאן יש לנו 1. אם לפני הספר צריכים להיות 8 כלי נשיפה מעץ כאן יש לנו 3 ולמרות הנאמר- מוסיקאי תזמורת המהפכה יודעים להפיק מעצמם צליל המחפה על הכמות באיכות.

ועל כך יש להוסיף את הסאונד המעולה שקיים במשכן האופרה, את ההגברה המדויקת (ותאמינו לי שלא קל להגביר כלי נגינה סימפוניים) ואת האינטרפרטציה המדויקת של נגני התזמורת שגם אם "תחפש בנרות" לא תמצא רבב בנגינתה  (וככל שאני מסקר את הקונצרטים של החבורה הזו אני משתדל לחפש יותר ולהעלות את רף הציפיות).

הקסם העצום שבערב אתמול נעוץ בעובדה שלמרות שמדובר ב 15 סרטי אנימציה, במוסיקה מורכבת ובמסרים לא פשוטים, ככל שהערב התקדם גדל התיאבון. בזה אחר זה שטפו את המסך (ואת תאי המוח) סרטים מעולים כ – LOVING VINCENT   עם מוסיקה שמימית של נדב ויקנסקי שהחזירה לחיים את הצייר וינסנט ואן גוך, ו – NON 'OF THAT     מן גרסה אמריקנית המוחה בחן ובהומור נגד הדתה…

מבחינה אישית נגע לליבי קטע הסיום (ההדרן אם תרצו)  UNDERSTAND MUSIC   של פלוריאן גייר.

המוסיקה המקורית שיצר אמיר לקנר היוותה אקורד סיום מכובד לערב עוצמתי שכולו הנאה צרופה וחוויות רגשיות בלתי מסתיימות. הסרטון הקצרצר הזה מהווה את התמצית הפילוסופית וגלעין קיומו של כל מוסיקאי באשר הוא מוסיקאי ומסכם את כל התורה המורכבת והמסובכת למשפט אחד פשוט: You don’t need to understand music to enjoy it

אפנדיקס:

שתי הערות לסיום – עם כל האילוצים והמחויבויות, הרגע שבו רועי אופנהיים נאלץ לעמוד מול קהל מריע ולהזכיר רשימה אין סופית ובלתי נגמרת של תורמים, פעילים, יח"צנים, שתדלנים הייתה לא פחות ממביכה.

אופנהיים וחברי המהפכה לא הגיעו לטקס הענקת האוסקר ודי היה להריץ רשימת קרדיטים כולל שמם של אלכס ודיתי לנדסברג יוסי טל-גן וצח גרניט (אתם רואים עשיתי את הפרומושן בשבילכם בחינם) בסיום הסרט האחרון כפי שהדבר נעשה בקולנוע או להסתפק השקופית שרצה בתחילת המופע ובברושור המהודר שחולק בכניסה. בדרך כלל מספיק להזכיר את שמו של איש הסאונד.

באותה מידה שלא הזכרתם את שמות הנגנים המצוינים של התזמורת (שבוודאי לא נמצאים בה בגלל הרווחה הכלכלית) אין מקום להזכיר את רשימות אין סופיות של מעורבים אחרים באופן המזכיר טקס סיום בית ספר תיכון.

עם זאת המחווה שבהעלאת היוצרים והמלחינים הצעירים לבמה הייתה מרשימה ובמקום (ואולי היה נכון גם לתת לכל אחד מהם זר פרחים – גם באילוצי ההפקה).

שאלה נוספת שאני רוצה להעלות – אותה כבר הצגתי בעבר – "אוקיי, מרשים מאד, מדהים, מעניין, ערב חד – פעמי… ומה עכשיו ?"

משום מה המוסד המכובד הזה מתקשה לפלס לעצמו דרך לתקשורת הישראלית, ודרושות פעולות התאבדות כדוגמת זו של האופרה כדי לדחוף את הפרויקטים המלהיבים הללו לידיעת הציבור. המהפכה במתכונת מצומצמת תייצג אותנו החודש באולם אלברט הול בלונדון, זה מרשים ומרגש, אך עד שהמהפכה לא תמסד את עצמה כגוף מופיע באופן קבוע, כגוף שמלווה אומנים אחרים (|כדוגמת תזמורת רעננה או ראשל"צ), ועד שתמצא הדרך להעלות ערבים כגון אלה יותר מפעם אחת בפני קהל רחב יותר ובעיקר בני נוער וסטודנטים, עתידה של תזמורת המהפכה לוט בערפל והעבודה הנהדרת שלהם תהיה נחלתם של מתי מעט.

ויתכן, שמדינת ישראל, פשוט קטנה על ההרכב המדהים הזה של שרון ואופנהיים ויש למצוא אזורי פעילות אחרים מעבר לים.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s