ההרכב של טוני לוין, חבר להקת מלך הארגמן, סטיק מאן, נוחת בתל אביב, חגיגה לחובבי הפרוגרסיב הכי מוטרף, את המשימה לסיקורה של ההופעה נטל על עצמו לא פחות מאשר מבקר הבית, הכתב והמוסיקאי אדר אבישר, שני, 19.10.2016, מועדון בארבי. צילום: לאה אבישר.
פרולוג:
יש מעט מוסיקאים בעולם שיכולים להתהדר ברקורד המטורף של המוסיקאי ונגן הסטיק טוני לוין. האיש שעשה את דרכו מסצנת הג'אז הניו יורקית של שנות ה-70 אל מעמקי הפרוג השפיע על כל מוסיקאי או הרכב שעבד עימו. שנים הוא היה בין סימני ההיכר של המוסיקה של פיטר גבריאל, היה בין המשפיעים על דרכה החדשה של מלך הארגמן וניגן עם מאות כוכבים בינהם פינק פלויד, דיוויד בואי, ג'ון לנון וגם לו ריד. משנת 1981 הוא חבר בקינג קרימזון ואיתם הוא ניגן כבר 30 שנה ובכלל זה בסבב ההופעות שאמור לצאת לדרך בימים הקרובים.
אך נראה שדווקא בלהקתו מזה כשש שנים הסטיק מן הוא מצא את מקומו האמיתי שבו הוא יכול לשלב בין הווירטואוזיות האלוהית שלו כנגן עם היכולות היצירתיות שלו שהן מעל ומעבר לתבונה של בן אנוש רגיל.
לוין מצא פרטנרים התואמים את יכולותיו המוסיקליות והאינטלקטואליות (כן, האיש כותב שירה, האיש כותב מאמרים על מדע ונחשב גם לצלם מוכשר) בדמותם של המתופף הנוכחי של קינג קרימזון פאט מסטלוטו והגיטריסט הגרמני (המנגן על סטיק של שמונה מיתרים המפיק צלילים של באס וגיטרה ביחד) מרקוס רויטר. ההרכב שהוציא עד היום שישה אלבומים נע בין התנסויות במוסיקת פרוג, ג'אז, מוסיקת אמביינט, כשההשפעה של קינג קרימזון ומייסד הלהקה, רוברט פריפ מורגשת בכל תו.
ויחד עם זאת, למרות הציפייה שההרכב יבצע חלק מהיצירות של "להקת האם" ההרכב נמנע מלעשות זאת מלבד שניים שלושה קטעים המהווים בסיס ליציאה לאלתורים.
די הופתעתי לראות את מועדון הבארבי מלא אך לא "מפוצץ", בכל זאת מדובר בהרכב על שיכל היה למשוך עוד קהל של חובבי פרוג למיניהם, בעיקר בזכות המעמד הבכיר של חברי ההרכב. נכון, לא מדובר במוסיקה "נעימה", נהפוך הוא, ההרכב מייצר מוסיקה מאד "מאתגרת", בקצבים משתנים של 7/8 המתחלפים במקצב מטורף של 5/6 ולעיתים במקצבים שרק אלוהים יודע מי המציא אותם. (חלק מהחוויה אמש הייתה לנסות להבין איך כמה היפסטרים ניסו לרקוד את המוסיקה הזו, עובדה שהעלתה חיוך על שפתיו של מסטלוטו.
לעיתים מדובר במוסיקה "אווירתית" בסגנון "טאנג'רין דרים" המהווה בסיס להקראת קטעי השירה של לוין, ולעיתים מוסיקה מאד קומוניקטיבית הבנויה מסביב (כמו במקרה של הקטע "פלוטו") מסביב ליצירות מוכרות של צ'ייקובסקי ו…. להקת YES.
אך מי אני שאתלונן על כמות קהל מצומצמת יחסית במיוחד שהעובדה אפשרה ישיבה נוחה וצפייה ללא הפרעה בנעשה על הבמה וכן, הסאונד הפעם בבארבי היה אלוהי. ומדובר באלמנט חשוב בעיקר בגלל שחברי הלהקה משתמשים המון באפקטים, בסימפולים, וב"לופים" מוסיקליים הנעים בין הרמקולים משמאל לימין כמעט כמו במערכת ביתית, עובדה שמאד העצימה את החוויה.
פגשתי כמה פעמים את לוין במהלך הקריירה העיתונאית שלי, אדם חם וצנוע אך המודע היטב ליכולותיו ולכישוריו. המאמץ שלו היה תמיד לא לדרוך במקום, לשבור מחסומים אינטלקטואליים ולפרוץ קדימה לדרכים חדשות, גם במחיר של "חוסר קומוניקציה" וויתור כמעט טוטאלי על המסחריות. (כי במהלך ההופעה חברי הלהקה לא הפסידו כל הזדמנות "למכור" לנו את אלבומם החדש והטרי (פרוג נוואר) ואף יצאו לאחר ההופעה לעמוד ליד שולחן "ההפתעות" שבו נמכרו התקליטורים ושלל מרצ'נדייס).
הביקורת:
מראש צריך לבוא להופעה של סטיק מאן בציפייה למשהו "אחר". לא מדובר בהופעה קלה לעיכול. לא מדובר בחומר קליט שניתן לזמזם אותו ולעיתים אתה נשאר פעור פה לנוכח העובדה שחברי הלהקה עצמם זוכרים כל אות וכל צלילי ללא הזדקקות להציץ בתווים.
השליטה של כל השלושה בכלי הנגינה היא אבסולוטית. נראה שכל השלושה הם הלמבורגיני של המוסיקאים ושמעבר ליכולות שלהם כבר אי אפשר להגיע. טכניקת הנגינה של לוין ושל רויטר אינה מובנת, הם מנגנים על הכלים כמו על פסנתר (ברוב המקרים) ולא פורטים עליהם כעל גיטרה.
היטיב לתאר זאת מסטלוטו בסיום הקטע המורכב Sartori In Tangier של קינג קרימזון כשציין שקשה מאד אפילו לו להבין מי מהשניים ניגן סולו ומי ניגן באס. ובכלל, הכלי מרובה המיתרים הזה, הסטיק הוא אחד מהכלים המוסיקליים הפחות מובנים והמסובכים להבנה (בארץ, למיטב הבנתי רק מייקל בנסון ממשינה ניסה את כוחות בנגינה על המפלצת הזו). טוני לווין התפאר אתמול בצעצוע חדש שהביא עימו לבמה – פדלים המפיקים צלילים של מלוטרון משנות ה – 70.
וזו אולי הנקודה הכי אמביוולנטית במוסיקה של סטיק – מאן, הם כל כך מושלמים עד שנשמע ונראה שעל הבמה עומדת חבורה של רובוטים המייצרים צלילים לא מהעולם הזה במאסות אדירות, ללא כל טעות אנושית, ולו הקטנה ביותר, עובדה שאומנם מותירה אותך נטול מילים אך יחד עם זאת בתחושה של ניכור וחוסר הזדהות עם מה שקורה על הבמה – במילים אחרות, למרות שניסיתי למצוא טיפת "אנושיות", טיפת רגש במוסיקה וגם בתמלילים של חברי הלהקה (טקסטים העוסקים בעיקר באפוקליפטיקה, במשחק במאיצי החלקיקים וביום שלאחר השואה הגרעינית) לא מצאתי.
ואל תבינו אותי לא נכון, כל חברי הלהקה הם אנשים חביבים ביותר, המגישים ומציגים באופן אישי את היצירות ומספרים על חוויותיהם האישיות בזמן יצירת הקטעים. אהבתי מאד את הסיפור של מרקוס רויטר שסיפר איך בעקבות הופעה של מייק אולדפילד שלקחו אותו הוריו בגיל 10, הוא החליט להפוך למוסיקאי, וכמחווה לאולדפילד השלישייה ביצעה עיבוד משלהם ל – Mirage.
מסטלוטו, שמעבר להיותו מתופף על גם שולט על מגוון של "פדים" של אפקטים שונים ומשונים נהנה מאד לנגן את הקטע Glide המאפשר לו להתבטא על מגוון הצעצועים שהועמדו לרשותו ולהוות בסיס מוסיקלי לצלילים המוזרים שהפיק לווין מהסטיק שלו בעזרת קשת של כינור.
מבחינתי, הערב הגיע לשיא כשחברי הלהקה ניגנו את שיר הנושא של האלבום החדש, פרוג נוואר, קטע שהתעלה ב"מוזריותו" אך שבכל זאת יש בו שרידים למשהו הרמוני, ובקטע "הוראציו" אותו תיאר מסטלוטו התחיל את חלקו במילים שלא נפלו במוזריותם מהמוסיקה עצמה: "אני לא יודע לקרוא תווים", התוודה בפני הקהל, "אז כשאני בא לנגן קטע אני מדמיין לעצמי איזושהי סיטואציה. לגבי הקטע הזה הוראציו הוא טיפוס גרמני נוקשה, הלבוש במקטורן ובחליפת שלושה חלקים. הוא חיי אי שם בשנות ה -30, ומתהלך ברחבי העיר כשהוא מנופף בשעון הכיס הצמוד לשרשרת וצועק כל הזמן את המילה "לא" בגרמנית (ניין). כי הוא הרי גרמני. ואז מקבלים את הרצף ניין, ניין, ניין, ניין, ניין". ובאותו הרגע מסטלוטו פתח בתיפוף סווינג מדהים שלא היה מבייש אף מועדון ג'אז בניו יורק…..
אפילוג:
סטיק מאן היא במפורש הופעה למתקדמים, אבל ממש מתקדמים. חברי הלהקה כאילו לקחו אותנו לאולפן ההקלטות הפרטי שלהם (למרות שבמציאות מרבית הקטעים שלהם מוקלטים בנפרד בניו יורק ובברלין ואז מאוחדים ליצירה אחת משותפת בתהליכי בישול אולפניים) ושם הם הדגימו לנו בכיתת אומן מופקת היטב כיצד עורכים ניסיונות חדשניים במוסיקה מתקדמת וזאת בעזרת הטכנולוגיה החדשה ביותר של דוגמי צלילים ומחוללי אפקטים.
אשקר אם יצאתי בתחושה רגשית כלשהי, נהפוך הוא, מעבר להתפעמות מהטכניקה המושלמת, הסאונד המשובח והוירטואוזיות של חברי הלהקה, כל שרציתי הוא לתת לאוזניים ולמוח שלי לנוח מהמסה האדירה שהמטירו עלינו לווין וחבריו. פתאום אתה מתגעגע לסאונד הגיטרה של קרייזי דיימונד של הפינק פלויד…. למקצב בסיסי של ארבע רבעים, למלודיה ברורה ולנגינה בכלי נגינה קונבנציונאליים. לוין סיפר במהלך ההופעה שקינג קרימזון במתכונת הנוכחית נעזרים בשלושה מתופפים על הבמה… לי הספיק אחד מהם המנפק יכולת של עשרה מתופפים בו זמנית.
חוויה ? כן בהחלט… כמעט כמו להכנס לדואומו במילאנו להביט על התקרה ולהבין כמה שאתה קטן קטן קטן. להבין שגם אם אתה ארכיטקט מוצלח לעולם לא תוכל להגיע לתכנון אבן אחת מהמבנה המפואר הזה. אם כי בכל הפאר הזה שנקרא סטיק מאן אין קמצוץ אחד של רגש. ולכן מעבר לקרקס המעופף של ההופעה וההדגמה העל והאל אנושית של חבריה אני ממש לא מבין מי מסוגל להקשיב לתקליטור של סטיק מאן בערב לאחר חזרה מיום עבודה….
ולסיום – מחמאות אדירות לאנשי הבארבי ולהפקה. האדיבות של אנשי הביטחון הקבועים שמקדמים אותך בברכת ערב טוב בכניסה, אנשי הבאר היעילים והפעם – הסאונד שלא רק הפתיע אותי אלא ממש הדהים והפעים.
והנה ריכוז קטעים שתיעדנו בווידאו, תשתעשעו…
ואם שרדתם אז הנה אלבום נוסף להאזנה\רכישה, התפרקות…
סטיקמן אדירים ביותר!
גם הלהקת חימום הפגיזה וזה לא פשוט ביחס לשלישיית האגדות האלה