גל דוידסון ולהקת Electric Zoo מחשמלים את מועדון לבונטין 7, לא ממציאים את הגלגל אבל מגלגלים אותו הכי רחוק שאפשר, כפיר ריפשטוס, חבר וצלם הופעות חזר לפגוש את ההרכב אחרי ארבע שנים. חמישי, 13.10.2016.
חפירה מקדימה – את גל דוידסון ראיתי לראשונה בימיה של המחאה החברתית על גג אחד הבניינים בשדרות רוטשילד ועקבתי אחריו עד השקת אלבום הבכורה של הרכבו – Electric Zoo במסגרת חגיגות יום הולדת לקולה קמפוס בשנת 2013. עם הזמן ההרכב נעלם מהסצנה ורק בשבוע שעבר נשמעו קולות חזרתו לפעילות, כפיר ריפשטוס, אחד המתעדים החשובים בסצנה, היה במופע החדש ומביא את הצלילים והחוויה עבור קוראי הבלוג.
לפני שבוע הגיטריסט והזמר גל דוידסון החזיר לחיים (להופעות) את ההרכב שלו Electric Zoo, ביחד עם בסיסט חדש בשם רון אפרתי (שהוא גם הבסיסט של "הפעמונים") ומתופף חדש, איתי מנבר ("סאפו"). כבר ראיתי את גל עם ההרכב שלו, שהיה אז שונה, באוזן-בר באוגוסט 2012, השמועות לפני ההופעה דיברו אז על "הנדריקס" צעיר. אז זה נכון שגל יודע "להרביץ" סולואים ארוכים סטייל הנדריקס, אבל לשים לו תווית של "חקיין הנדריקס" יהיה פשוט לעשות עוול לבנאדם, כי הוא מביא לנגינה שלו הרבה נשמה וסטייל משלו, הוא מתנסה עם פידבקים ופאז תוך כדי ההופעות, ויש לו גם מספיק שליטה טכנית טובה בשביל לתמרן בין סולואי fuzz חורכי העשן למלודיה עדינה, כשצריך. מבחינת הסגנון, הוא לא השתנה הרבה בין השנים: בלוז רוק אנ – רול של תחילת שנות השבעים שנע באזור של פיטר גרין ופליטווד מק (הראשונה, הבלוזית) ל-Taste עם רורי גאלאגר עם איזה שהיא נגיעה פאנקית. אז קודם כל, עבור הכתבה הזו פשפשתי בארכיב הפרטי ומצאתי את ההופעה של Electric Zoo שצילמתי באוגוסט 2012 באוזן, אותו גל עם מתופף ובסיסט שונים. כמו שאפשר לראות, הם הרביצו כבר אז הופעה בועטת, קצת גולמית של הרכב ראשוני שעוד מחפש את דרכו עם חומרים שהיוו את הבסיס לתקליט הראשון שלהם שהוקלט במרץ 2013 ויצא לאור (גם על ויניל) ב-2014 בלייבל הגרמני Altura Libre, שירים כמו: Ice Cream, Texas, Marital Bliss.
בסוף ההופעה, כשגל בא לנגן את ההדרן הקהל מתקשה להיפרד: "לא, לא ! או שאתה מנגן עוד 3 שירים, או שאתה שובר את הגיטרה" אז גל סידר להם בסוף כהדרן את Foxey Lady של ג'ימי הנדריקס. אז זה מה שצילמתי באוזן בר ב-2012 :
מאז שיצא התקליט לא שמענו כלום מהלהקה, עד שפתאום מופיע הפוסט בפייסבוק על הופעת קאמבק, ואיזה קאמבר אדיר זה היה ! הלהקה עברה שינוי בהרכב שלה, מתופף ובסיסט חדשים, אבל שני חבר'ה שהם כבר משופשפים בהופעות מהרכבים אחרים שלהם. לא היה ברור בכלל מה הם הולכים לנגן. אני מגיע ללבונטין בעשר ומגלה תור ענקי שכמותו לא ראינו בלבונטין כבר הרבה זמן. כשהלהקה עולה, הלבונטין מלא עד אפס מקום והבמה מלאה בעשן מלאכותי, שימשיך למלא את הבמה כל ההופעה. "הי, so we meet again" אומר גל לקהל והלהקה מפציצה את "A Little Bit Of This, A Little Bit O' That", השיר הפותח מהאלבום הראשון (והיחיד עד כה שלהם), כבר עכשיו אפשר לראות שלהרכב הנוכחי יש סאונד בשרני ועבה יותר בהשוואה להרכב הקודם, מין Wall of sound כזה שעוטף אותך חזק מכל הכיוונים והסואנד המחוספס של לבונטין עושה רק טוב להרכב הזה. לא יהיה זה מוגזם או מופרך להגיד שמדובר בהרכב ברמה יותר גבוהה מההרכב הקודם: גל עצמו השתפר בנגינה שלו, הנגינה שלו יותר זורמת ובטוחה בעצמה, הבסיסט הנוכחי רון אפרתי יורה טונים של בס כמו מכונת ירייה מהגיטרה שלו, אפילו מהשורה הראשונה שבה לא שמעו ממש טוב את הבס שלו אפשר היה להבחין בקלות שהבחור נותן יחידת קצת מעולה לסולואים של גל. גם המתופף לא נשאר פרייאר בכלל, מנגן בקצב מהיר כמו ג'ון בונהאם, נותן אדג' לשירים עם סולו תופים. ממשיכים ישר לשיר חדש Hear Me Now, בלוז רוק בקצב של מטוס סילון, המילים לא הכי ברורות מקדימה, אבל הכיוון הכוחני של ההרכב החדש ברור מאוד. חבר שלי חוסי מפנה את תשומת ליבו של גל למפרט שנפל על הרצפה ונענה ב-"איזה בנאדם חמוד אתה, תודה לך !". הכל בהופעה הזו ברוח טובה וצחוקים עם הקהל. ממשיכים: גל: "טוב, זה שיר ישן, קוראים לו Marital Bliss", בלדה רוקית עם השורה: I'm Standing in the rain, I can't believe my eyes…ככה זה הסיפור הקבוע בבלוז של הגבר שאוכל אותה מכל סיבה שהיא (בדר"כ אשה). ממרחק של חצי מטר אני רואה שגל מצליח גם לשיר וגם לג'מג'ם בגיטרה תוך כדי השירה, שזה לא פשוט בכלל. ממשיכים עם "Nothing in The World" מהאלבום, שיר שקופץ במבנה שלו בין הנגינה האגרסיבית של הטריו הזה לבין השירה סולו של גל בלי שאר הנגנים, מה שמחייב סנכרון טוב בין הנגנים ויש להם את זה. החלק האחרון של השיר נגמר בהפצצה כבדה של גיטרות ותופים, זה כבר על גבול הפרוגרסיב מה שהולך פה. הסאונד שהלהקה מפיקה, הוא פשוט סאונד מאוד גדול, שלושה נגנים שהסה"כ שלהם יותר גדול מהשלם, ככה נשמעת להקה באמת טובה. גל: "השיר הבא יצולם, אז לא יודע..תהיו יפים ?" הבנאדם לא לקח בחשבון שכל ההופעה תצולם ע"י מישהו. הפסקת בירה ומיים וממשיכים ל-Benjamin. ריף בסטייל הנדריקסי פותח את השיר, ומייד עוברים להפצצה הכבדה כמו פטישים, אבל תוך כדי הבסיסט והמתופף יוצקים את המסגרת שמאפשרת לגל לנגן את הסולואים שלו, זו בטח לא להקה של להיטי 2 דקות. "השיר הבא הוא גם שיר חדש וקוראים לו Snakes in The Garden". בלדה איטית שהגיטרה והשירה נותנים את הטון, הלהקה הזו היא לא רק הפצצה כבדה, החבר'ה יודעים לאזן את החומרים הכבדים עם בלדות כשצריך. גם פה מופיע מוטיב הסולו גיטרה העצמאי באמצע השיר, מה שהופך את הטריטוריה שהלהקה הזו מנגנת לכזו שגובלת ברוק פרוגרסיבי בסטייל הלהקות הבריטיות של תחילת שנות השבעים, למשל Free. ממשיכים ל-Something בריפ בלוזי לאלבום הבא, עם הרבה אילתורים וג'אמים בתוך היצירה הזו, הגיטרה של גל ממש "צורחת" ו"מדברת" עם התופים והבס בג'אם אימתני, זה לא פשוט לצאת ממבנה בסיסי של שיר לג'אם ואז להצליח לחזור למבנה הבסיסי של השיר אחרי הג'אם. מה שיפה בלהקה הזו שהיא לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל הזה שנקרא בלוז רוק אלא מנגנת אותו בצורה הכי כוחנית ויפה שאפשר, מגלגלת אותו הכי רחוק שאפשר. ובשביל לנגן בלוז רוק שלישיית בס-תופים-גיטרה הוא ההרכב הכי אידיאלי למטרה הזו. ההרכב Cream כבר הוכיח את זה לפני 50 שנה. "השיר הבא נקרא "Texas", פתיחה חזקה עם התופים וחדי האוזן ישמעו פה איזה שהיא השפעה לד זפלינית מהיצירה "No Quarter", השפעה גם ויזואלית בצורה שבה גל אוחז בגיטרה שלו כמו ג'ימי פייג', הבסיסט בולט פה ברקע. אחרי השיר כל הבמה מלאה בעשן מכונה, הלא מועדון לבונטין, מה אתם חושבים לכם שאתם גדולים כמו הבארבי בשביל למלא את כל הבמה והקהל בעשן ? להקה לא צריכה להופיע כאילו היא באמצע איזה שריפה ענקית, גם ככה האויר בשביל אלה שלא מעשנים הוא מאוד דליל בחלל הקטן של הלבונטין. והגיע הזמן שתתחילו כבר לאכוף את האיסור נגד עישון, אני מכיר אנשים שאוהבים רוק, אבל הם לא יתקרבו למקום כמו הלבונטין בגלל עשן המעשנים וחבל. מתחיל קטע אינסטרומנטלי על גבול הפרוג "Me & My Machine Against The World" שעובר מהר מאוד לבלוז רוק הכסחני המוכר של הלהקה, אם תרצו זה האטיטיוד של הלהקה, אבל בקטע טוב. גל מפגין פה לקראת הסוף של השיר צעקות בסטייל רוברט פלאנט באלבום השני של לד זפלין. הקהל מבסוט לגמרי אבל חסר סבלנות, רוצה כבר את השיר הבא. "אין ברירה צריך לכוון את הגיטרה, אין מה לעשות, אין מה לעשות,…זה כמו הממשלה שלנו, אין מה לעשות איתה…". ממשיכים בעוד חומר חדש, "Making Love". לקראת הסוף של ההופעה אפשר להגיד שהסגנון של השירים די זהה אבל כלהקה מבצעת החבר'ה האלה עושים את זה הכי טוב שאפשר, בלוז כוחני בלי פשרות. חסל סדר מילים, הנה ההופעה המלאה בלבונטין מלפני שבוע:
