במקום קולנוע…

טקס הענקת פרסי מפעל חיים לחברי אמ"י – איגוד אמני ישראל, רביעי, 17.02.2016, היכל התרבות פתח תקווה, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

אזהרת חפירות!!! אתחיל מבראשית, אלו המילים שפרסמתי ברשת פייסבוק לאחר שאמ"י שחררה את ההכרזה על זוכי פרס למפעל חיים מטעמה – "אז אחרי כל הרעש התקשורתי בסאגה המתקמבקת אריאל זילבר את אחינועם ניני, הרשו לי שלא להביע דעות, ככה אני, משתדל להגיע להופעות של שניהם, כמה שיותר, תמיד, כי תכלס זה מה שחשוב…, ולסיכום – אני אגיע בפברואר לפתח תקווה, היכל התרבות, רבאק, פתח תקווה!!! לטקס של אמ"י…."

אין עוררין על כך שהן אריאל זילבר והן אחינועם ניני הנם אמנים ישראלים, מוזיקאים יוצרים ומלחינים מוערכים מאוד, אבל בקטע ה"פורסט גאמפ" האישי שלי הסיפור עם אריאל מתחיל כמה עשרות שנים לאחור, למאה שעברה, כי בשבילי אריאל זילבר הוא קודם כל זיכרון ילדות, בשכונה הסמוכה, מעבר לרחוב ארלוזורוב, רחוב הפרדס, האם, ברכה צפירה, אמנית, זמרת וציירת, מכרה טובה של אמי. תמונות מעשי ידיה בסלון ביתנו. 1971, אריאל חוזר מאירופה, חודר לשוק המוסיקה המקומי התמים של אותם ימים עם שיר להיט, ב"לועזית", "Movie Instead – קולנוע במקום", תפנית אמיתית בסצנה המקומית, שיר בשפה בינלאומית.

כמה שנים קדימה, הקיץ שאחרי מלחמת יום כיפור, עיר הנוער בגני התערוכה בתל אביב, באמפי הישן שכבר לא קיים היום – להקת תמוז, משהו חדש, צעיר ורענן, מחממת את המופע המרכזי, אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים. שוס אמיתי, אריאל כבר אז כוכב, הוא, מול כולם, שיר בביצועו לעומת שירי הלהקה, אחר כך כוכבה של תמוז דורך, הופעות בצוותא, הקהל נוטל חלק בחגיגה על הבמה. משתוללים.

שנים מאוחר יותר אני נפגש אחד על אחד עם אריאל זילבר, כמה רגעים לפני שנכנס לאולם ההופעות במועדון אוזןבר, אנחנו משוחחים, אני כבר באצטלת בלוגר המוסיקה, מגיעים בשיחתנו גם לאמירות של אריאל פה ושם, למחרת בבוקר הוא מתקשר אלי, מבקש שלא אתייחס לנושאים ההם שעלו בשיחה, "אני מוסיקאי קודם כל, עזוב את כל שאר השטויות" הוא אומר לי, אני מסכים.

אני מגיע להופעות של אריאל כמו גם להופעות של אחינועם ניני, לא מתעסק בחילוקי דעות, האמת, אני בכלל לא טיפוס פוליטי, לא מעניין אותי, באופן כללי מעדיף ללכת לים ביום הבחירות, שמאל ימין הם לא הצדדים שלי, את האהבה שהציבור רוכש לאריאל חוויתי במספר הזדמנויות חשובות, הן במהלך מופע "המיטב" משיריו בתאטרון גשר במסגרת פסטיבל הפסנתר של תל אביב, הן במסגרת אירועי סופשנה של החבורה מהתדר.

כאשר באקו"ם קיבלו רגליים קרות לפני שנתיים וההחלטה שלהם להעניק לאריאל פרס מפעל חיים הוחלפה בהחלטה לתת פרס על "תרומתו למוזיקה הישראלית", בעקבות הכרזתה של אחינועם ניני להחרים את הטקס, הייתי שם, בטקס ההוא בתאטרון גשר.

ועכשיו, אחרי כל החפירות הללו, נסעתי אמש לפתח תקווה, מה לכל הרוחות יש לי לחפש בפתח תקווה, עיר ללא ים, ללא ייחודיות, הדברים הטובים בה באמת הם הכביש לתל אביב והדרך לראש העין, הגעתי להיכל התרבות העירוני על מנת לצפות ולהאזין לטקס של איגוד אומני ישראל במסגרתו הוענק פרס למפעל חיים לאריאל זילבר.

במהלך הטקס שהתקיים במעמד שרת התרבות והספורט ח"כ מירי רגב וראש העיר המארחת מר עו"ד יצחק ברוורמן הוענקו פרסי מפעל חיים לשנת 2016 לשורה מכובדת של אמנים יוצרים משטחי האמנות כמוזיקה, מחול ומשחק לשלמה בר, רבקה גור, יהונתן גפן, נורית הירש, שרה זורב, אריאל זילבר, דובי זלצר, גדי יגיל, יונתן כרמון ואלכס פלג.

יענק'לה מנדל, יו"ר אמ"י, פתח את הטקס והעמיד את הנושאים במקומם כשאמר – "אנחנו עוסקים באמ"י רק בתרבות ובאמנות, לא בפוליטיקה. באמ"י חברים אמנים מכל גוני הקשת: ימין, מרכז ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, נשים וגברים. הקשר בין כולם הוא אמנות וזה מה שנעשה ונראה כאן הערב – רק אמנות".

מבחינתי כמובן המוקד היה על אריאל זילבר, הנה המלל שהוקרא עת הוזמן אריאל לבמה כדי לקבל את הפרס – "אריאל זילבר – זמר ומלחין. יליד תל אביב (1943), יוצר השירים והלהיטים שעיצבו את הגרוב בישראל. החל את הקריירה המוסיקלית שלו לקראת סוף שנות ה-60 ומאז הוציא אלבומים רבים ושירים שנחשבים לקלאסיקות במוזיקה הישראלית – "ברוש" , "רוצי שמוליק", "החברה להגנת הטבע", "ואיך שלא",  "מיליארד סינים", "בטי בם" ועוד. בשנת 1974 הצטרף זילבר, שנחשב ליוצר מקורי ופורץ דרך ללהקת "תמוז" במסגרתה הלחין וביצע שירים מהאלבום המיתולוגי "סוף עונת התפוזים". לאורך השנים שיתף פעולה, כתב והלחין וכתב לאמנים רבים. בעשור האחרון פעילותו המוסיקלית של זילבר כללה גם שירי מחאה, בין השאר במסגרת האלבום "פוליטקלי קורקט" שיצא בשנת 2008. בשנת 2013 הוציא זילבר אלבום משיריו של הרב יצחק גינזבורג, ולאחרונה חזר עם אלבום חדש מפתיע במיוחד בו הוא שב לשתף פעולה עם שמואל צ'יזיק, היוצר האהוב עליו. עד כה שוחררו מתוך האלבום שני שירים שמושמעים ללא הרף, גם זמן רב לאחר צאתם."

ולקטע החדשותי פוליטי והסערות התקשורתיות שמסביב – אריאל זילבר פנה לקהל ואמר בין היתר את המשפט כדלקמן "מעולם לא התכוונתי לפגוע באף אחד ושתדעו לכם שגם אני בנאדם וגם אני נפגע לפעמים", מיד לאחר הצהרה זו ניגש אריאל זילבר אל פסנתר הכנף וביצע שני שירים, הראשון "הלוואי ויכולתי" שיר חדש מתוך אלבומו הצפוי לצאת בחודש הבא ואת אחד מלהיטיו המיתולוגיים "ברוש".

ואם כבר הייתי בטקס אז עוד כמה מילים, הגברת  שרה זורב, רקדנית וכוריאוגרפית מלהקת המחול האתני ענבל, רקדנית מושלמת, לא הגיל אלא התרגיל. דובי זלצר, נורית הירש, כל אחד מהם בפני עצמו, הו כמה הזמר הישראלי השגור בפי כל חייב להם, שלמה בר, מלך המזרח! יהונתן גפן, הרי בלי עקיצה סרקסטית כמנהגו אי אפשר, אבל לפני שהוענק גם לו הפרס, הפתעה, אורח, אביב גפן, מבצע שיר לאבא, שאבא כתב "מקום לדאגה".

וכעת לקטע של הכוונות והמחשבות מאחורי המילים, כי הרי בשיר טוב, שיר איכותי, מעבר למנגינה והקצב, עובר מסר מסוים, שהמשורר מיטיב לתמצת ולטייב טקסטואלית רעיונית, בכך גדולתו, לא, אין זו חפירת סיום, רק הנפת אצבע לעבר הטקסטים והמחשבות, בחירתו של אריאל זילבר בשיר "ברוש", כי הוא בעצמו עומד לבד, מול אש ומים, בסערה הציבורית, ניצב לבדו, לעומתו בחירתו של אביב ב"מקום לדאגה" מקום קטן עלוב ומשוגע, כן זה כאן, היכן שאלוהים דואג למעשי האדם….איש בדרכו מגיש את הביקורת הסמויה פחות או יותר בגישה מוזיקלית. וכמה דקות אחרי כן חיבוק ונשיקה לשרת התרבות והספורט מירי רגב, כן היו כמה רגעים מיוחדים.

טוב, הנה גלריית תמונות

וידאו