מהעיתון אל קירות המוזיאון
בשנות השמונים זנחנו, כמו רבים אחרים, את "מעריב" ואת "ידיעות אחרונות". את מקומם תפס עיתון חדש, צעיר וחצוף, שנשא את השם "חדשות". הוא הביא איתו רוח אחרת לעיתונות הישראלית. פחות מעונבת, יותר נועזת, כזו שלא חששה לשבור מוסכמות. מבחינתי, "חדשות" היה מעין אח צעיר לשבועון התל אביבי שאהבתי במיוחד, "העיר". לצידו צמח גם מדריך הבילויים והתרבות "עכבר העיר". כולם השתייכו לאותה משפחה תקשורתית שהציעה מבט רענן, ביקורתי ולעיתים חתרני על המציאות המקומית.
בין שלל הכתבות, הידיעות והכותרות הייתה פינה אחת שמשכה את תשומת ליבי במיוחד. לא הייתי צריך לקרוא אותה. הספיק לי להתבונן. היו אלה התצלומים של אלכס ליבק. רגעים קטנים מהחיים, שלכד במצלמתו, בשחור־לבן, על גבי פילם. אנשים ברחוב, התרחשויות יומיומיות, מפגשים מקריים וסיטואציות שנראו כאילו נלקחו ממחזה אבסורד. ליבק ידע לזהות בתוך השגרה את מה שרובנו חולפים על פניו מבלי להבחין בו.
באותן שנים עוד לא עסקתי בצילום של ממש. האחיזה שלי במצלמה הסתכמה בעיקר במצלמות פוקט ובתיעוד משפחתי. רק כעשרים שנה מאוחר יותר, בראשית המאה הנוכחית, התחלתי להיכנס לעולם הצילום המתקדם. בהמשך הפכה המצלמה לחלק בלתי נפרד מעבודתי בסיקור סצנת התרבות והמוזיקה המקומית.
אבל האהבה לצילום הייתה שם הרבה קודם. על מדפי ארון הספרים בביתי מונחים עד היום אלבומי צילום. רובם בשחור־לבן. דפים שמנציחים רגעים, אנשים ומקומות שכבר אינם כפי שהיו. מבחינתי אלה אינם רק ספרי אמנות. אלה מסמכים היסטוריים, עדויות לחיים שהתקיימו כאן ובמקומות אחרים במהלך המאה שעברה.
ואלכס ליבק? מבחינתי הוא הרבה יותר מאותה פינה אהובה בעיתון "חדשות". הוא אחד האנשים שהצליחו להפוך את המצלמה לכלי שחושף את המציאות, ולעיתים גם משנה אותה.
קופסה שחורה: חמישה עשורים בתוך הפריים
את הזיכרונות הללו נשאתי איתי כשנכנסתי לביתן איל עופר, לשעבר ביתן הלנה רובינשטיין, של מוזיאון תל אביב לאמנות. כאן מוצגת כעת "קופסה שחורה", תערוכת היחיד המוזיאלית המקיפה הראשונה של ליבק, חתן פרס ישראל לצילום לשנת 2005.
התערוכה, שאצרו ד"ר תמרה אברמוביץ' וסופיה בארי, לצד האוצר השותף גסטון צבי איצקוביץ, פורשת מסע צילומי בן עשרות שנים. יותר מ־200 תצלומים נבחרו מתוך ארכיון עצום, הכולל עשרות אלפי דימויים. חלקם הדפסות כסף מקוריות מחדר החושך, ואחרים הודפסו במיוחד לתערוכה.
כבר בתחילת הביקור מתברר שאין מדובר רק בתצוגה של צילומים יפים. זהו מסע אל תוך חייו של צלם, ודרכו גם אל חייה של חברה שלמה. ליבק מתבונן בישראל בלי לייפות אותה. הוא מחפש את האירוניה, את הסתירה ואת הרגע האנושי. לפעמים התוצאה מצחיקה, לפעמים מכאיבה, ולא פעם היא מותירה את הצופה מול שאלה שאין עליה תשובה פשוטה.
מדרום אמריקה ועד הרחוב הישראלי
המסע מתחיל הרחק מישראל. ליבק, יליד 1944, יצא בסוף שנות השישים לדרום אמריקה. בברזיל ובאזור האמזונס פגש מציאות אנושית שונה מזו שהכיר. המצלמה ליוותה אותו בין אנשים, קהילות ונופים, והפכה לכלי שבאמצעותו ביקש להבין את העולם.
בהמשך שהה באנגליה, שם למד צילום ופיתח את שפתו החזותית. הרחוב הפך עבורו לבמה פתוחה, והעוברים והשבים היו לשחקנים שאינם מודעים לתפקידם. הוא חיפש מפגשים מקריים, מחוות אנושיות ומצבים בלתי צפויים. לעיתים הספיקה לחיצה אחת על כפתור המצלמה כדי להפוך רגע חולף לסיפור שלם.
בשנת 1981 חזר לישראל. כאן מצא כר פעולה כמעט בלתי מוגבל. חברה רוויית ניגודים, מאבקים, אמונות וזהויות סיפקה לו חומר גלם בלתי נדלה. ליבק לא הסתפק באירועים הגדולים. הוא חיפש גם את מה שהתרחש בשוליים, מאחורי גבם של גיבורי החדשות.
וזה בדיוק מה שאהבתי בתצלומיו. הוא לא היה זקוק לכותרת גדולה כדי לספר סיפור. לפעמים אדם הממתין לאוטובוס, ילד ברחוב או מפגש מקרי בין שני זרים סיפקו את כל הדרמה.
קו 300: כשהמצלמה הפכה לעדה
אחד הפרקים החשובים בתערוכה מחזיר אותנו לאפריל 1984 ולפרשת קו 300. עבורי זהו הרבה יותר מעוד פרק בקריירה של ליבק. מדובר באחד הרגעים שבהם צילום עיתונאי הצליח לערער את הגרסה הרשמית של מערכת הביטחון.
לאחר חטיפת האוטובוס הגיע ליבק לזירת האירוע. הוא הצליח לתעד את שני המחבלים שנתפסו בחיים, לפני שמצאו את מותם בידי אנשי השב"כ. התצלומים, לצד עדויות וממצאים נוספים, מילאו תפקיד חשוב בחשיפת הפרשה ובסתירת הדיווחים הראשונים.
בחומרי הארכיון המוצגים בתערוכה אפשר להתחקות אחר ההתרחשות והמאבק סביב פרסום התמונות. לראשונה מוצגים התצלומים לצד חומרי הארכיון הקשורים לפרשה.
צריך לזכור את התקופה. לא היו אז סמארטפונים, רשתות חברתיות או מצלמות בכל פינת רחוב. לצלם העיתונות הייתה לעיתים בלעדיות על מה שהציבור יכול היה לראות. תצלום אחד הצליח לחשוף סדק עמוק בסיפור הרשמי.
ליבק לא רק תיעד את ההיסטוריה. באותו לילה הוא סייע לשנות את הדרך שבה נכתבה.
בין קו האש לרגעים הקטנים
במשך השנים המשיך ליבק לתעד את המציאות הישראלית. הפגנות, עימותים, רחובות, חיילים, אזרחים ואנשים שנקלעו למוקדי התרחשות. בפרק "בקו האש" מתגלה צלם שאינו מסתיר את הפחד הכרוך בעבודתו. המצלמה אמנם מעניקה לו תחושת שליחות, אך אינה מבטלת את הסכנה.
דווקא כאן מתחדדת אחת התכונות החשובות בצילום שלו. ליבק אינו ממהר להפוך כל אדם לגיבור או לנבל. הוא מחפש את המורכבות האנושית. בתוך אירוע דרמטי הוא עשוי להבחין במחווה קטנה, במבט או בסיטואציה אבסורדית.
בפרק אחר הוא מתבונן בתל אביב ובירושלים. שתי ערים, שני עולמות, ושתי תפיסות חיים. תל אביב מציעה את הרחוב הפתוח, הים והמפגשים המקריים. ירושלים מביאה איתה מטען אחר, של מסורת, אמונה ומאבקי זהות. ליבק נע ביניהן עם אותה סקרנות, אך גם עם ביקורת שאינה מסתתרת מאחורי העדשה.
מעניין לגלות עד כמה התצלומים הללו נותרו רלוונטיים. הבגדים השתנו, המכוניות התחלפו והרחובות שינו את פניהם. אבל האנשים, הסתירות והמתחים החברתיים נראים מוכרים להפליא.
כשהשחור־לבן פגש את הצבע
במשך שנים זוהה ליבק עם צילום בשחור־לבן. זה גם הדימוי שנחרת בזיכרוני מאותם עמודים בעיתון "חדשות". הניגוד בין אור לצל העניק לתצלומיו אופי כמעט קולנועי. לפעמים נדמה היה שהמציאות עצמה נולדה בשחור־לבן.
אלא שגם ליבק לא נותר קפוא בזמן. המעבר לצילום דיגיטלי ולצבע פתח בפניו אפשרויות חדשות. בפרק המוקדש לשינוי הוא מתייחס להשפעת הצבע על הקומפוזיציה ועל הדרך שבה הצלם רואה את העולם.
כמי שעבר בעצמו מהפילם לעולם הדיגיטלי, מצאתי עניין מיוחד בפרק הזה. הטכנולוגיה משנה את הכלים, אך אינה מחליפה את העין. אפשר להחזיק במצלמה המשוכללת ביותר, ועדיין להחמיץ את הרגע. אצל ליבק, הרגע הוא תמיד העיקר.
אלבום משפחתי של מדינה
"קופסה שחורה" היא הרבה יותר מתערוכת צילום. מבחינתי היא מעין אלבום משפחתי של החברה הישראלית. לא האלבום החגיגי שמניחים על השולחן באירועים משפחתיים, אלא זה שמסתתרים בו גם רגעים מביכים, סודות, כאבים וזיכרונות שלא תמיד נעים לחזור אליהם.
התצלומים של ליבק אינם תמיד יפים במובן המקובל. חלקם מחוספסים, בלתי מחמיאים ואפילו מטרידים. אבל דווקא משום כך הם חשובים. הם אינם מבקשים מאיתנו להתפעל רק מהיכולת הטכנית של הצלם. הם דורשים מאיתנו להתבונן במה שמתרחש בתמונה, ובעיקר במה שהיא מספרת עלינו.
כשאני חוזר במחשבותיי לאותה פינה בעיתון "חדשות", אני מבין שהקסם לא היה טמון רק בצילום בשחור־לבן. הוא נבע מהיכולת של ליבק למצוא בתוך המציאות היומיומית סיפור שלא הבחנתי בו קודם.
ארבעים שנה מאוחר יותר, כשהתצלומים הללו מוצגים על קירות המוזיאון, הם כבר אינם רק רגעים חולפים מתוך עיתון של אתמול. הם הפכו לפרקים בהיסטוריה המקומית. היסטוריה שלא תמיד נעים להתבונן בה, אבל חשוב מאוד שלא להניח לה להישכח.
וכך חולפת תהילת עולם
ובקטנה, רגע לפני סיום. כשיצאנו מביתן התערוכה ניגשנו לשולחנות הכיבוד. בירה טובה, בייגלה עם זעתר וקערת קוקטייל זיתים ליוו אותנו אל מדרגת האבן שמתחת לקיר היכל התרבות. התיישבנו שם, משקיפים לעבר גן יעקב המיתולוגי. אחד מאותם מקומות תל אביביים שהזמן חולף מעליהם, אך הם ממשיכים לשמור על משהו מרוח העיר של פעם.
ואז הבחנתי בשלט רחוב קטן, שהוצמד למדרגה שעליה ישבנו. על השלט נכתב במפורש: "רחבת הלנה רובינשטיין". Sic transit gloria mundi – כך חולפת תהילת עולם, אמרתי לעצמי.
הלנה רובינשטיין, מי שהקימה אימפריית תמרוקים בינלאומית וצברה הון עתק, הייתה גם נדבנית שסייעה למוסדות תרבות ואמנות. תרומתה אפשרה את הקמת ביתן האמנות שנשא את שמה במשך עשרות שנים. הביתן ניצב בלב מתחם התרבות התל אביבי, לצד התיאטרון הלאומי הבימה והיכל התרבות. דורות של חובבי אמנות הכירו אותו בפשטות כביתן הלנה רובינשטיין.
והנה, הביתן נושא כיום את שמו של תורם אחר. הלנה רובינשטיין נותרה שם, על שלט קטן המוצמד למדרגה, כמעט מתחת לישבניהם של העוברים והשבים. אולי זו דרכו של עולם. אולי זו דרכה של הנצחה בעידן שבו שמות מתחלפים בעקבות תרומות חדשות.
ישראל, תל אביב, לפעמים נדמה שאתן מתקשות במיוחד בכיבוד הזיכרון.
ואיזו אירוניה. דווקא ביציאה מתערוכה של אלכס ליבק, האיש שהקדיש את חייו להבחנה בפרטים הקטנים שאחרים מחמיצים, מצאתי את עצמי מתבונן בשלט קטן ומגלה בו סיפור שלם.
כמעט תצלום של ליבק, רק בלי המצלמה.
פרטי התערוכה
אלכס ליבק: קופסה שחורה
ביתן איל עופר, מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות תרס"ט 6, תל אביב.
מועדים: 27 באוקטובר 2026 עד 1 במאי 2027.
אוצרות: ד"ר תמרה אברמוביץ' וסופיה בארי. אוצר שותף: גסטון צבי איצקוביץ. עוזרת לאוצרות: שירה קרין.
למידע נוסף: אתר מוזיאון תל אביב לאמנות.
