מאריסטופאנס ועד מאה שערים
לפני כאלפיים וארבע מאות שנה כתב המחזאי היווני אריסטופאנס את הקומדיה "ליסיסטרטה". במרכזה ניצבת אישה אתונאית המבקשת לעצור את המלחמה בין אתונה לספרטה. היא מגייסת את נשות שני המחנות למהלך יוצא דופן. הנשים מחליטות להימנע מקיום יחסי מין עם בעליהן, עד שהגברים יניחו את נשקם. אריסטופאנס השתמש בהומור, במיניות ובאבסורד כדי למתוח ביקורת על המלחמה ועל הסדר הגברי.
מי היה מאמין שהרעיון הזה ימצא ביטוי ממשי דווקא בקהילה חרדית בארצות הברית?
בשנת 2024 התארגנו נשים אורתודוקסיות בניו יורק למחאה בעקבות סיפורה של מלכי ברקוביץ, אישה מחסידות סאטמר שבעלה סירב להעניק לה גט. בהובלת הפעילה עדינה סאש, המוכרת בכינוי Flatbush Girl, קראו הנשים להימנע מקיום יחסי אישות עם בעליהן. מטרתן הייתה להפעיל לחץ חברתי שיביא לשחרורה של חברתן מנישואיה. בספטמבר אותה שנה קיבלה ברקוביץ את הגט המיוחל. אי אפשר לקבוע שהשביתה לבדה הכריעה את המאבק, אך היא הפכה לסמל של סולידריות נשית.
אל הסיפור הזה חוזר כעת העיתונאי והמחזאי אמנון לוי. במחזה החדש "מורדות", בבימויו של יחזקאל לזרוב ובהפקת תיאטרון toMix, הוא מעתיק את ההתרחשות אל שכונת מאה שערים בירושלים. אלא שהפעם מדובר בדרמה בימתית המשלבת אלימות במשפחה, סרבנות גט, אמונה, הומור ומוזיקה חיה.
צפיתי בהצגה בתיאטרון היהלום ברמת גן, ומצאתי את עצמי מתבונן בה משתי נקודות מבט. האחת של עיתונאי תרבות המבקש לבחון יצירה תיאטרונית. השנייה של חוקר פשעים לשעבר, המכיר מקרוב מציאות שחלקים ממנה מזכירים את המתרחש על הבמה.
אמנון לוי חוזר אל מאחורי החומות
החברה החרדית אינה זרה לאמנון לוי. כבר בשנות השמונים, ככתב העיתון "חדשות", החל להתעניין בעולמה הפנימי. הוא שהה בקרב חרדים, למד את אורחות חייהם ובחן את הסתירות שבין אמונה, מסורת ומציאות יומיומית. בשנת 1988 פרסם את ספרו "החרדים", שהעניק לקוראים הצצה אל העולם שמאחורי הבגדים השחורים.
בשנת 1993 העלה יחד עם רמי דנון את המחזה "שיינדלה" בתיאטרון הקאמרי. גם שם ניצבה במרכז אישה חרדית המתמודדת עם מוסכמות חברתיות ועם מגבלות החירות האישית. בהמשך המשיך לוי לעסוק בעולם הזה בסדרות תיעודיות, ובהן "חרדים" ו"החרדיות". לצד עבודתו העיתונאית כתב עם דנון מחזות נוספים, ובהם "תיקון חצות" ו"הצמה של אבא".
כעת, יותר משלושה עשורים לאחר "שיינדלה", הוא חוזר אל החברה החרדית. אלא שב"מורדות" המאבק אינו נשאר בגבולות סיפורה של אישה אחת. הוא מתרחב לקבוצה של נשים המחליטות להתייצב יחד מול הסמכות הגברית. את הסיפור הזה לוי מביא אל הבמה באמצעות דמויות צבעוניות, מצבים טעונים ולא מעט רגעים של אירוניה.
בין הקירות הלבנים מסתתר עולם שלם
כבר עם הכניסה לאולם מושכת התפאורה את העין. על הבמה ניצב חדר לבן לחלוטין, מוגבה מעט מעל הרצפה. שניים מקירותיו עומדים זקופים, ואילו השניים האחרים משתפלים לעבר הבמה. באחד מהם נפער חלון, והאחר משמש גם גרם מדרגות המוביל אל החדר. לכאורה, מבנה פשוט, כמעט מינימליסטי. אלא שהחלל הלבן הזה הופך לזירת התרחשות טעונה, שבה מתנגשים אמונה, מסורת, תשוקה, אלימות ומרד.
לתאורה תפקיד מרכזי בעיצוב האווירה. פעם היא צובעת את הלובן בגוונים חומים ואדמדמים, המעניקים לחדר חמימות ביתית. ברגעים אחרים משתלטים עליו גוונים תכולים ואפרפרים, היוצרים תחושת ריחוק וניכור. השינוי אינו רק חזותי. הוא מלווה את התמורות במערכות היחסים ואת המתחים המתפתחים בין הדמויות. החדר נותר במקומו, אבל עולמן של הדמויות הולך ומתערער.
אל תוך החלל הזה נכנסת קהילה חרדית ממאה שערים. שלמה בראבא מגלם את רב הקהילה, האיש שסמכותו הדתית והחברתית ניצבת במרכז ההתרחשות. מולו מתפתח סיפורה של נחמי, אישה המבקשת להשתחרר מנישואים שהפכו עבורה למלכודת. רונה לי שמעון מגלמת אישה הסובלת מאלימות מינית ומהשפלה מתמשכת מצד בעלה.
היחס כלפיה מגיע לשפל כמעט בלתי נתפס. בעלה אפילו אינו טורח לפנות אליה בשמה. במקום זאת הוא משמיע לעברה קריאות "פסס, פסס", כאילו הייתה חתולת רחוב המבקשת שאריות מזון. המחווה הקטנה והאכזרית הזאת אומרת לא מעט על מקומה בעיניו. לא בת זוג, לא שותפה לחיים, אלא אדם שקיומו תלוי ברצונו של הגבר.
השידוך, הבריונות והמרד
אמנון לוי אינו מסתפק בסיפורה של נחמי. סביב העלילה המרכזית הוא שוזר התרחשויות נוספות, החושפות את מערכות הכוח הפועלות בתוך הקהילה. אחת מהן עוסקת בניסיון לשדך את בתם של בני הזוג. תהליך השידוך מציף מכשולים, שיקולים וברירות, המלמדים עד כמה עתידה של אישה צעירה כרוך בהחלטות משפחתיות ובמוסכמות חברתיות.
במקביל מתפתח סיפורם של הבעל ואחיה של נחמי, המעורבים במעשי בריונות כלפי נציגי השלטון. האלימות יוצאת משליטה ומסתיימת בחבלה של ממש. כעת המשטרה מחפשת אחריהם. ההתרחשות הזאת מוסיפה ממד נוסף לעלילה. היא מציגה כיצד אלימות ושליטה יכולות לפעול הן בתוך המשפחה והן כלפי העולם שמחוץ לקהילה.
ובתוך המציאות הזאת מתחיל המרד. נשים נוספות מצטרפות, תחילה בהיסוס, ליוזמה להימנע מקיום יחסי אישות עם בעליהן. הן מסרבות ללכת למקווה, ובכך הופכות את חיי האישות לכלי מחאה. לא מדובר בהחלטה קלה עבורן. גם להן יש רצונות, תשוקות וצרכים משלהן. אלא שהסולידריות הנשית מתחילה לגבור על החששות.
מה שנראה בתחילה כמאבקה הפרטי של אישה אחת הופך בהדרגה למאבק קבוצתי. הגברים, המורגלים בסדרי העולם המוכרים להם, מגלים לפתע כי גם לנשותיהם יש כוח מיקוח. הנשים מתמודדות עם לחצים, איומים וחרמות, אך אינן ממהרות לוותר. השאלה העומדת כעת במרכז אינה רק אם נחמי תקבל גט. היא נוגעת גם למחיר שתשלם כל אחת מהנשים על החלטתה להתייצב לצד חברתה.
שלמה בראבא – הרב והטוויסט הבראבאי
שלמה בראבא הוא מסוג השחקנים שקשה להפריד בין הדמות שהם מגלמים לבין האישיות הבימתית שצברו לאורך השנים. גם כשהוא עוטה את דמותו של רב הקהילה במאה שערים, מרחפת מעל הבמה הציפייה לאותו טוויסט בראבאי מוכר. ההומור שלו מעולם לא נשען רק על בדיחה כתובה. הוא צומח מהמקצב, מההשהיה, מהתגובה הבלתי צפויה ומהיכולת לחשוף את האבסורד שמסתתר גם במצבים רציניים לחלוטין.
דווקא משום כך, תפקיד הרב מציע לבראבא אפשרות מעניינת. הדמות מייצגת סמכות דתית וחברתית, אך המציאות שמייצרות הנשים מאיימת לערער את יסודותיה. המתח בין סמכותו של הרב לבין חוסר האונים האפשרי שלו מול המרד מעניק לתפקיד פוטנציאל קומי ודרמטי כאחד. כאן בדיוק נבחנת יכולתו של בראבא להעניק לדמות יותר מאשר סמכות חיצונית או קריצה קומית.
רונה לי שמעון – מן ההשפלה אל ההתנגדות
רונה לי שמעון מגלמת את נחמי, האישה שסבלה מאלימות ומהשפלות מצד בעלה ומבקשת להשתחרר מנישואיה. מי שכבר פגש את שמעון על במות התיאטרון מכיר את הנוכחות הפיזית שלה ואת יכולתה להשתמש בגוף ככלי הבעה. הרקע שלה במחול מעניק לה שפה בימתית נוספת, שאינה תלויה רק במילים.
אלא שהאתגר ב"מורדות" שונה מתפקידים שבהם התנועה והנוכחות החיצונית תופסות מקום מרכזי. כאן ניצבת אישה שהסביבה מבקשת לצמצם את קיומה, להשתיק את רצונותיה ולשלול ממנה את הזכות לבחור. המאבק שלה אינו מתחיל בנאום גדול, אלא בעצם הדרישה שיכירו בה כאדם בעל רצון משלו.
מבחינה דרמטית, נחמי היא גם קורבן האלימות וגם הסיבה להתעוררותן של נשים אחרות. בכך טמון האתגר הגדול של התפקיד: להפוך סיפור אישי של השפלה וכאב למוקד של שינוי חברתי, בלי לאבד את האנושיות של האישה שמאחורי המאבק.
כשהאלימות פורצת אל הבמה
אחד הרגעים המטלטלים ב"מורדות" מגיע כאשר האלימות של הבעל כלפי נחמי פורצת במלוא עוצמתה. עד לאותו רגע אפשר היה להתרשם מיחסי הכוחות דרך הדיבור המשפיל, ההתנשאות והשליטה המתמשכת. אלא שכאן הדברים מקבלים ביטוי פיזי ישיר. הסצנה מעוצבת בעוצמה רבה, והאלימות אינה נשארת בגדר איום מילולי. היא הופכת להתרחשות בימתית קשה, המעוררת זעזוע בקרב הצופים.
דווקא ברגע הזה השחקנים מפגינים את יכולתם להתמודד עם חומר דרמטי רגיש. סצנת האלימות אינה מסתפקת בתנועות חדות או בצעקות. השחקנים יוצרים תחושת איום, פחד וחוסר אונים, בלי להפוך את הסבל למפגן ראווה. ב"מורדות" הסצנה מטלטלת את הצופים וממחישה את חומרת מצבה של נחמי. אין כאן עוד מחלוקת זוגית רגילה, אלא מאבק על ביטחונה האישי ועל זכותה להשתחרר ממערכת יחסים הרסנית.
גם העלילה המשנית, העוסקת במעשיהם הפליליים של הבעל ואחיה של נחמי, מספקת לשחקנים הזדמנות להפגין יכולות משחק נוספות. השניים מסתבכים בעקבות מעשי בריונות כלפי נציגי הרשויות, ומוצאים את עצמם נמלטים מאימת החוק. מכאן מתפתחת מערכת של חששות, ניסיונות התחמקות ותיאום גרסאות. הדמויות נדרשות לתמרן בין ביטחון עצמי מופגן לבין החרדה מפני האפשרות שהמשטרה תגיע אליהן.
הגברים, המפגינים סמכות וכוח כלפי הנשים בסביבתם, נאלצים לפתע להתמודד עם מערכת סמכות אחרת, זו של החוק והמדינה. הניסיון לתאם גרסאות חושף את הפער בין הדימוי שהם מבקשים להציג לבין הפחד מפני חשיפת מעשיהם. ההתרחשות מאפשרת לשחקנים לנוע בין מתח, עצבנות, אירוניה ולעיתים גם אבסורד. כך מצליח אמנון לוי להרחיב את גבולות הדרמה המשפחתית ולהכניס אליה גם ממדים של דרמת פשע.
המוזיקה שמעניקה למרד קול
אחד המרכיבים המסקרנים בהצגה הוא הליווי המוזיקלי החי. ארבע נגניות, הלבושות כנשים חרדיות, הופכות לחלק בלתי נפרד מההתרחשות הבימתית. קרן אטינגר בגיטרה, שירז רימון בבס, גילי גנני בקלידים וירדן גדיש בתופים. על המוזיקה אחראי נמרוד עציון.
ההרכב מלווה את העלילה בקטעים מקוריים ובעיבודים מפתיעים. בין הקטעים בולט במיוחד ביצוע ביידיש ליצירתו של לאונרד כהן, "Dance Me to the End of Love". שיר האהבה המפורסם מקבל כאן לבוש לשוני ותרבותי חדש, המתכתב עם העולם החרדי שבתוכו מתרחשת העלילה.
יש משהו אירוני, ואולי גם נוגע ללב, בשיר המבקש לרקוד עד קצה האהבה דווקא במחזה שבו הנשים מחליטות לשלול מבעליהן את האינטימיות. זאת, עד שתושב לאחת מחברותיהן חירותה. הניגוד בין חזותן השמרנית של הנגניות לבין הצליל העכשווי מוסיף ממד של הומור ועניין.
במובנים מסוימים הן מזכירות את המקהלה בתיאטרון היווני העתיק, המלווה את הדרמה ומעניקה לה נקודת מבט נוספת. דווקא במחזה העוסק בנשים הנאבקות להשמיע את קולן, יש משמעות מיוחדת לנוכחותה של רביעיית נשים הממלאת את הבמה במוזיקה.
כשהבמה מחזירה אותי אל חדרי החקירות
אני מבקש לחרוג לרגע מגבולות הביקורת התיאטרונית. לא אחת במהלך הצפייה ב"מורדות" מצאתי את עצמי חוזר בדמיוני אל שנים אחרות. אל תקופה שבה עסקתי בחקירת פשעים במסגרת משטרת מרחב דן. במשך עשרות שנים הכרתי מקרוב את החברה החרדית בבני ברק. לא מן הזווית התרבותית או הדתית, אלא דווקא מצדה האפל יותר. אותו צד שבדרך כלל אינו מגיע אל העין הציבורית, אלא כאשר מישהו מגיש תלונה או כאשר אדם מצליח לשבור את קשר השתיקה.
במהלך השנים נחשפתי למקרים קשים, לעיתים מזעזעים, של אלימות, עבירות מין, יחסי מרות והתעמרות בתוך המשפחה והקהילה. לא פעם ניצבו במרכזן נשים שנאלצו להתמודד עם מציאות שבה סמכותו של הגבר, הלחץ המשפחתי והחשש מפני תגובת הסביבה הפכו את עצם הפנייה לעזרה למעשה מורכב. היו גם מקרים שבהם הגבולות בין סמכות דתית, שליטה חברתית וניצול אישי היטשטשו באופן מטריד.
אני זוכר היטב כיצד, באחת מהופעותיי בבית המשפט, התייחסתי לריבוי עבירות המין שבהן נתקלנו באותה תקופה כאל גלי פשיעה. הדברים לא עברו בשקט. בעקבותיהם נדרשתי למסור הסברים לפיקוד הבכיר במשטרה. אלא שלא הסתפקתי בתחושות או בהתרשמות אישית. דאגתי לבסס את הדברים על תיעוד ממשי, באמצעות רישומי יומני התלונות והמסמכים הארכיוניים של תחנת המשטרה שטיפלה באוכלוסיית בני ברק. מבחינתי, זו הייתה בראש ובראשונה שאלה מקצועית של זיהוי תופעה פלילית, ולא שאלה של אמונה דתית.
כבודה פנימה…
וכאן אני חוזר אל הבמה. אחד הדברים שהעסיקו אותי בצפייה במחזה הוא מקומה של האישה בתוך מערכת חברתית המקיימת הפרדה נרחבת בין גברים לנשים כבר מגיל צעיר. בעיניי, כאשר הפרדה כזאת מתחברת לתפיסות נוקשות של סמכות גברית ולחוסר שוויון ביחסים הזוגיים, היא עלולה ליצור קרקע נוחה לניצול ולפגיעה. אינני טוען שכל משפחה חרדית מתנהלת כך, ובוודאי שאין לייחס התנהגות עבריינית לציבור שלם. אבל קשה לי להתעלם מן הדמיון בין חלק מהמנגנונים שראיתי בעבודתי לבין אלה שאמנון לוי מציג במחזה.
המושגים "תשמיש המיטה" ו"עונג שבת", העולים במהלך ההצגה, מקבלים בהקשר הזה משמעות מטרידה. כשיחסי אישות מוצגים כחובה המנותקת מרצונה החופשי של האישה, האינטימיות עלולה להפוך ממפגש אנושי למעשה של כפייה. חשוב להדגיש שאין זו משמעותם ההכרחית של המושגים במסורת היהודית, אך המחזה מציג כיצד דמויות מסוימות משתמשות בשפה הדתית כדי להצדיק שליטה בגופה ובחייה של האישה.
אולי משום כך לא הצלחתי לראות ב"מורדות" רק דרמה על קבוצה של נשים חרדיות המחליטות לשבות מחיי אישות. מאחורי ההומור, השירה והסיטואציות הבימתיות, זיהיתי דפוסים שהכרתי היטב מחוץ לאולם התיאטרון. ההבדל הוא שכאן, בניגוד לחלק מהמקרים שבהם נתקלתי כחוקר, הנשים אינן מסתפקות בניסיון לשרוד את המציאות. הן מחליטות להתארגן, להשמיע קול ולהיאבק יחד כדי לשנות אותה.
כשהמרד הופך לשאלה אנושית
"מורדות" מציבה על הבמה שאלה החורגת מגבולותיה של מאה שערים. מה קורה כאשר מערכת חברתית מעניקה לאדם אחד סמכות על חייו של אדם אחר? ומה נדרש כדי לשבור את השתיקה כאשר אותה מערכת מתקשה להגן על החלש?
החיבור בין אריסטופאנס, מחאת סאטמר והמחזה של אמנון לוי מלמד שהרעיון של מאבק נשי משותף אינו חדש. אלא שכאן הוא מקבל משמעות קרובה וכואבת יותר. לא מדובר במלחמה בין ערי מדינה, אלא במלחמה על הזכות לחיות בכבוד בתוך הבית.
יצאתי מתיאטרון היהלום עם מחשבות שנעו בין הבמה לבין המציאות. אולי משום שבמשך שנים הכרתי את המציאות הזאת דרך תיקי חקירה, עדויות ויומני תלונות. הפעם פגשתי אותה דרך שחקנים, תאורה ומוזיקה. ובמרכז ניצבה אותה שאלה: כמה כוח נדרש מאישה אחת כדי להשתחרר, וכמה כוח יכולות נשים לגלות כאשר הן מחליטות שלא להשאיר אותה לבדה?
פרטי ההצגה
מורדות – תיאטרון toMix
מחזה: אמנון לוי | בימוי: יחזקאל לזרוב | משחק: רונה לי שמעון, שלמה בראבא, הנרי דוד, נתי קלוגר, טלי שרון, נועה רבינוביץ', מאיר טולדנו וגיל וייס. | מוזיקה: נמרוד עציון | הרכב מוזיקלי: קרן אטינגר – גיטרה; שירז רימון – בס; גילי גנני – קלידים; ירדן גדיש – תופים.
