משפחה חמה: אצל ענת גוב גם אהבה היא לפעמים דיקטטורה

וואחד אישה, ושמה ענת גוב

לפני כחודשיים יצאתי מהצגת "אוי אלוהים" בתיאטרון הבימה עם מחשבה אחת ברורה. ענת גוב המנוחה הייתה וואחד אישה, בעלת שכל חד וחופש מחשבתי נדיר. כך גם כתבתי אז. כעת, בעקבות הצפייה ב"משפחה חמה", אני שב לאותה מסקנה. יש משהו בדרך שבה גוב מתבוננת בבני אדם, שחושף אותם כמעט עד העצם. היא אינה זקוקה לאירועים יוצאי דופן או לעלילות מסובכות במיוחד. די לה בכמה דמויות, במערכת יחסים טעונה ובמשפט אחד שמצית את כל העסק.

את ענת גוב אני זוכר דווקא ממקום אחר לגמרי. לא מאחורי הקלעים של התיאטרון וגם לא בהכרח לצידו של גידי גוב. בשנים שבהן פקדתי משחקי כדורסל נשים ברמת השרון ובהרצליה, נתקלתי בה לא אחת ביציעים. היא הייתה שם, בין המעודדות הבולטות והנלהבות ביותר. אישה שאי אפשר היה שלא להבחין בה. הייתה בה נוכחות מלאת חיים, כזאת שלא הצריכה זרקור או במה. הזיכרון הזה מלווה אותי עד היום, בכל פעם שאני פוגש מחדש את יצירותיה.

כשאני חושב על גוב, עולה בראשי גם דמותו של אפרים קישון. לכאורה, שני יוצרים שונים, אבל בעיניי קיים ביניהם מכנה משותף משמעותי. שניהם ידעו לזהות את האבסורד האנושי ולחשוף אותו באמצעות הומור מדויק. קישון כיוון את מבטו בעיקר אל החברה, הממסד והביורוקרטיה הישראלית. גוב העדיפה להפנות את הזרקור אל תוך הבית, הזוגיות והמשפחה. שניהם הבינו שהמציאות עצמה מספקת חומר קומי טוב מכל המצאה. אצל שניהם הצחוק הוא רק השכבה הראשונה. מתחתיו מסתתרת אמת שלא תמיד נעים להביט בה.

סבתא פולנייה, משפחה אשכנזית והרבה חשבונות פתוחים

עלילת "משפחה חמה" מתרחשת סביב ארוחת שישי בבית סבתא מלכה. משפחה יהודית אשכנזית מתכנסת למפגש שאמור להתנהל על מי מנוחות. אלא שכבר בהרכב המשתתפים אפשר לזהות פוטנציאל לא מבוטל להתנגשות. במרכז ניצבת מלכה, אם המשפחה, המנהלת את צאצאיה ביד רמה ובתחכום רגשי מרשים. יש לה שני ילדים בוגרים, ולכל אחד מהם מטען משפחתי משלו.

הבן נשוי אשה האוהבת כסף ואב לצעיר סטלן, שהתחתן עם אישה בלגית שאינה יהודייה. הבת גרושה ואם ללוחמת מג"ב, צעירה קשוחה בעלת נוכחות מחוספסת. הדמויות הללו מייצגות עולמות שונים בתוך המשפחה הישראלית. מסורת מול חופש אישי, מוסכמות ישנות מול זהויות חדשות. כולם קשורים זה לזה בקשרי דם, אבל לא בהכרח חולקים תפיסת עולם משותפת.

תחיית המת…

גם אבי המשפחה נמצא שם, בדרכו המיוחדת. אמנם האיש כבר הלך לעולמו, אבל מתברר שהמוות אינו בהכרח סוף פסוק. דיוקנו הענקי מתנוסס על קיר הבית, ומדי פעם הוא מגיח מתוכו אל הבמה. לא רק כרוח רפאים קומית, אלא גם כמי שמשוחח עם צאצאיו ומתערב במתרחש. את הדמות מגלם אלי גורנשטיין, שמוסיף לסיטואציה ממד אבסורדי משעשע במיוחד.

השיחה סביב השולחן גולשת להכנות לקראת ליל הסדר הקרב. מלכה מחלקת מטלות ומכתיבה את סדר העניינים, כמיטב המסורת הפולנית המוכרת. כולם אמורים להתיישר לפי התוכנית, בלי שאלות ובלי הפתעות. מבחינתה, הסדר המשפחתי הוא מוסד מקודש, והיא ניצבת בראשו.

אלא שאז הבת מחליטה לשבור את הכלים. היא מודיעה שאינה מתכוונת להשתתף בהכנות, ואפילו לא להגיע לליל הסדר. במקום זאת כבר רכשה כרטיס להפלגה צפונית. לווייתנים, פינגווינים, הזוהר הצפוני וכל מה שרחוק ככל האפשר משולחן הסדר המשפחתי.

ההודעה הזאת נוחתת על מלכה כרעם ביום בהיר. לא בגלל המטלות שיישארו ללא מבצע, אלא משום שמישהו העז לערער על סמכותה. בת המשפחה מבקשת חירות אישית, והסבתא רואה בכך איום על שלמות ממלכתה. מכאן מתחילה המערכה האמיתית. מלכה שולפת את מה שאפשר לכנות "תרגיל מספר שתיים" מארגז הכלים המשפחתי שלה. מה בדיוק מתרחש בהמשך? את ההפתעה הזאת מוטב להשאיר לצופים.

נעמה שפירא – שחקנית המגלמת שחקנית

כאן אני מבקש להתעכב על מה שבעיניי היה ההישג הבימתי הבולט בהצגה. נעמה שפירא, המגלמת את הסבתא מלכה, מגישה ביצוע משובח במיוחד. היא אינה מסתפקת בדמותה המוכרת של האם הפולנייה השתלטנית, אלא מוסיפה לה רבדים של תחכום, הומור ורגישות. שפירא מצליחה ליצור משחק בתוך משחק, ודווקא בשכבה הנוספת הזאת טמון סוד הקסם.

מלכה אינה מסתפקת בהפעלת סמכות ישירה על ילדיה ונכדיה. היא משתמשת ברגשותיהם, בחולשותיהם ובתחושת המחויבות שלהם כלפיה. היא יודעת מתי להיעלב, מתי להתמסכן ומתי לעורר רגשות אשמה. לעיתים היא האם המסורה, לעיתים הסבתא הפגועה ולפעמים הקורבן חסר הישע. כל סיטואציה הופכת להזדמנות נוספת לחזק את מעמדה.

שפירא נדרשת אפוא לגלם אישה שבעצמה משחקת תפקידים. היא מצליחה לעשות זאת באופן מעורר הערכה, בלי להפוך את מלכה לקריקטורה. מאחורי כל התפרצות רגשית, עלבון או גילוי מסירות מסתתר אותו צורך בשליטה. מלכה מבקשת לשמור על מעמדה המיתולוגי כראש המשפחה. היא זקוקה לנאמנותם של צאצאיה, ולא פחות מכך לתלות שלהם בה.

היופי בביצוע של שפירא טמון דווקא בכפילות הזאת. הצופה מזהה את המניפולציות, מבין אותן ולעיתים אפילו צוחק מהן. בני המשפחה, לעומת זאת, ממשיכים להילכד ברשת הרגשית שהיא טווה סביבם. חלקם אולי מבינים היטב מה מתרחש, אבל מתקשים להשתחרר מהמשחק.

בעיניי, זהו משחק מצוין. לא רק בזכות הצד הקומי, אלא בעיקר בזכות הדיוק האנושי. שפירא מצליחה לחשוף את המנגנון הנפשי שמפעיל את מלכה. הרצון שלה לאהוב ולהיות נאהבת מתערבב בצורך לשלוט באחרים. ככל שהיא נאבקת לשמור על המשפחה, כך נחשפת גם החרדה שלה מאובדן השליטה.

אלי גורנשטיין – גם המתים אינם משתחררים מהמשפחה

ואי אפשר להתעלם מאלי גורנשטיין, המגלם את הסבא המנוח. לכאורה, תפקידו אמור היה להסתכם בדיוקן ענקי התלוי על הקיר. אלא שאצל ענת גוב, גם המוות אינו סיבה מספקת להיעדר מההתכנסות המשפחתית. גורנשטיין מגיח מתוך התמונה, משתלב בהתרחשויות ואף מנהל שיחות עם צאצאיו.

עצם נוכחותו של המת בתוך הבית מוסיפה למחזה רובד אבסורדי ומשעשע. אבל יש בה גם משמעות עמוקה יותר. אבי המשפחה אמנם אינו בחיים, אך מקומו במבנה המשפחתי עדיין קיים. הוא ממשיך להיות חלק מהזיכרונות, מהיחסים ומהחשבונות שלא נסגרו.

יש משהו אירוני במיוחד במפגש בין שני ראשי המשפחה. האב המת ממשיך לצוץ ולהשמיע את קולו, ואילו האם החיה מסרבת לשחרר את ילדיה. שניהם, כל אחד בדרכו, תופסים מקום מרכזי בחיי הצאצאים. אצל גוב, מתברר, הקשרים המשפחתיים חזקים לפעמים אפילו מהמוות.

חג החירות, אבל מי באמת חופשי?

ענת גוב לא בחרה במקרה למקם את העימות סביב ההכנות לליל הסדר. זהו מהלך דרמטי מחושב, כמעט מתבקש, אבל מבריק בפשטותו. חג הפסח, המסמל את היציאה מעבדות לחירות, הופך כאן לזירה של שלילת חופש הבחירה.

מלכה דורשת אחדות משפחתית, אבל אינה מוכנה להעניק לילדיה עצמאות. מבחינתה, אהבה פירושה נוכחות, נאמנות וצייתנות. מי שמבקש לבחור בדרך אחרת מאיים על המבנה המשפחתי שבנתה. ההפלגה הצפונית של הבת אינה רק חופשה אקזוטית. היא הופכת לסמל של ניסיון להשתחרר מהמחויבות הכפויה.

השאלה שגוב מעלה אינה פשוטה כלל. האם אפשר לאהוב את בני משפחתנו בלי לנסות לשלוט בחייהם? מתי מסורת משפחתית מעניקה ביטחון, ומתי היא הופכת למנגנון של כפייה? האם המחויבות להורים ולמשפחה מצדיקה ויתור על הרצונות האישיים שלנו?

המחזה אינו ממהר לספק תשובות. הוא מעדיף להניח את הסתירות על השולחן ולאפשר לנו לצחוק מהן. אלא שהצחוק הזה אינו תמיד משחרר. לפעמים הוא דווקא גורם לנו לזוז באי נוחות בכיסא, משום שאנחנו מזהים משהו מעצמנו.

וזה בדיוק המקום שבו אני שב להשוואה לאפרים קישון. כמו קישון, גם גוב יודעת למתוח מצב יומיומי עד לנקודת האבסורד. היא אינה זקוקה לנאומים גדולים כדי להעביר ביקורת חברתית. די לה במשפט אחד, בתגובה נעלבת או במבט טעון. מתוך הפרטים הקטנים הללו נחשפת תמונה אנושית רחבה בהרבה.

גדי צדקה והמשפחה שעל הבמה

את ההפקה החדשה מביים גדי צדקה במסגרת התיאטרון העברי. הבימוי מוביל את הקומדיה בין מצבים משפחתיים מוכרים לבין רגעים אבסורדיים. ההרכב המשפחתי מאפשר לעמת בין דורות, השקפות והרגלים. כל דמות מביאה לשולחן עולם משלה, וכולם נדרשים להתמודד עם חוקי המשחק של מלכה.

התפאורה של במבי פרידמן יוצרת את מסגרת הבית המשפחתי. דיוקנו הענקי של הסבא אינו רק אביזר התלוי על הקיר. הוא הופך לחלק פעיל במתרחש, באמצעות הופעותיו של אלי גורנשטיין. ההחלטה הזאת מוסיפה רובד תיאטרלי מעניין למציאות המשפחתית המוכרת.

מלבד שפירא וגורנשטיין משתתפים בהצגה אבישי מרידור, נירית אהרוני, מיקה צור, דניאל היב, בן דרורי ועומר קרמר. על התלבושות אחראית לי אביטל, על המוזיקה רן בגנו ועל התאורה זיו וולושין.

אך מעל הכול מרחפת רוח הכתיבה של ענת גוב. דווקא בסיטואציות המוכרות ביותר היא מצליחה לגלות משהו חדש. משפחה אחת, שולחן אחד וסבתא אחת מספקים לה חומר למחזה שלם. לא משום שהמשפחה הזאת יוצאת דופן, אלא משום שהיא מוכרת כל כך.

ענת גוב עדיין יודעת היכן ללחוץ

ענת גוב הלכה לעולמה בשנת 2012, אבל מחזותיה ממשיכים לחיות על הבמות. ב"חברות הכי טובות" היא בחנה חברויות נשיות ואת משקעי העבר. ב"עקר בית" עסקה בזהות גברית ובחלוקת התפקידים במשפחה. ב"אוי אלוהים" העזה להושיב את בורא העולם על ספת הפסיכולוגית. ב"סוף טוב" התמודדה עם מחלת הסרטן באמצעות קומדיה מוזיקלית נוקבת.

בכל אחת מהיצירות הללו היא חזרה לשאלות אנושיות בסיסיות. מה מניע אותנו? ממה אנחנו מפחדים? עד כמה נרחיק כדי לשמור על מה שאנחנו אוהבים? ובעיקר, האם אנחנו באמת מכירים את עצמנו ואת האנשים הקרובים אלינו?

ב"משפחה חמה" היא מפנה את המבט אל אחת המסגרות המקודשות בחברה הישראלית. המשפחה, המקום שבו אנחנו אמורים לחוש אהובים ומוגנים, הופכת לזירת מאבקים. אלא שהמאבקים הללו אינם מבטלים בהכרח את האהבה. לעיתים הם דווקא תולדה מעוותת שלה.

כשיצאתי מההצגה חשבתי שוב על אותה אישה נלהבת מיציעי הכדורסל. ענת גוב, שידעה לעודד בקולי קולות, ידעה גם להתבונן בבני אדם בעין מפוכחת ונוקבת. אולי זה היה אחד מסודות כישרונה. היא הכירה את המשחק האנושי, את חוקיו הגלויים ואת אלה המסתתרים מתחת לפני השטח.

"משפחה חמה" היא קומדיה מצחיקה, חכמה ולעיתים גם אכזרית באבחנותיה. נעמה שפירא מעניקה לסבתא מלכה נוכחות בימתית מרשימה. אלי גורנשטיין מוסיף את הממד האבסורדי של הסבא שאינו מוכן להיעלם. וגדי צדקה מחזיר לבמה מחזה שממשיך לדבר אל המשפחה הישראלית.

בסופו של ערב נותרת מחשבה אחת. חום משפחתי הוא דבר נפלא, כל עוד הוא אינו הופך לחום שממנו מבקשים לברוח. ואצל ענת גוב, מתברר, גם יציאת מצרים אינה מבטיחה שתצליחו לצאת בשלום מהבית של סבתא.