דורון בוטניק מעולם לא הלך בתלם. הכרתי אותו לפני יותר מעשור בסצנת האינדי של דרום תל אביב, כשהוביל את אינגה דינגו והביא לבמות אנרגיה פרועה, יצירה חסרת מעצורים וגישה מוזיקלית שלא התחשבה במוסכמות. הוא התפרץ, התנסה, שבר גבולות ובעיקר עשה בדיוק מה שהתחשק לו. אלא שבשנים האחרונות פנה בוטניק לכיוון אחר לגמרי. האמונה באלוהים תפסה מקום מרכזי בחייו וביצירתו. אבל מי שחושב שהרוקר הפרוע נעלם לטובת מוזיקאי דתי ומהורהר, כנראה עדיין לא שמע את האלבום החדש שלו.
בחודש מרץ האחרון כבר כתבתי כאן על אלבומו "עיניים לשמיים". אז התייחסתי לשינוי שעבר היוצר, כשהאמונה באלוהים הפכה למרכז הכובד של יצירתו. כעת, עם צאת אלבומו החדש "שביל צדדי", נדמה שבוטניק מעמיק עוד יותר בתוך העולם הרוחני הזה. אלא שהפעם, לצד הטקסטים האמוניים, הוא מביא עמו גם מעטפת מוזיקלית פסיכדלית וצבעונית.
הרוקר הפרוע פוגש את אבא שבשמיים
האלבום החדש, שיצא ב־24 באוקטובר, כולל אחד עשר שירים. מקריאת הטקסטים מתברר שבוטניק אינו מסתפק בהצהרה על אמונתו. הוא מנהל באמצעותם שיחה אישית, חשופה ולעיתים כמעט ילדותית עם בורא עולם. אלוהים אינו מופיע כאן כדמות מרוחקת או כסמכות מאיימת. הוא אב, חבר, מקור לאהבה ובעיקר מי שאפשר לפנות אליו בכל רגע.
בשיר "אבא" מבקש בוטניק חיבוק, קבלה ותחושה שהוא רצוי בדיוק כפי שהוא. זוהי בקשה פשוטה החושפת צורך אנושי עמוק בשייכות. גם ב"בשבילך" הוא מביע אהבה והתמסרות לבורא, ואף מצהיר שאינו זקוק לתשובות. אלא שההצהרה הזאת אינה מבטלת את החיפוש. בשירים אחרים הוא ממשיך לבקש להבין, להשתנות ולהתגבר על פחדיו.
וכאן, בעיניי, נמצא הסיפור המעניין של האלבום. בוטניק כבר אינו מטיל ספק בעצם קיומו של האל. מבחינתו מדובר בנוכחות ממשית וקרובה. השאלה שמעסיקה אותו כעת אחרת לגמרי: כיצד מצליח אדם להתקרב אל הבורא, לקבל את עצמו ולמצוא מנוחה בתוך עולמו?
שביל צדדי, סערות פנימיות ואור בקצה
שיר הנושא מספק אולי את המפתח להבנת היצירה כולה. בוטניק מתאר אדם שהלך בעולם בתחושת זרות, חיפש אהבה ומצא אותה בקשר עם אלוהים. הוא מספר על סערות הנפש ועל הרצון להתחדש באמצעות האמונה. בתוך הטקסט הוא מציג את השם יתברך כרבו וכחברו הקרוב ביותר.
הבחירה בשם "שביל צדדי" אינה מקרית בעיניי. בוטניק הרי מעולם לא צעד בדרך המלך של המוזיקה הישראלית. גם כשפעל בסצנת האינדי, הוא העדיף את הדרכים העוקפות. כעת נדמה שאותה עצמאות מלווה אותו גם במסעו הרוחני.
לאורך האלבום חוזרים דימויים של אור, אש, מדבר, מבול וזיכרונות. ב"מבול" הזיכרון הופך לכוח ששוטף את הנפש. ב"תנים" מופיעים המדבר והיללות הליליות, לצד הרצון להציל משהו מעצמו. לעומתם, "סוד החיים" מציע שפה מיסטית של אור אינסופי ואהבת קודש. כך נע בוטניק בין הכאב לבין התקווה, ובין הסערה לבין הרצון למצוא מרגוע.
הפסיכדליה פוגשת את האמונה
ומה באשר למוזיקה עצמה? כאן מתגלה החיבור המסקרן בין בוטניק של פעם לבוטניק של היום. הסאונד הפסיכדלי והצבעוני מעניק לשירים מעטפת מוזיקלית שאינה מזוהה בהכרח עם מוזיקת אמונה מסורתית. הפסיכדליה, שנועדה לא פעם להרחיב את גבולות התודעה, פוגשת כאן את החיפוש אחר התעלות רוחנית.
כך נוצר חיבור מעניין בין המילים לבין הצלילים. הדימויים של אור, אש, מדבר וחזיונות מקבלים משמעות נוספת בתוך העולם המוזיקלי שבוטניק יוצר. נדמה שהרוקר הניסיוני לא נעלם לרגע. הוא פשוט רותם את הצבעוניות המוזיקלית שלו למסע מסוג אחר, כזה המוביל אותו אל בורא עולם.
האמונה אינה מוחקת את העבר
מעניין לזהות כיצד בוטניק משלב בשיריו ביטויים מעולם החסידות והמיסטיקה היהודית. הצדיק האמיתי, התשובה, האור וההיכלות אינם רק קישוטים לשוניים. הם חלק מעולם המושגים שבאמצעותו הוא מבקש להסביר את חייו.
אלא שמתחת לשפה הדתית מסתתר סיפור אנושי רחב יותר. בוטניק אינו מציג אדם מושלם שהגיע אל יעדו. להפך, הוא מודה בחולשותיו, חוזר אל זיכרונותיו וממשיך לשאול כיצד אפשר להשתנות. אפילו כשהוא מבטיח התמסרות מוחלטת, הוא אינו מצליח להסתיר את חוסר המנוחה שמלווה אותו.
גם מבחינה ספרותית לא כל הטקסטים פועלים באותה עוצמה. חלקם נשענים על חזרות ועל ביטויים דתיים מוכרים. דווקא כשהוא משלב דימויים מפתיעים ושפה יומיומית, מתגלה בוטניק המסקרן יותר. זה שיודע לחבר בין געגוע לבורא לבין מצוקותיו של אדם בשר ודם.
לאן מוביל השביל?
אולי ההבדל הגדול ביותר בין בוטניק של פעם לבין בוטניק של היום טמון בכתובת שאליה הוא מפנה את סערותיו. בעבר הוא השליך אותן אל הבמה, אל הקהל ואל העולם. היום הוא מפנה אותן אל השמיים. אבל נדמה שאותה בערה פנימית עדיין מניעה אותו.
"שביל צדדי" אינו רק אלבום על אמונה באלוהים. הוא אלבום על הצורך להרגיש אהוב, על הרצון לסלוח לעצמך ועל האפשרות למצוא משמעות גם בעבר שלא תמיד היה פשוט. בוטניק אינו מנסה לשכנע את המאזין להאמין כמוהו. הוא חושף את הדרך שבה האמונה מעניקה משמעות לחייו.
ואולי כאן טמון לב העניין: דורון בוטניק כבר מצא את אלוהיו. עכשיו הוא עדיין מנסה למצוא את עצמו בתוכו. הוא אולי החליף את הכתובת שאליה הוא מפנה את סערותיו, אבל לא את הצבעים שבהם הוא מצייר אותן. הפסיכדליה נשארה, האמונה התעצמה, והשביל הצדדי ממשיך להוביל אותו אל מחוזות חדשים.
האלבום הוקלט באולפני "דוד ולדמן" בערד. אורן צור מנגן בכינורות, אייל קצב אחראי למיקס ולמאסטרינג, ועל שאר העבודה חתום דורון בוטניק.
