פורטיס באופרה

מופע השקה חגיגי לאלבומו החדש של רמי פורטיס "תולדות הכותרת" במשכן אמנויות הבמה – בית האופרה בתל אביב, 11.09.2015, יום שישי בצהריים. נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל, צילום וידאו – אדוה אראל.

בסיום המופע החגיגי להשקת אלבומו החדש של רמי פורטיס "תולדות הכותרת" במשכן אמנויות הבמה – בית האופרה בתל אביב, עלתה ילדונת קטנטנה עם חולצה של פורטיס ותג צוות הפקה משתלשל לה מהכיס ובידה מיקרופון אלחוטי, בנוהל הקבוע של רמי פורטיס במופעי שישי בצהריים ברשת מועדוני זאפה, גם הפעם העתיד על הבמה, דואט לשיר "בצהרי היום" מול קהל המונה מעל אלף ושש מאות איש, אישה, מבוגרים כסופי שיער, אימהות, פעוטות ובני נוער, עמישראל, מעיף פורטיסימו פעם נוספת את הקהל והגג מעל היכל האופרה הבורגני במופע רוק קרקסי ששורשיו נעוצים עמוק עמוק בתחילת הדרך שלו עוד מימי להקת זבוב המיתולוגית.

את הסיפור שלי עם פורטיס כבר סיפרתי כל כך הרבה פעמים כאן, שאם אנסה לספר זאת פעם נוספת אני עלול לגלוש בלי משים לתחום האפרפר שבית מציאות, היסטוריה ודמיון, אז בנקודה הזו פשוט תלחצו על הלינק הזה שיוביל אתכם לכתבה שלי במדור המוזיקה של מאקו לכבוד יום העצמאות לשנתה השישים ושש של מדינת ישראל בסדרה "הרוקר של חיי"…

אכן היסטוריה ארוכה וממושכת, שהפרק האחרון שלה החל ממש לפני כחודש, עת הוזמנתי יחד עם כנופיית אנשי תקשורת מוזיקה להאזין ביחד לאלבומו החדש של רמי פורטיס, אלבום שיוצא לאור בפורמט הישן והטוב – תקליט ויניל, שני צדדים, שמונה שירים וארבעים דקות בקירוב המגלם בחובו את הגאונות של האיש הזה, כבר בן 61, מבוגר ממני בחמש שנים בסך הכל כיום, אז, בשנות השבעים זה היה פער רציני, תמיד הוא נחשב נון קונפורמיסט במובן הגאוני, מחשבות, רעיונות, התנהגויות, תדמית פומבית ומוזיקה שסחפה אחריה קהל נאמן מדור לדור, אלו ששרו את "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" מגיעים להופעות כיום יחד עם ילדיהם ששרים את הדואט של רמי עם קוואמי "תסחטי אותי" כאילו והשנים לא חלפו, סגנונות לא השתנו, התקדמו והתרחבו, הצליל הפורטיסי, הדי מחוזק ומואצל מחברו האולטימטיבי ברי סחרוף מהדהד את אותו הד שחוויתי בימים שהם חיו בבלגיה, את אותו הד בימים שהם חזרו ארצה ושלפו את הסיפורים מהקופסא, הנשמות של השניים מעורבבות יחד עם התובנות שלהם, לא ניתן לנתק אותם, גם עתה, כשרמי פורטיס יושב ומעביר את הגיגיו, רעיונותיו ומחשבותיו, מפיסות וקרעי נייר סתמי אל תוך שורות ופזמונים הבנויים נכון, חושפים פעם נוספת את הגאונות המחשבתית, את זווית המבט על העולם כפי שהוא היטיב להגדירו פעם – "כשעוצמים עיניים מתחילים לראות".

כך תיארתי את הרגעים הללו כשהאזנו בצוותא לראשונה לאלבום – "…ישובים מול פטיפון וחווים את השירים החדשים מספק רמי פורטיס הצצה לעולמו הפנימי והתהליכים ליצירת השירים, הקלטתם והפקתם לכדי אלבום. בו מתארחים מוזיקאים כגיא מר, ברי סחרוף ויובל בנאי. האלבום הכולל שמונה שירים בלבד, ארבעה בכל צד, לוקח אותך בתוך קפסולת זמן של כארבעים דקות ליצירות חדשות אשר מצד אחד יש בהן משום שמירה על הקו המוזיקלי, החתימה האמנותית, של פורטיס, חתימה אותה ניתן לזהות מיד, אולם מאידך יש כאן, כבר בהאזנה הראשונית הבתולית הבחנה בטקסטים המהווים מעין המשך לרעיונות שפורטיס התעסק בהם באלבומו הקודם "החבר אני" סוג של פילוסופיה אישית שאיננה מתיימרת לעמוד ברומו של עולם אלא להיות נגישה לילד שבכל אחד מאתנו, פשטות והבנה לתמלילים המעוטרים בצלילים מהם מזהים ניצוצות של הפורטיס הקלאסי, רק לקראת הסיום מתנער פורטיס מהאווירה האישית המוכרת ויוצא לדרך במעין מכונת זמן שאותי באופן אישי זרקה הישר לתמונות וויז'ואל הלקוח מהסרט מציצים, אורי זוהר, אריק איינשטיין, הבתים המהוהים באזור נמל תל אביב הישן, צללית של ג'וזי כ"ץ מרקדת לפי המנגינה."

חוויות שהלכו ונעצמו עם האזנות חוזרות ונשנות בהמשכו של יום ובימים שאחריו, חודש שלם העברתי בהאזנה כדי לחזור להיווכח שהבחור שלקח את המודל הקרקסי של אלכס הארווי המנוח כתנופה לפריצה למודעות, העצים את התובנות, הדרכים והאפשרויות לאורכן של ארבעים שנות שירה, יצירה ונגינה והוא הולך ומשתבח עם השנים, יותר טוב מהיין הכי איכותי.

אלף ושש מאות אנשים שונים ומגוונים אזרו אומץ ויצאו ביום הצהוב הרביעי למניינה של ערימת החול האדמדם שכיסה את המדינה ועשה שמות בניקיונות החג, כדי לעמוד בסדר מופתי באכסדרה של בית האופרה הבורגני של תל אביב, מרחק לא קטן מקצהו הדרומי של הכרך, היכן שאנו מורגלים לפגוש את פורטיס בדרך כלל, במועדון בארבי, על מנת לאסוף את הכרטיסים ולהיכנס ולמלא את האולם הענקי כדי לחגוג את השקתו של תקליט הויניל החדש והמשובח.

ופורטיס, רמי פורטיס, לא אכזב, אם כבר אנחנו בבית האופרה אז נאמץ את הפתגם "ברומא תנהג וכו'…" ספת לואי השש עשרה מרופדת בקטיפת בורדו מוצבת בקדמת הבמה לצד שורת נגניות כלי מיתר הלבושות בסגנון המאה השבע עשרה או לחילופין באופנה הביזארית הלקוחה מסיפורי עליזה בארץ הפלאות, מאחוריהם וילון סדין בהיר המאפיל על תכולתה של הבמה הענקית, המערכה הראשונה נפתחת, בבחינת המתאבן המקדים לאירוע המרכזי שלשמו התכנסנו, פורטיס, עולה לבמה לבוש בפראק אקסטראווגנזי כיאות לאווירת בית האופרה, עוטה על עצמו דמות מנצח או קוסם מסתורי מאחד מספרי האגדות, פותח עם "אגם הענקית" מתוך האלבום 1900? של פורטיסחרוף, אחד האלבומים שיצק להיטים אלמותיים לחלוטין בדת הזו הנקראת פורטיס, ממשיך תוך מחוות קלילות לנגנים את המערכה הראשונה של ההצגה, נוטע בי אמונה שתיכף תעלה הפרימדונה עבת הבשר וכבדת החזה כדי לפתוח בקול סופרנו את המחזה האופראי העומד להתרחש כאן, כי הרי המשכן וזה…

אך לאחר שפורטיס נותן לקהל את מנת המתאבנים בדמות ארבעה שירים המותחים ופורשים את הקריירה כולה הוא עובר למערכה הבאה, הנגנים, השחקנים, נעלמים מהבמה ומשחקי אורות מציגים את צלליותיהם מעל הסדין\וילון\מסך הבהיר המתוח לכל גבהה רוחבה ואורכה של הבמה, תיאטרון בובות ביזארי המציג דמויות אוחזות בכלי נגינה, גיטרות בעיקר עד לפריצה הגדולה תרתי משמע כשרמי פורטיס חוזר אל קדמת הבמה מבעד לחור שהוא פוער במסך המתברר כנייר אחד ענקי, דרמה רוקנ'רולית עם קורטוב תאטרליות השואבת את יסודותיה מהאולמות בבניין הנסמך, התאטרון הקאמרי, במיטבה, אנחנו בעיצומה של הצגת האופרה הכי גדולה בעיר של רמי פורטיס, הוא מבקש להעיר נעלמים וכעת הוא מגיש שישה משירי האלבום החדש שלכבודו התכנסנו כאן, ראיית החיים בעיניו הוא, מעין פילוסופיה פורטיסית, דרך ראייה לחיים בכלל, ניתוח מרתק, ביזארי אך הגיוני ככל שהוא מוזר, פורטיס מארח לצידו את גיא מר ואת ידידו הצמוד ברי סחרוף הנוטלים חלק בשירות ונגינות בהקלטות האלבום, רק בחור אחד לא נכלל בחגיגה, יובל בנאי שאף הוא נוטל חלק באלבום.

תמה המערכה השניה ואנחנו עוברים בזריזות למערכה השלישית, חוזרים לחומרים המוכרים, אלו המוגדרים כמיטב הלהיטים, מהשירים הללו שימצאו בליין אפ של כל מופע פורטיסי בשנים האחרונות, בבחינת מצאי חובה לכל מעריץ, עוברים נוגעים בכל העשורים של פעילותו, מפלונטר ועד עתה, סוגר את המערכה שגם במהלכה ברי סחרוף מתארח, לא לפני שפורטיס מתלוצץ עימו שהוא אכל טוב בבקסטייג' והלך לנמנם…הפיק של המערכה מגיע עם הספה הענתיקה שכיכבה במערכה הראשונה, וכבלים המשתלשלים במעין רשת מהתקרה עליהם תלויות עשרות נעלים בודדות ומגוונות, הקהל כבר חם רצח, המעברים המובילים לקדמת הבמה כבר מלאים, הסדרניות קצת בפאניקה מנסות למנוע מהקהל להמשיך הלאה, אבל הציבור הקדוש הזה מכבד את עמיתיו הישובים מול הבמה ולא שואט קדימה אלא מסתפק במעברים, בכל זאת, בית האופרה, דרך ארץ, נימוס אירופאי מרומז…

נעלים באופרה, פוצ'יני, ביזה וורדי בוודאי היו מתהפכים בקבריהם לא היו יודעים כי הקהל יעמיס פעוטות על כתפיו וייתן בידיהם את נעליו לנופף ולצעוק בחברותא את מיעלות השיר "ונעלללללליייים!", כך, בפרץ של אדרנלין מסתיימת המערכה השלישית והזיעה קולחת בין הלמות כלי הדם בפניו המשולהבות של אלף ושש מאות המעריצים, אוהדים, חובבי פורטיס שהתכנסו כאן במשכן.

המערכה הרביעית משלבת את שאריות האלבום החדש לצד המנונים מיתולוגיים של פורטיס, אולם בגדול, אין לי כל כוונה לנתח ולפרט מי ניגן על מה, איך הוא שר את הפזמון הזה ואיך התחבר האורח הבא, ממש לא, מי שמכיר את ההוויה הפורטיסית יבין מה התרחש במשכן האופרה, ומי שלא, הוא נמצא בבעיה רצינית ביותר במסלול חייו ורק אלוהים או כרטיס למופע הבא יכול לעזור לו לתקן ולהתגבר על המכשולים בחיים.

או כפי שאמרו רבים מהנוכחים – היה משוגע!

בקטנה: אני עוצם את עיני ונזכר ארבעים שנה לאחור, אז, לקראת המופע המטורף ההוא בבית לסין עם להקת זבוב, ההכנות, ההחלטות, לאמץ את הסגנון של הלהקה הסנסציונית של אלכס הארווי, להכות בקהל בטירוף קרקסי ביזארי וצבעוני שמעולם לא נחווה כאן, הרעיונות שנבטו אז, קרמו עור וגידים, קולות וצבעים כאן במשכן…

ליין אפ:

מערכה ראשונה:  אגם ענקית, החבר אני, שקיעתה של הזריחה, חצי אוטומטי.

מערכה שניה: לקשקש בזנב, תולדות הכותרת (אורח – גיא מר), גרסת המשורר (עם כלי מיתר), העץ על הגבעה (אורח – ברי סחרוף, עם כלי מיתר), מעיר נעלמים (עם כלי מיתר), שנות אור (עם כלי מיתר).

מערכה שלישית: רד מעל מסך הטלויזיה שלי, אין קשר, שועל במנוסה, חתול מפלצת, אצבעות, חלליות, סיפורים מהקופסא (אורח – ברי סחרוף), על המשמרת, תלוי על הצלב, נעליים (עם כלי מיתר).

מערכה רביעית, הדרן: ארץ השקופים, עתיק מעתיק, את לא, אמריקה, אין קץ לילדות (אורחת, הבת של…)

נגנים: עידו אגמון בגיטרות, עמיר ג'נגו רוסיאנו בגיטרת בס, גיא שכטר על התופים, אייל יונתי בקלידים וכלי הקשה, גיא פורטיס בגיטרות ודני עבר הדני בקלידים. כלי מיתר: נועה איילי בצ'לו, ניקי כינור בכינור, גליה חי בויולה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום יובל אראל

וידאו, צילום אדוה אראל

ולקינוח, וידאו מהדואט עם הילדונת החמודה לשיר "אין קץ לילדות".