דיווח מהשטח

יהוא ירון | אמן השכנוע העצמי | אלבום | מופע

מילים, תמונות וצלילים, יהוא ירון משיק את אלבומו השני "אמן השכנוע העצמי", מועדון בארבי ואורחים, 21.08.2013.

יהוא ירון, אמן השכנוע עצמי. צילום: יובל אראל
יהוא ירון, אמן השכנוע עצמי. צילום: יובל אראל

שילוב כוחות בין הבלוגים בשלולית העצמאית – אייל פדר מ"אפרכסת" על האלבום, יובל אראל מ"הבלוג של…" על המופע.

 

  

על האלבום, מאת איל פדר "אפרכסת".

הבעיה עם יהוא ירון, היא שהעצב שלו כל כך יפה. וכשהעצב נשמע כל כך טוב, כולם רוצים לחוות אותו, לטעום ממנו, לבוא לראות אותו מקרוב. הסיור המודרך הראשון שיהוא הציע לנו, באלבומו הראשון ופורץ הדרך, הציג הרים מושלמים של כאב שנבנו מטקסטים עשירים וחכמים שסודרו בצורה מושלמת, וביניהם התפתלו נהרות של עצב שבהם זרמו מלודיות מרגשות ועיבודים יצירתיים,.והקהל – רק מחא כפיים ורצה לראות עוד ועוד. עכשיו יהוא לוקח אותנו לסיבוב שני, והפעם הוא מכניס את האמיצים עמוק יותר ויותר לעולמו הפנימי המורכב, המסקרן והנוגה עם אלבום משובח שממשיך את אותו הקו של הקודם, אבל הולך קצת יותר לקיצון – הרגשי, התוכני והאמנותי, וצולח בהצלחה רבה את מבחן האלבום השני.

יופי ועצב הם שני המאפיינים הבולטים של "אמן השכנוע העצמי", אלבומו החדש של ירון שיצא לאחרונה. ירון, שנבחר לזמר השנה שלנו ב-2011 (אחרי שחרור אלבומו הראשון והמצויין דברים יומיומיים כאלה), מגיע לאלבומו השני אחרי שנתיים מסעירות בהן הספיק לעבור ממקומו על הבס ובשוליים של סצינת השוליים, לאחד מהגורמים המוכרים והמרכזיים בסצינה. אחרי תקופה ארוכה של הופעות בכל רחבי הארץ ובכל פסטיבל אפשרי, חזר ירון  לפורמט הישן שלו – הופעות לבד או בהרכב מצומצם, והחל לעבוד על אלבומו ההשני, שמומן בעזרת הקהל.

למרות הרקורד הזה, יהוא ירון הוא ממש לא כוכב. הוא אולי אנטי-כוכב (על משקל אנטי-גיבור), בטח בהתנהלותו הצנועה, המבויישת כמעט מחוץ לבמה. אבל כשהוא יוצר ומבצע, כשהוא מול המיקרופון או על הבס, יוצאת ממנו חיה אחרת לגמרי וזו מאוד נוכחת לאורך האלבום. מי שתפס הופעה שלו מתישהו בשנה האחרונה זכה לראות את ביצוע האקפלה המושלם שלו ל"זה לא זמן טוב לכתוב שירים", שכולל דיקלום של מילות השיר, הסתובבות חצי מוטרפת בקהל, וביצוע תיאטרלי לטקסט המשובח הזה. הביצוע הזה מדגים את הסיבה שיהוא הוא כזה אמן גדול. גם במערומיהם, השירים שלו כל-כך חזקים, ואפילו בלי שום כלי מלבד עצמו, מצליח יהוא לייצר עיבוד שאמנים רבים אחרים היו רק חולמים עליו.

זה לא זמן טוב...יהוא, בארבי. צילום: יובל אראל
זה לא זמן טוב…יהוא, בארבי. צילום: יובל אראל

האלבום החדש כאמור, מספק הצצה טובה למי הוא יהוא ירון. בכלליות, הוא נשמע כמו פרק ב' באותו סיפור שהתחיל האלבום הראשון – הסיפור האוטוביוגרפי של ירון. בפרק הזה העלילה קצת מסתבכת, קצת אפילה יותר, קצת משחקת עם רעיונות וסגנונות אחרים, אבל הקו, גם האמנותי וגם התוכני זהה לאותו אלבום מופת. גם באלבום הזה הטקסטים משחקים תפקיד חשוב ומרכזי, ומצליחים לתפוס בשפה שמשלבת עברית יפה עם שפה יומיומית (ואפילו קללות וסלנג) את ההוויה המלנכולית המיוחדת של ירון.

האלבום נפתח בהמנון גוספלי, שבו יהוא, כמו מטיף מלא להט, מנצח על מקהלה שממש מזמינה את המאזין להיכנס לתוך המציאות של האלבום. הפזמון, שחוזר בכמה וריציות מילים שונות, קורא המטיף ירון יחד עם המקהלה לדמות מופשטת לבוא יחד איתו למעמקי התהום, תוך הבטחות להעניק לה ממנו – כאב, אש, אור ועוד, ובעצם מזמין את המאזין לצאת איתו למסע שייקח אותו אליו האלבום: "כל הכאב שפוגע בי, את כל הכאב שבי אתן לך, אם תרדי יחד איתי לתהום הגדולה הזאת"

באופן מפתיע, שילב יהוא באלבום גם קאוור ל- Dirt in the Ground של טום וייטס, אותו תרגם לעברית תחת השם "עפר באדמה". הביצוע והעיבוד של ירון יוצרים מין שיר קברט מורבידי, שלמרות מלודיה קצת יותר אופטימית משאר האלבום, מצליח להתאים בול לרצף שנבנה לאורכו. הביצוע הזה הזכיר לי את השיר הנפלא הזה, אם כבר קברט מורבידי.

באלבום משובצות גם, במעטפת של עיבודים תיאטרליים קצת כיאה לירון, כמה בלדות שיכלו להיכנס לפנתיאון המוזיקה הישראלית המיינסטרימית (בדומה ל"קיים ונעלם" מהאלבום הקודם). ביניהן אפשר למצוא את "בצד הזה של השמיים", "אני יודע איך להתמודד עם ההיסטוריה" ואחרים. אבל המוצלח מביניהם הוא אהובתי אמת צרופה. שיר יפה, נוגה, השורה החוזרת לאורכו, "בשאר העולם עלטה מוחלטת", נתקעת בראש, גם מוזיקלית וגם ליריקלית, והמשיכה ללוות אותי ימים אחר כך.

בצד האנרגטי יותר של האלבום, אין ספק שהקטע "כולם כל כך" בולט בייחודיותו. הנאום הפרפורמנסי הזה, שמלווה בהרכב שלוחש אל תשקר בקצב קבוע ומונוטוני, הוא אחד הקטעים הבולטים בהופעות של יהוא כבר תקופה ארוכה. הביצוע המוקלט מצליח לשמר את הצבע והאנרגיה שכה מאפיינים את היצירה הזאת, ולהעביר את התחושה המצמררת גם דרך הרמקולים בבית.

אבל השיר היפה ביותר הוא גם זה שסוגר אותו. אם "התהום הגדולה הזאת" הוא פרולוג למסע ש"אמן השכנוע העצמי" לוקח אותנו אליו, "בכלל לא אמיתי" הוא פרולוג מושלם. שיר אינדי קטן ומושלם, שנוטף אווירה של "רגע אחרי",  וכמעט אפשר לראות את יהוא ירון, מצטנף חזרה לעולמו המלנכולי, ומנפנף לאורחים לרגע, הקהל, לשלום.

"הכעס הצורם הזה| בכלל לא אמיתי | אני נראה מפחיד אבל | אני הכי מפחיד אותי | והשנאה שלי יושבת וצוחקת לידי | אז אני לא סותם את הפה | אבל כולם כל כך שקטים פתאום | כמו שדה של סביונים | מעל לבית קברות ישן"

 

  

על המופע, מאת יובל אראל "הבלוג של…".

את יהוא ירון ראיתי לראשונה כאשר נשלחתי לצלם ולתעד את מופע ההשקה של אלבומו הראשון "דברים יומיומיים כאלה" עבור אתר "מיוזיק ספוט" שעבר מהעולם, כמעט שנתיים וחצי חלפו מאז, הספקתי לפגוש ביהוא בהופעות רבות נוספות, מעל הבימות הגדולות לצד המקומות הקטנים והאינטימיים יותר, התחלתי כבר ללמוד ולקלוט את השירים, הניואנסים, הטריקים וההתנהגות.

יש לו ליהוא הילה שכזו המקרינה ממנו חוכמת חיים מרומזת, הרבה מוסר השכל נסתר ודעתנות מרובה, כך הם שיריו, כך היא התנהגותו על הבמה. גם כשהוא מלווה אחרים, כנגן בס או קונטראבס, עם המברג או בלעדיו, הוא מקרין את אותה דעתנות, מרומזת, ממתיק סוד, יודע דבר..

יהוא הוא מעין נביא של שירה עברית, הוא יודע להרכיב תמלילים מצויינים עם מנגינות מעולות, הוא חושף רגשות ואמת, יש בו מן התיאטרליות הסוחפת שלא משאירה את הקהל בצד אלא לוקחת אותו בחוזקה ומחבקת אותו אל תוך כנפי הדרמה הנרקמת ומתרחשת אל מול עיניו.

יהוא, קונטרבס, בארבי. צילום: יובל אראל
יהוא, קונטרבס, בארבי. צילום: יובל אראל

מה היה הערב? יהוא ירון שר מדקלם ורועם עם גיטרת הבס החשמלית או הקונטרבס, יחד עם חבורת נגניו הקבועה והמורחבת שכללה את שי לוינשטיין בגיטרה חשמלית ושירה, יונתן לויטל בגיטרת בס, בוריס מרצינובסקי באקורדיון, עדי רנרט בקלידי הפסנתר החשמלי ואביב ברק על התופים לצידן של הילה רוח ורות דולורס וויס בצד הנשי הווקלי.

הוא פותח את המופע חרש חרש, בעת שכל הנגנים כבר תפסו את מקומם, האורות די דלילים, חצי מתרכזים בדמותו הספגנית מה במרכז הבמה, אוחז במיקרופון ומתחיל לפזם חרישית "גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר, ואני זה שראיתי מרומם גבוה שמעתי, ואני זה שאחזקתי בה כל עוד, חלקיקי אוויר מתפוגגים וצפים דק מעלינו…" כן, יהוא פותח במחווה, חצי רקוויאם לחברו שהלך לעולמו אמש באופן פתאומי בגיל 37, גבריאל בלחסן, בשיר "גם כשעיני פקוחות", גרונו נתקע, דומע במקצת, הוא מפסיק ואומר שאין זה הוגן להמשיך ככה בלי גבריאל, הוא מקדיש את המופע, מופע ההשקה, לשני אנשים, מחד לזכרו של גבריאל ומאידך למען בתו הפעוטה איילה, הוא מבקש מהקל פסק זמן של דקה וחצי ומכריז "אנחנו נפרק לכם את הצורה כי בשביל זה קמנו היום בבוקר".

יהוא ירון וקהל המאמינים, בארבי. צילום: יובל אראל
יהוא ירון וקהל המאמינים, בארבי. צילום: יובל אראל

זהו, המופע מתחיל, יהוא וחבריו פורשים בפני הקהל, כמה מאות מאמינים אדוקים בדת הזו הנקראת יהוא ירון, אנשים המביטים לעבר הבמה בעיניים כלות, כאילו וחזו בנביא, במשיח, באורקל הנוכחי, עשרים שירים המגיעים הן מהאלבום החדש, הן מאלבומו הראשון, גם מהחומרים של רות דולורס, גם מהחומרים של הילה, שתי הזמרות המוכשרות הללו, היוצרות מבצעות, המשמשות כעת כקול הנשי לצדו של יהוא, הן מעין בנות טיפוח מוזיקלי, יהוא הפיק לשתיהן את אלבומיהן האחרונים, לרות את האלבום הכפול האדום והכחול לצד העברית, ולהילה את אלבום הבכורה להרכב שלה "כלבי רוח" שאת השקתו החמצתי.. בין השירים הוא משלב קטע מאת היוצר משורר המחתרת רומן באימבאיב "פוליטיקלי קורקט", הטקסטים הצולבים של יהוא ממשיכים ומתחברים גם למחווה לטום וויטס, בשיר המתורגם לעברית "עפר באדמה" המקבל משמעות מעלת צמרמורת הערב כשהאוויר עדיין טעון בעצב על מותו של גבריאל בלחסן, רוחו נוכחת לא נוכחת במועדון, אני יכול לאמר כי מעבר לאותן דקות פתיחה מצמררות האבלות עדיין שורה כאן ולא רוצה להתנתק ולהיעלם, יהוא ירון זה לא פופ שמח ועליז, יהוא ירון זה שירים חודרניים החופרים ונוברים בעמקי הנשמה, המנגינות בהתאם, טוחנות דק דק את משמעותן של המילים, כשאתה מתבונן אתה מצליח לקלוט את המניירות הקטנטנות של אנשי רוקנ'רול פרוע המכונסים במשבצת הסוגרת של העצב, הדוק בעיניים, התובנה של הנודע והלא נודע, מקברי, מסתורי, יודע דבר, מבין עניין, אדיקות מחשבה המחברת את היוצר עם הקהל. האמת שלקהל יש כאן חלק, סוג של שותפות, כי הרי האלבום החדש הופק בשיתופו של הקהל, יהוא יצא בזמנו בקמפיין גיוס ממון ברשת באמצעות הד סטארט, חלק גדול מאותם תורמים מי מעט ומי יותר נוכחים בקהל, הם חשים את השותפות הזו, יש להם חלק ביצירה עברית איכותית. ולא רק, מבחן נוסף אני מציב לעצמי בבחינת האיכויות, כשאתה סופר את המוזיקאים המתחבאים בקהל, אלו שבאו להעריך ולכבד את העמית למקצוע, ליוצר, אתה עובר עם עיניך בין האנשים, מזהה, מסמן לך בפנים, מחייך ואומר לעצמך, כן, אם הם כאן אז בטח שאני, המופע הכי חשוב הערב בתל אביב. את הפינאלה של הערב הגיש יהוא לאחר ההדרן המסורתי, כשכל חברי ההרכב כבר ירדו מהבמה והאורות טרם נדלקו באולם, הוא חזר וביצע ביצוע נטו ללא כלי נגינה שיר מחווה, או תקראו לכך גרסת כיסוי מתורגמת לעברית של אחד משיריו של הכומר הבפטיסטי גארי דייויס, הנחשב לאחד מעמודי התווך בליבת הבלוז והגוספל האמריקאי, מוכיח שהנשמה, הנפש והשכל לוקחים את מקומם של כלי הנגינה בהליכה עם ידיים קשורות לאחור כשיש לך את זה, וליהוא יש.

פליי ליסט: גם כשעיני פקוחות (בלחסן), אהובתי אמת צרופה, אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, ניפול, פוליטיקלי קורקט, בדבר מותם המתוק + עפר באדמה, נמלים קטנות, המתים, כולם כל כך, בצד הזה של שהמיים, המיתוס שלך, זוכרים, היא, מאורת נחשים, קיים ונעלם, כסף קטן, קומי, לא זמן טוב (חלק א' וחלק ב'), בכלל לא אמיתי.

הדרן: התהום הגדולה הזו, דברים שהייתי אומר.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידיאו

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

  1. התהום הגדולה הזאת פעורה תחת כולנו ועדיין מהדהדת בראשי והיא נהדרת . . .

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
Close