דיווח מהשטח

שורפים חמץ

רשמים מאחד הלילות שלפני שריפת החמץ, מסע לילי אל ההופעות הקטנטנות בתל אביב, שוטט ותיעד – יובל אראל.

תעני אסתר, הר סיני. צילום: יובל אראל
תעני אסתר, הר סיני. צילום: יובל אראל

כשאתה רץ ערב ערב ממופע למופע, לפעמים אתה חייב לקחת פסק זמן, לעצור ולתת לעצמך לנוח, כך ארע שהחמצתי את סצנת המכות בסיומה של הופעת תעני אסתר בליל שישי לאחר שקהל להקה אחת הפריע לקהל של להקה אחרת לצפות במופע, לא ממש מכות, יותר נכון כוס בירה שהועפה וקצת הרטיבה…

אז החלטתי לשרוף חמץ (בירה), באחד מערבי השבוע, וממש לא משנה באיזה יום, הגעתי לסמטת הר סיני, סוג של חניון ג'יפים עירוניים מאחורי בית הכנסת הגדול באלנבי, המקום – הר סיני 2, בר אפלולי עם ארבעה מיקרו שולחנות ברחבה שבכניסה והיצע של ארבעה סוגי בירה, שתיים מהחבית ושתיים בבקבוקים, המוסיקאים של תעני אסתר ערכו במקום סוג של מסיבת השקה שניה לשיר החדש "יום שני" שנפתחה עם הקרנת הקליפ החדש, היפהפה והמטריד בבימויים של משה רוזנטל ועידן חגואל ולאחר מכן נגנו בביצוע אקוסטי כמה משיריהם, הספקתי לשרוף חמץ והמשכתי הלאה.

פרסומת
בן צוק, אוזןבר. צילום: יובל אראל
בן צוק, אוזןבר. צילום: יובל אראל

המסע הלילי לקח אותי לאוזןבר, שם עלה בן צוק להופעה, לחגוג את השקת שירו החדש "זה רק הים סוער" שימצא את מקומו באלבום הבכורה "בין שני הקווים" שבדרך. אחרי שנתיים של עשייה ועבודה מוסיקלית בן צוק פורץ לדרך העצמאית, מעבר להרכב הנגנים המלווה את בן, קובי פרחי בגיטרות וקולות, תומר מש בגיטרת בס ומתן אפרת על התופים, הוא גם מחובר חזק להרכב האקלקטי "סולמה" שהגיע בהרכב כמעט מלא (למעט ניקי כינור…) לחגוג עם בן את השקת השיר ובכלל את דרכו כמוסיקאי עצמאי, המופע היה מהסוג שהקהל יושב על גבי כסאות, גם כאן שרפתי חמץ והמשכתי הלאה.

נסרין, קפה תל אביב. צילום: יבגני צ'רטקוב
נסרין, קפה תל אביב. צילום: יבגני צ'רטקוב

הנקודה הבאה במסע הלילי הייתה מעין פריצה אל מעבר למחוזות האינדי שמינדי, היה זה נסיון לחצות את הקווים ולהגיע להארד קור, לליבה של המוסיקה המזרחית, לקחתי את עצמי אל מועדון "קפה תל אביב" היישר לקראת הופעתה של נסרין קדרי, הזוכה בתוכנית הריאליטי "אייל קורא לך" בעונתה השנייה, נסרין, ערביה ישראלית מחיפה, קטפה לפני שנה את התואר החשוב והמאוד מקדם בהוויית הזמר המזרחי בארץ, הופעתה הצפוייה בקפה תל אביב הביאה קהל רב למקום, סוג של המופע החשוב לסצנה המזרחית השבוע, המופע עצמו פתוח לקהל ללא תשלום, כל שנדרש הוא להזמין מקומות מראש או להגיע מוקדם, לתפוס שולחן במיקום טוב ולחפור עמוק בין כוסות הוודקה לפחיות תרכיזי האנרגיה עטירי הקופאין.

אך הפעם עמדתי בפני חומה בצורה וכמה מסלולי מכשולים…

פרסומת

הכל החל במפגש עם בחור, גבוה מאוד ורחב מאוד שעמד בכניסה ושאל אותי מה העניינים, אני עם תיק גב לציוד הצילום, "לא, אי אפשר לצלם כאן, אני בעל הבית", אני מנסה טקטיקה מתאימה מולו "אפשר לבדוק מול הזמרת ומנהליה את העניין", הבעלבית – "תשאיר את המצלמה שלך כאן", לא מותיר לי הרבה ברירות, מפקיד בידי המאבטחים, לא פחות גבוהים, את התיק ונכנס, מתפתל בין שלל השולחנות העמוסים בנשים מפורכסות עטויות בשלל תכשיטים, שיער מחומצן ומלוות בגברים בעלי שיעור קומה וכרס, ומגיע אל הבמה הקטנה, האורגניסט המתחיל להתארגן מפנה אותי לעבר המטבח  – "נסרין שם", אני נכנס, כן, נסרין, בשמלת מיני עטורת פאייטים מוכספים, יושבת באחת הפינות במטבח, לידה המנהלת האישית וכמה חברים, "שלום, אני הגעתי לבצע כמה צילומים ואולי קטע וידיאו מההופעה, זה חלק מסקירה של ההופעות הלילה בעיר, בכל הסצנות", נסרין – "בשמחה, אבל תדבר עם המנהלת", אני פונה למנהלת "אז?", והיא עונה "אין בעיה אבל צריך לקבל אישור מהיח"צ", אני – "מי היחצ"ן?", המנהלת – "רני רהב", אני (מבין שהפעם זה לא הולך…) "טוב, אני לא יתקשר אליו כעת (חמישה לחצות בלילה), מקווה שיהיו הזדמנויות אחרות", חוזר לכניסה, אוסף את התיק עם הציוד ומתחפף, מסתבר שהנסיון לחוות ולהביא קולות ומראות מלב ליבה של הסצנה המזרחית הכבדה אל בלוג האינדי שמינדי נכשל, לא משנה העובדה שברגע שהמופע מתחיל נשלפו עשרות סמארטפונים שתיעדו בתמונות ופלאשים ובוידיאו קליפים את החגיגה המוסיקלית שנסרין הביאה לתל אביב בחצות הלילה, אני, עם הציוד המקצועי, כבר בדרך הביתה, לא אשרוף יותר חמץ הלילה.

עקיצה (לבוני החומה בקפה תל אביב) – מעת לעת אני מגיח למועדונים האלו, של המוסיקה המזרחית, לא בקטע כמסקר ומתעד, סתם כדי לאכול ולשתות טוב, ולפזז, המועדונים האלו, באופן קבוע, מארחים בחצות זמרים או זמרות מהסצנה המזרחית, מופע קצרצר, חצי שעה גג, האמן מקבל את החבילה שלו, המועדון מקבל את הקהל שלו, הקהל מקבל את האומן שלו וכולם מבסוטים, באירועים שכאלו נשלפות המצלמות, יש כאלו ששולפים סמארטפונים, יש כאלו ששולפים מצלמות, אחר כך כולם מעלים את התוצרת ליוטיוב ואף אחד לא מתלונן, חגיגחפלה אחת גדולה…

לטובת העניין, מלך החפלות של הסצנה העצמאית בגוש דן, יבגני (נאודליקה בקולה קמפוס) היה במועדון והוא מביא את המראות והצלילים – נסרין קדרי – אינתא עומרי. מייד, כאן למטה.

לחצו לצפייה בכמה תמונות מהמסע הלילי

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151484714584654.1073741837.721654653&type=1

קטעי וידיאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button