מבוסתן ספרדי אל ירושלים של שנות החמישים
כבר במבט הראשון על הבמה התעורר בי זיכרון תיאטרוני ישן. התפאורה של "איזבלה", בעיצובה של סבטלנה ברגר, הזכירה לי את "בוסתן ספרדי". אותו מחזה מיתולוגי שכתב יצחק נבון, ועלה לראשונה בתחילת שנות השבעים. גם שם פגשנו את הקהילה היהודית הספרדית בירושלים. גם שם התרחשו הסיפורים בחצרות הבתים, בין שכנים, משפחות ומסורות עתיקות.
הדמיון בלט במיוחד במבנה התפאורה. מערכת של מסגרות עץ, קורות דקות וחללים פתוחים, המזכירה את הבנייה הבימתית הזכורה לי מאותה הפקה ותיקה. אלא שכאן, המסגרות אינן משמשות רק כרקע. הן יוצרות עולם של זיכרונות, בתים, חלונות ודמויות מן העבר. מעין אלבום משפחתי שקם לתחייה.
הקומדיה מפנה את מקומה לדרמה
בתחילה נדמה שאנחנו עומדים לצפות בעוד קומדיה על הקהילה הספרדית בירושלים. הדמויות צבעוניות, השפה משובצת בביטויי לדינו, וההומור נשען על התנגשות בין דורות. המבוגרים נאחזים במסורת, באמונות עתיקות ולעיתים גם באמונות תפלות. הצעירים כבר מביטים החוצה, לעבר העולם המודרני, ומבקשים לעצמם חיים אחרים.
אלא שאיה קפלן, שעיבדה את הרומן "מראות מצחיקות" מאת עליזה אלראי, מובילה אותנו בהדרגה למקום אחר. מתחת להומור מתגלים סדקים. מאחורי החיוכים מסתתרים כאבים ישנים. הסיפור הקהילתי הופך לדרמה משפחתית, שבה האהבה והרומנטיקה מתנגשות בציפיות החברה ובחובות המשפחתיות.
המעבר הזה מתרחש בהדרגה, כמעט מבלי שנרגיש. הקומדיה אינה נעלמת לחלוטין. היא ממשיכה ללוות את הדמויות, גם כשהעניינים מסתבכים. דווקא השילוב הזה מעניק למחזה את אופיו.

איזבלה רוצה לחיות, ולא רק להתקיים
במרכז העלילה ניצבת איזבלה, אישה צעירה, יפה ומרדנית, בגילומה של אפרת בוימולד. בקיץ 1955 היא עוזבת את בעלה שאול, בגילומו של דורון בן דוד. יחד עם בתה הקטנה עליזה היא חוזרת לבית אמה שרה בירושלים.
שם ממתין לה עולם שמרני, המתקשה להכיל את רצונה בעצמאות. בעוד היא מצפה שבעלה יבקש ממנה לחזור, נכנס לחייה ריצ'רד, אנגלי המבקר בארץ, בגילומו של יואב דונט. המפגש מעורר בה מחדש את התשוקה לחיים, לאהבה ולרומנטיקה.
אבל כיצד יכולה אישה נשואה לנהל קשר רומנטי בסביבה שבה כולם מכירים את כולם? איזבלה מוצאת פתרון מפוקפק. היא הופכת את בתה הקטנה לשותפה לסודותיה ולאליבי למפגשיה. וכך, לצד המאבק של אישה המבקשת לפרוץ את גבולות עולמה, מתפתח סיפור נוסף. זהו סיפורה של ילדה הנחשפת מוקדם מדי למורכבות חייהם של המבוגרים.


אפרת בוימולד כובשת את הבמה
אפרת בוימולד היא הכוכבת הגדולה של הערב. היא מעניקה לאיזבלה נוכחות בימתית מרשימה ומעצבת דמות שקשה להתעלם ממנה. אישה מלאת חיים, גאווה ותשוקה, שמסרבת להיכנע למוסכמות שמכתיבה סביבתה.
בוימולד מצליחה לשאת את השינויים הרגשיים שהמחזה דורש ממנה. מהקלילות וההומור של תחילת העלילה אל סערת הרגשות של המשכה. היא אינה מציגה את איזבלה כדמות חד־ממדית של אישה מורדת. לצד עוצמתה נחשפים גם הפחדים, החולשות והמחירים שהיא משלמת.
מולה ניצבת אסתי זקהיים בתפקיד שרה, האם השמרנית. היא מייצגת את העולם שאיזבלה מבקשת להשתחרר ממנו. בין השתיים מתנהל מאבק שאינו רק אישי. הוא מבטא התנגשות בין תפיסות חיים, בין חובות משפחתיות לבין הזכות לאושר אישי.
דורון בן דוד מגלם את שאול, הבעל שממנו התרחקה איזבלה. יואב דונט מגלם את ריצ'רד, המייצג עבורה אפשרות לחיים אחרים. לצדם משתתפים אורלי טובלי, מאי שניידר ואורן כהן, המשלימים את הפסיפס המשפחתי והקהילתי.


הסוד שממתין מאחורי הדלת
ככל שהעלילה מתקדמת, מתברר שהמשבר בנישואיה של איזבלה הוא רק חלק מהסיפור. מתחת לפני השטח מסתתר סוד משפחתי גדול, כזה שמשליך על מערכות היחסים בין הדמויות. אני מודה שכבר בשלב מוקדם יחסית התעורר בי חשד לגבי מה שמסתתר מאחורי החזות המשפחתית. אבל העדפתי להמתין בסבלנות ולתת לעלילה לחשוף את עצמה.
כאן בדיוק עובר הגבול שבין סיקור לבין קלקול חוויית הצפייה. לא אסגיר את הסוד. מי שמבקש לדעת מראש כיצד הדברים מתפתחים, מוזמן לקרוא את הרומן שעליו מבוססת ההצגה. האחרים מוזמנים לגלות את התשובה באולם התיאטרון.


ירושלים, הלאדינו והחלומות שלא מתגשמים
אחד המרכיבים המעניינים בהפקה הוא החיבור בין התרבות הספרדית הירושלמית לבין הדמיון הרומנטי של העולם המודרני. הלאדינו, הפתגמים והאמונות של הדור המבוגר פוגשים את החלומות שהקולנוע והמוזיקה הביאו אל החיים בישראל הצעירה.
הבמאי אמיר י. וולף בחר שלא לשחזר את ירושלים ההיסטורית באופן ריאליסטי. במקום זאת הוא יצר עולם בימתי המבוסס על זיכרון, דמיון וגעגוע. התלבושות התקופתיות של יהודית אהרון מסייעות להגדיר את הזמן, בעוד המוזיקה בניהולו של איתמר גרוס מוסיפה ממד נוסטלגי ורומנטי.
הבמאי קיבל השראה מעולמו של פדריקו גרסיה לורקה. בעיקר בקשר שבין אהבה, תשוקה, מוות וגורלן של נשים הכלואות במסגרות חברתיות. החיבור הזה מעניק רובד נוסף לדרמה המשפחתית.
לא רק סיפור על אישה אחת
בסופו של הערב, "איזבלה" אינה רק סיפורה של אישה שעזבה את בעלה. זהו סיפור על משפחה שבה כל דור מבקש לחיות אחרת. הסבתא נאחזת במסורת, הבת מבקשת להשתחרר ממנה, והנכדה מנסה להבין את העולם המורכב שאליו נקלעה.
ההצגה מתחילה באווירה צבעונית ומשעשעת, המזכירה את התיאטרון העממי הספרדי המוכר. בהדרגה היא משילה את מעטפת הקומדיה וחושפת דרמה אנושית של ממש. אפרת בוימולד מובילה את ההפקה בנוכחות בימתית מרשימה. סביבה נרקם סיפור של אהבות, חלומות, פערי דורות וסודות שהזמן לא הצליח לקבור.
צפינו בהצגה "איזבלה" של תיאטרון באר שבע, ביום רביעי, 18 בנובמבר 2026, בבית ציוני אמריקה בתל אביב.

קרדיטים
מחזה: איה קפלן, על פי "מראות מצחיקות" מאת עליזה אלראי | בימוי: אמיר י. וולף | תפאורה: סבטלנה ברגר | תלבושות: יהודית אהרון | תאורה: אמיר קסטרו | ניהול מוזיקלי: איתמר גרוס | עיצוב תנועה: עמית זמיר | משתתפים: אפרת בוימולד, אסתי זקהיים, דורון בן דוד, יואב דונט, אורלי טובלי, מאי שניידר, אורן כהן ואדווה אלעזרי / אגם קטורזה.

