יום שלישי, נובמבר 17, 2026

בין חנוך לוין לעלובי החיים: תיאטרון חיפה פותח עונה עם הרבה כוכבים ולא מעט שאלות

תיאטרון חיפה חושף את עונת 2026–2027, ומציע מפגש בין מחזות זמר בינלאומיים, קלאסיקות ישראליות ומחזאות מקורית חדשה. ליאור אשכנזי, גורי אלפי ודב נבון ייפגשו ב"אמנות", רוני דלומי תגלם את הילד ב"הילד חולם", ואלה לי להב תצטרף לעיבוד הבימתי של "אלכס חולה אהבה". לצד ההפקות הגדולות מסתתרת תוכנית מסקרנת, המנסה לבחון מחדש את החברה הישראלית ואת מקומו של התיאטרון בתוכה.

יש משהו כמעט טקסי בהכרזה על עונת תיאטרון חדשה. השמות הגדולים נשלפים ראשונים, מחזות הזמר מבטיחים אולמות מלאים, והקלאסיקות המוכרות מעניקות לקהל תחושת ביטחון. אבל מאחורי כל אלה מסתתרת שאלה מעניינת הרבה יותר. מה מבקש התיאטרון לומר לנו על העולם שבו אנחנו חיים? ובעיקר, האם הוא עדיין מסוגל להפתיע אותנו, לטלטל מעט את המחשבה ולשלוח אותנו הביתה עם משהו נוסף מלבד זיכרון של ערב מוצלח?

תיאטרון חיפה חושף הבוקר את הרפרטואר לעונת 2026–2027, ומציג תמהיל רחב במיוחד. לצד מחזות זמר גדולים ועיבודים ליצירות מוכרות, מסתמנת השקעה משמעותית במחזאות ישראלית חדשה. יש כאן קומדיות משפחתיות, דרמות חברתיות, עיסוק בזהות ובמגדר, וגם שאלות פוליטיות שאינן רחוקות מהמציאות שסביבנו. על כל אלה מנצח משה קפטן, המשמש כמנכ"ל התיאטרון ויביים כמה מההפקות הבולטות בעונה.

נדמה שהתיאטרון החיפאי מבקש הפעם לאחוז בשני קצות החבל. מצד אחד, לפנות לקהל הרחב באמצעות שמות מוכרים והפקות גדולות. מצד שני, להמשיך ולמלא את תפקידו כמוסד תרבות ציבורי, המעניק במה ליוצרים ולסיפורים חדשים. החיבור בין שתי המגמות הללו עשוי להיות מעניין לא פחות מההצגות עצמן.

ציור לבן, שלושה חברים והרבה מאוד אגו

אחת ההפקות המסקרנות בעונה החדשה היא "אמנות", הקומדיה המצליחה של המחזאית הצרפתייה יסמינה רזה. שלושה שחקנים בעלי נוכחות בימתית מובחנת ייפגשו בהפקה אחת. ליאור אשכנזי, גורי אלפי ודב נבון, בבימויו של משה קפטן. כבר השילוב הזה מעורר ציפייה למפגש טעון בהומור, אירוניה ומאבקי אגו.

הסיפור עצמו מתחיל באירוע שנראה כמעט חסר חשיבות. אחד משלושה חברים ותיקים רוכש ציור מודרני, לבן כמעט לחלוטין, במחיר גבוה להחריד. החברים האחרים מתקשים להבין את הבחירה, ומה שמתחיל כוויכוח על טעם אמנותי הופך למלחמה קטנה ואכזרית. מתחת לפני השטח מתגלים משקעים ישנים, קנאה, תחרות והצורך המתמיד לזכות בהכרה מצד האנשים הקרובים אלינו.

רזה אינה מתעניינת באמת בשאלה אם מדובר ביצירת מופת או בבדיחה על חשבון עולם האמנות. הציור משמש עבורה כמראה, המשקפת את שבריריותם של היחסים האנושיים. דווקא משום כך יהיה מעניין לראות כיצד שלושת השחקנים יפרשו את הדמויות. אחרי הכול, לא בכל יום מתכנסים על במה אחת שלושה שחקנים שהקהל הישראלי מכיר היטב, וכל אחד מהם מביא עמו עולם משחק שונה.

רוני דלומי נכנסת אל החלום של חנוך לוין

בחירה מסקרנת נוספת היא הפקה חדשה של "הילד חולם", מאת חנוך לוין. רוני דלומי תגלם את הילד, משה קפטן יביים ועילי בוטנר יכתוב את המוזיקה. החיבור בין שלושת השמות הללו ליצירתו של לוין מעורר סקרנות, אך גם מציב בפניהם אתגר אמנותי לא פשוט.

"הילד חולם" הוא מהמחזות העמוקים והמטלטלים שכתב לוין. הוא מתחיל ברגע אינטימי, כמעט שליו. הורים מתבוננים בילדם הישן ומבקשים לשמר את תמימותו. אלא שהעולם החיצוני מתפרץ אל תוך הבית, והילד נאלץ לצאת למסע של פרידה, פליטות ואובדן. החלום הופך למקום מפלט אחרון, בזמן שהמציאות מסרבת להעניק לו מנוחה.

קשה להתבונן ביצירה הזאת כיום מבלי לחשוב על ילדים שנעקרו מבתיהם. על משפחות שהתפרקו, על מלחמות ועל מסעות בריחה שאין לדעת כיצד יסתיימו. לוין אמנם כתב את המחזה במציאות אחרת, אבל גדולתה של יצירתו טמונה ביכולתה לחצות תקופות וגבולות. היא עוסקת באדם הקטן מול כוחות עצומים ממנו, ובניסיון להיאחז בתקווה גם כאשר העולם כולו מתמוטט.

הליהוק של דלומי לתפקיד הילד מעניין במיוחד. מדובר בתפקיד המחייב נוכחות רגשית ויכולת לנוע בין תמימות לאימה. גם המוזיקה החדשה של בוטנר עשויה להוסיף ממד אחר ליצירה, בתנאי שלא תרכך את העוצמה הבלתי מתפשרת של הטקסט המקורי. זו עשויה להיות אחת ההפקות המשמעותיות של העונה.

אלכס שוב חולה אהבה, אבל הפעם על הבמה

נוסטלגיה היא כבר מזמן אחד ממנועי המשיכה של עולם התרבות הישראלי. הפעם מגיע תורו של "אלכס חולה אהבה", סרטו של בועז דוידזון, לעבור מן המסך הגדול אל במת התיאטרון. את העיבוד כתבו עינת ברנובסקי ואילנה ללצ'וק. משה קפטן יביים, וללצ'וק תשמש כבמאית שותפה. על הבמה יופיעו סנדרה שדה, אבי גרייניק, אורנה דץ, מיקי גבע, אלה לי להב, גלעד בראון וניב שטרית.

העיבוד החדש מוסיף לסיפור המקורי מסגרת עלילתית מסקרנת. ארבעים שנה לאחר שהתאהבו, אלכס ומימי כבר הספיקו להתגרש. כעת הם נקראים להתאחד למופע חד-פעמי, והמפגש מחזיר אותם אל שנות החמישים. שם, בין אהבת נעורים אחת לאחרת, מתעוררים מחדש הזיכרונות והדמויות שהפכו את הסרט לחלק מהפולקלור הישראלי.

אבל המעבר מקולנוע לתיאטרון אינו עניין מובן מאליו. סרטי קאלט חיים בזיכרון שלנו באמצעות פנים, מבטים, משפטים ורגעים שנצרבו בתודעה. העתקתם לבמה עלולה להפוך את החוויה למופע חיקויים נוסטלגי. מנגד, עיבוד בימתי מוצלח יכול להעניק לסיפור פרשנות חדשה, ולחשוף רבדים שלא זיהינו בצפייה המקורית.

הבחירה לשלב שחקנים ותיקים לצד כוכבים צעירים מעידה על הרצון לחבר בין דורות. אלה לי להב, למשל, מגיעה מעולם מוזיקלי ובימתי שונה מאוד מזה של סנדרה שדה. דווקא המפגש ביניהן ובין יתר חברי האנסמבל עשוי להעניק לעיבוד את הגוון המיוחד שלו.

עלובי החיים ובילי שוורץ: מחזות הזמר תופסים את הבמה

אי אפשר להתעלם מהמשקל שמעניק תיאטרון חיפה השנה למחזות הזמר. בראש הרשימה ניצב "עלובי החיים", המחזמר הבינלאומי המבוסס על הרומן של ויקטור הוגו. ההפקה החדשה תעלה בבימויו של משה קפטן, ותהליך הליהוק שלה כבר נמצא בעיצומו. מאות מועמדים הגישו את מועמדותם, והליהוק צפוי להסתיים במהלך דצמבר וינואר, בכפוף לאישורו של המפיק הבינלאומי סר קמרון מקינטוש.

סיפורו של ז'אן ולז'אן, האסיר המבקש לפתוח דף חדש בחייו, אינו זקוק להיכרות מחודשת. מולו ניצב המפקח ז'אבר, הדבק בחוק ובאמונתו שאין מחילה על העבר. בתוך העימות הזה נפרש עולם של עוני, אהבה, הקרבה ומאבק חברתי. המחזמר הפך במהלך השנים לאחת ההצלחות הגדולות של התיאטרון המוזיקלי בעולם, בין היתר בזכות יכולתו לשלב סיפור אנושי מרגש עם אמירה חברתית רחבה.

לצדו נמצא "בילי שוורץ", המחזמר הישראלי מאת אוהד חיטמן ושירלי דשא, שכבר עלה בהפקה משותפת עם תיאטרון toMix. אליאנה תדהר, טלי אורן ורונה לי שמעון או מיי פיינגולד מובילות את ההפקה, הנשענת על המוזיקה והפזמונים של חיטמן. במרכזה מזכירה במשרד רואי חשבון, החולמת להיחלץ מן השגרה האפרורית ולחיות חיים אחרים. אמה, לעומת זאת, מעוניינת בעיקר למצוא לה חתן.

שתי ההפקות שונות מאוד זו מזו. האחת מביאה לבמה יצירה בינלאומית מונומנטלית, העוסקת בצדק חברתי ובגורלו של האדם. השנייה מציעה קומדיה מוזיקלית ישראלית על חלומות אישיים ועל הפער בין הציפיות המשפחתיות לרצון הפרטי. ובכל זאת, שתיהן מעידות על מרכזיותו הגוברת של התיאטרון המוזיקלי ברפרטואר החיפאי.

ציפי שביט יוצאת לשדך, אבל לא הכול הולך לפי התוכנית

גם ציפי שביט חוזרת לתיאטרון חיפה. הפעם היא תככב ב"השדכנית", מחזה ישראלי חדש מאת רמי ורד, בבימויו של משה נאור. שביט תגלם שדכנית אלמנה שנותרה כמעט ללא עבודה. כאשר לקוח ותיק מבקש למצוא שידוך לבנו הגרוש, היא מחליטה לעשות הכול כדי לא לאבד את ההזדמנות.

לשם כך היא מגייסת את בתה ואת שותפתה לדירה, ומבקשת מהן להתחזות לנשים המחפשות זוגיות. אלא שהשתיים מנהלות בעצמן מערכת יחסים זוגית, שאותה הן מסתירות מהסביבה. מכאן מתפתחת קומדיית טעויות, המשלבת מצבים אבסורדיים עם שאלות על זהות, משפחה וציפיות חברתיות.

שביט מביאה עמה ניסיון עצום בעולם הבידור הישראלי. אבל יהיה מעניין לראות אם המחזה יסתפק במנגנון הקומי המוכר, או יצליח להעניק גם עומק לדמויות ולמערכות היחסים ביניהן.

דווקא מאחורי השמות הגדולים מסתתרת העונה המעניינת באמת

עד כאן אפשר היה לחשוב שמדובר בעונה שנועדה בראש ובראשונה למשוך קהל באמצעות כוכבים וקלאסיקות מוכרות. אלא שעיון מעמיק ברשימת המחזות החדשים מגלה תמונה רחבה יותר. תיאטרון חיפה מציע מקבץ עשיר של יצירות ישראליות מקוריות, שחלקן נוגעות בנושאים חברתיים ואישיים רגישים. כאן טמונה בעיניי אחת מנקודות העניין המרכזיות של העונה.

ב"לא לציטוט", מחזה מאת איתי סגל, ייפגשו עמית רהב ואורלי זילברשץ על הבמה. הסיפור מתמקד בעיתונאי צעיר המגיע לביתו של כוכב פופ לשעבר, בניסיון לחשוף סוד הקשור לשיר אהבה מפורסם. מאחורי הסיפור המוזיקלי מסתתר עולם של זהויות מודחקות, שתיקות משפחתיות וזיכרונות שנשמרו במשך שנים. זו נקודת מוצא מסקרנת, בעיקר בשל הקשר שבין תהילה ציבורית לבין החיים הפרטיים שאותם בוחר האמן להסתיר.

"הקלטה חוזרת", מאת נגה אשכנזי ובבימוי אריאל וולף, מציע מבט אחר על סודות משפחתיים. שתי אחיות מפנות את בית ילדותן לאחר מות אמן, ומוצאות קלטות ישנות המתעדות טיפול זוגי שעברו הוריהן בשנות התשעים. ההאזנה לקולות מן העבר משנה את הדרך שבה הן מבינות את המשפחה שבה גדלו, ואת הבחירות שעשו בחייהן. הרעיון של מפגש מחודש עם קולות שכבר אינם חלק מחיינו טומן בחובו פוטנציאל דרמטי ורגשי משמעותי.

ב"חופשת לידה", מאת רביטל ויטלזון יעקבס, הופכת לידתו של תינוק למוקד של התנגשות משפחתית. זוג צעיר עובר להתגורר בבית ההורים, בתקווה לקבל עזרה בתקופה המורכבת שלאחר הלידה. אלא שהבית השקט הופך לזירה עמוסה בעצות, מתחים ומשקעים ישנים. מאחורי הקומדיה מסתתרת התבוננות על היחסים בין דורות, ועל העובדה שגם אנשים מבוגרים אינם מפסיקים להיות ילדים בעיני הוריהם.

"מאחורי המספרים", מאת ויקטור סבג, עוסק בשני אחים שלא דיברו במשך שנים. אחד מהם, כדורגלן עבר המשתחרר מהכלא, נאלץ להתגורר בבית אחיו. הקשר שנוצר בינו לבין אחיינו, נער על הרצף האוטיסטי בעל כישרון מתמטי יוצא דופן, מעניק לו הזדמנות להתחלה חדשה. אלא שהעבר הפלילי והפיתוי של עולם ההימורים מאיימים לשבש את השיקום המשפחתי.

ב"הקו החם", מאת גילית קובזה, נקודת המוצא כמעט סוריאליסטית. פסיכולוגית העובדת בקו סיוע נפשי מקבלת שיחה אנונימית מגבר הטוען שהוא מאבד את שפיותו. בהמשך מתברר שמדובר בראש הממשלה. עצם המחשבה על מנהיג מדינה המבקש עזרה נפשית באופן אנונימי פותחת פתח לדיון מרתק. על כוח, אחריות, בדידות ומחירו הנפשי של השלטון.

"גבר גבר", מאת אורי אוריין ורן דברת, חוזר לישראל של שנות השבעים. מאמן אגרוף שמכון האימונים שלו עומד בפני סגירה מחליט לאמן מתאגרף הומוסקסואל לאליפות הארץ. המפגש בין תפיסות גבריות מיושנות לבין מציאות שונה מכפי שהמאמן הכיר יוצר בסיס לקומדיה חברתית. מאחורי ההומור ניצבת השאלה עד כמה השתנתה החברה הישראלית מאז, והאם חלק מן הדעות הקדומות עדיין מלוות אותנו.

"אישה כמוני", מאת ליאור סורוקה, מתמקד בגבר בשנות החמישים לחייו, נשוי ואב לנער, המתמודד עם תחושת ניכור כלפי גופו ועם שאלות של זהות מגדרית. קשר בלתי צפוי שנוצר בינו לבין שכנתו המבוגרת, זמרת אופרה לשעבר, מוביל את שניהם לבחינה מחודשת של חייהם. הבחירה בדמויות הנמצאות בשלבים שונים של החיים מעניקה לסיפור אפשרות לעסוק לא רק בזהות, אלא גם בבדידות ובאומץ להשתנות.

ב"של מי הילד הזה", מאת רובי פורת שובל, מתפתח מאבק על עתידו של ילד יתום. סבתו, שגידלה אותו במשך שנים, מגלה כי בן זוגו של בנה המנוח מתכנן לעבור עמו לארצות הברית. המחלוקת מגיעה לבית המשפט, אבל בלבה עומדים שני אנשים האוהבים את אותו ילד. זהו סיפור שמעמיד למבחן תפיסות מקובלות של הורות, משפחה וזכותו של אדם להחליט על עתידו של ילד.

"אני מתה", מאת תום ויונתן שוורצברג, מציע זווית קומית פרועה יותר. אישה המגיעה לחדש את דרכונה מגלה כי במרשם האוכלוסין היא נחשבת למתה כבר שבע שנים. בזמן שהיא נאבקת להוכיח שהיא חיה, בעלה מגלה הזדמנות כלכלית מפתה בכספי ביטוח החיים שלה. מאחורי האבסורד מסתתרת גם שאלה על מקומו של האדם בתוך משפחתו, ועל הרגע שבו הוא מחליט להפסיק לחיות עבור אחרים בלבד.

ואילו "המחווה", מאת אדוה בולה, מפנה את המבט אל עולם התיאטרון עצמו. שחקנית עבר, שחיה שנים בצלו של בעלה המצליח, מגלה כי הוא עומד לקבל ערב מחווה חגיגי. אלא שאיש אינו טורח להזמין אותה. העלבון מציף שנים של ויתורים וקנאה, ומעלה שאלות על זוגיות ועל המחיר האישי שמשלמים בני זוגם של אנשים מצליחים. נדמה שאין מקום מתאים יותר מתיאטרון כדי לבחון את היחסים בין תהילה, מחיאות כפיים והחיים שמאחורי הקלעים.

חמישים שנה לליל העשרים: ומה הטעם להמשיך לעשות תיאטרון?

אחת היוזמות המסקרנות ברפרטואר החדש קשורה דווקא לדור הצעיר. קבוצת השחקנים "החיפאית" תשתתף בהפקה "הפינה הכי נידחת ביקום", מאת אמיר זלוטר ובבימויו של גמא פריד. היצירה מתכתבת עם "ליל העשרים" של יהושע סובול, לציון חמישים שנה לעליית המחזה על הבמה.

במרכז העלילה ניצב במאי צעיר המבקש להעלות את יצירתו של סובול. אלא שמחוץ לחדר החזרות המדינה הולכת ומתפרקת, תרתי משמע. בולענים מסתוריים בולעים בניינים, ערים ומחוזות שלמים. בתוך התיאטרון מתמודדים השחקנים עם מתחים אישיים, חרדות והגבלות על התקהלויות. מעל הכול מרחפת שאלה אחת, מטרידה במיוחד. מה הטעם להמשיך ולעשות תיאטרון כאשר העולם שסביבנו מתמוטט?

השאלה הזאת חורגת הרבה מעבר לעלילת המחזה. היא נוגעת במהותו של המעשה האמנותי בתקופה של משבר. האם התיאטרון אמור לספק מפלט מן המציאות, או דווקא להעמיד אותה מול עינינו? האם חדר החזרות הוא מקום מוגן, או שמא המציאות תמצא תמיד דרך לחדור אליו? חמישים שנה לאחר "ליל העשרים", נדמה שהשאלות שהעסיקו את דור היוצרים הקודם עדיין מחפשות תשובות.

המשך פעילותה של "החיפאית" חשוב גם בהקשר רחב יותר. לצד הכוכבים המוכרים וההפקות הגדולות, מוסד תיאטרוני חייב לדאוג גם לדור הבא של שחקנים ויוצרים. הרי בלעדיהם, גם הרפרטואר העשיר ביותר יהפוך בסופו של דבר למוזיאון של הצלחות עבר.

ובפסח, בילבי שוברת את הכללים

לצד עונת המנויים תתקיים גם השנה מסגרת הפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים של תיאטרון חיפה. בחול המועד פסח ייפתח הפסטיבל בהפקה חדשה של "בילבי", על פי ספריה של אסטריד לינדגרן. את העיבוד כתבה נגה אשכנזי, ועל הבימוי יופקד גמא פריד, מנהל הפסטיבל.

בילבי גרב-ברך, הילדה בעלת שתי הצמות הג'ינג'יות, חוזרת אל הבמה עם הסוס, הקוף והיכולת המופלאה להפר את הסדר המקובל. יחד עם טומי ואניקה היא מזכירה לילדים, ואולי בעיקר למבוגרים, שלא כל כלל חייבים לקבל כמובן מאליו. מאחורי ההרפתקאות וההומור מסתתר מסר על עצמאות, דמיון והזכות להיות שונה.

תיאטרון עירוני בין מסורת, קהל ואחריות תרבותית

כאשר מתבוננים ברפרטואר החדש כמכלול, מתגלה ניסיון לאזן בין כמה צרכים שאינם תמיד מתיישבים זה עם זה. מחזות הזמר הגדולים והכוכבים המוכרים אמורים למשוך קהל רחב. הקלאסיקות מעניקות לתיאטרון עוגן תרבותי. המחזאות המקורית, לעומת זאת, מבקשת לייצר שפה חדשה ולבחון את המציאות הישראלית מזוויות אחרות.

מעניין גם לראות עד כמה חוזרים ברפרטואר נושאים של זהות, משפחה ושייכות. גבר המתמודד עם זהותו המגדרית, סבתא הנאבקת על נכדה, מתאגרף הומוסקסואל, זמר עבר המסתיר סוד ועיתונאי המבקש לחשוף אותו. אלה סיפורים שונים, אבל כולם נוגעים בשאלה בסיסית אחת. מי אנחנו באמת, ועד כמה אנחנו חופשיים לחיות בהתאם לזהות הזאת?

גם הסוגיה הכלכלית אינה נעלמת מן התמונה. תיאטרון ציבורי אינו יכול להתקיים רק על בסיס מחיאות כפיים ויומרות אמנותיות. הוא זקוק לקהל, להכנסות ולהפקות שיצליחו למלא את האולמות. לכן אין פסול בשילוב מחזות זמר גדולים וברשימת כוכבים נוצצת. השאלה היא אם ההצלחה המסחרית מאפשרת גם ליצירה המקורית לפרוח, או שהיא הופכת בהדרגה למרכז הכובד היחיד.

בהקשר הזה, הבחירה להציג שורה רחבה של מחזות ישראליים חדשים ראויה לתשומת לב. לא כל מחזה יהפוך בהכרח להצלחה, ולא כל רעיון מסקרן יבשיל ליצירה משמעותית. אבל עצם מתן הבמה לסיפורים הללו הוא חלק מתפקידו של מוסד תרבות ציבורי.

משה קפטן, מנכ"ל תיאטרון חיפה, מתאר את הרפרטואר החדש כביטוי לשאיפה ליצור תיאטרון מגוון ורלוונטי. כזה המעניק מקום למחזאות מקורית ולקולות חדשים, לצד הפקות גדולות וקלאסיקות אהובות.

זו בהחלט הצהרת כוונות מרשימה. אבל כמו בכל עונת תיאטרון, ההכרזה היא רק תחילת הדרך. הליהוק, הבימוי, עבודת השחקנים והמפגש עם הקהל הם שיקבעו את התוצאה. גם מחזה שנראה מבטיח על הנייר עלול להחמיץ את הבמה, ולהפך. לעיתים דווקא הפקה צנועה, ללא כוכבים נוצצים, הופכת להפתעה הגדולה של העונה.

תיאטרון חיפה מציב לעצמו רף גבוה לעונת 2026–2027. בין חנוך לוין לוויקטור הוגו, בין ציור לבן לשדכנית צבעונית, ובין נוסטלגיה קולנועית למחזה ישראלי חדש, יש כאן לא מעט סיבות לסקרנות. עכשיו נותר לראות מי מן ההפקות תצליח להפוך את ההבטחה לחוויה תיאטרונית שניקח איתנו גם אחרי שירד המסך.

הכי חדשים

אסף אבידן – כשהאהבה נחרבת יחד עם ירושלים

ירושלים של מטה, האהבה של מעלה מה הקשר בין חורבן בית המקדש לבין סיומה של מערכת יחסים? אצל...

כשהאנדלוסית הפכה את רקנאטי לחפלה מרוקאית

יש רגעים בקונצרט שבהם כללי הטקס פשוט מפסיקים לעבוד. הגוף מבקש לנוע, הרגליים מחפשות את הקצב והידיים...

חדר 201 – תיאטרון ללא מרחק ביטחון

,יש ערבים שבהם התיאטרון מצליח להפתיע לא רק בתוכן אלא גם במסגרת. כזה היה המפגש אמש עם...

"עֵלִי מוֹהַר – בְּמִלּוֹתָיו" מופע מחווה לציון עשרים שנה לפטירתו

יש אנשים שעוזבים את העולם, אבל ממשיכים להסתובב ברחובותיו. עלי מוהר הוא אחד מהם. אפשר למצוא אותו...

התרבות עולה צפונה: רשת FRIENDS מגיעה לצפת ולחצור הגלילית

התרבות מגיעה הביתה אחרי תקופה לא פשוטה שעברה על תושבי הצפון, גם עולם התרבות מבקש להשתלב בתהליך החזרה...

לא רק ראפ: BE.MC LIVE מחזיר את התרבות השחורה להאנגר 11

יש סצנות מוזיקליות שמתקיימות הרחק מאור הזרקורים של המיינסטרים הישראלי. הן מפתחות שפה משלהן, מצמיחות כישרונות ובונות...

השאר תגובה

יובל אראל
יובל אראלhttp://yuvalerel.wordpress.com
הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מבזקים

פסטיבל תמונע 2026: פעם אחרונה בשונצינו, אולי

מתמונע של המוזיקה לתמונע של התיאטרון אני אולי צעיר יחסית בהיסטוריה הארוכה של תמונע. ההיכרות שלי עם המקום...

קואצ'לה 2027: הכוכבים הגדולים והסאונד הישראלי במדבר

המדבר שוב מתמלא במוזיקה אחד מאירועי המוזיקה הגדולים בעולם כבר נערך לקראת המהדורה הבאה. פסטיבל קואצ'לה (Coachella) חשף...

כשהמוזיקה פוגשת את המסך: פסטיבל סאונדטראק חוזר לתל אביב

יש סרטים שאנחנו זוכרים בזכות העלילה, אחרים בזכות השחקנים, ויש כאלה שהמוזיקה שלהם מסרבת לעזוב אותנו. לפעמים...

עברי לידר חוזר לבארבי, עם השירים שהתחילו הכול

יש אמנים שחולמים לכבוש את קיסריה, אחרים מכוונים להיכל מנורה ולאלפי צופים שמריעים מולם. אבל בשנים האחרונות...

הפסנתר יורד שוב לאילת: שלושה ימים של מוזיקה ישראלית, רוק ומפגשים מסקרנים

מה עושה הפסנתר באילת? פעם, כשהזכירו את פסטיבל הפסנתר, המחשבות נדדו כמעט אוטומטית לתל אביב. לאולמות, למפגשים האינטימיים...

עומר אדם קונה לעצמו מקום בזאפה, והפעם לא על הבמה

יש אמנים שחולמים לכבוש במות, למלא אולמות ולשמוע אלפי אנשים שרים את השירים שלהם. עומר אדם כבר...