יום רביעי, נובמבר 18, 2026

בון אפטיט: ליבי מגישה את עצמה בלי מסכות ובלי התנצלויות

הזמרת והיוצרת ליבי רעות משיקה את "בון אפטיט", סינגל שמחבר פופ חצוף, הומור וביקורת על אידיאל היופי הנשי. בקליפ החדש היא הופכת מוזיאון לזירת מרד, ומזכירה שגם לצלקות ולשריטות יש מקום באור הזרקורים.

יש משהו משעשע בבחירה של ליבי לקרוא לשיר החדש שלה "בון אפטיט". בתיאבון, בעברית. אבל כאן לא מגישים ארוחה צרפתית מעודנת, עם מפית לבנה וסכו"ם מכסף. ליבי מגישה את עצמה, על כל הסתירות, השריטות והמצבים המשתנים. היא לא מתכוונת להיות המנה המושלמת בתפריט שמישהו אחר כתב עבורה. מי שרוצה לטעום, מוזמן. מי שמחפש שלמות, כדאי שיחפש במקום אחר.

בין ביונסה לפיג'מה

כבר בפתיחה ליבי מעדיפה קרואסון על פני פריכית וקוטג'. הבחירה הקולינרית הקטנה הופכת להצהרת עצמאות. בהמשך היא מתארת שבוע שבו היא מחליפה דמויות כמעט מדי יום. ביום ראשון היא ביונסה, בשני מנקה עם קוקו, בשלישי מככבת על פוסטר וברביעי נשארת במיטה. בתוך כמה שורות משעשעות היא מפרקת את הפנטזיה על זהות נשית אחידה ומושלמת. אישה יכולה להיות דיווה בבוקר ולרצות להסתתר מתחת לשמיכה בערב. הסתירות האלה אינן תקלה במערכת. הן חלק מהחיים.

את המשחק הזה עוטפים רועי שחורי ואריאל זוראייב בהפקת פופ קצבית ושובבה. המילים נעות בין עברית לאנגלית, בין סלנג בוטה להצהרות אישיות. אבל מאחורי החוצפה מסתתר מסר רציני יותר. ליבי מכריזה שהצלקות שלה הן דווקא החלקים היפים שבה. בעולם שבו מתקנים כל פגם ומחליקים כל קמט, היא מבקשת להשאיר את השריטות גלויות.

המוזיאון שבו הנשים מסרבות להישאר בתמונה

גם הקליפ, בבימויו של אריאל מלול, ממשיך את אותו רעיון. ליבי לוקחת אותנו למוזיאון דמיוני. נשים מוצגות בו כיצירות אמנות, אובייקטים שנועדו לעמוד במקומם ולספוג מבטים שיפוטיים. אלא שהמוצגים מחליטים להתעורר לחיים. הנשים משתחררות מהמסגרות ומסרבות להמשיך לשחק לפי הכללים. המטאפורה ברורה. אישה אינה ציור שתולים על הקיר ומעניקים לו ציון.

ליבי מספרת על הרעיון שהוביל ליצירת השיר והקליפ: "כשכתבנו את 'בון אפטיט', רציתי לדבר על משהו שאני מאמינה בו בכל הלב: אף אחת מאיתנו לא צריכה להיות מושלמת כדי שיאהבו אותה. לכולנו יש צלקות, שריטות, צדדים שאנחנו פחות אוהבות בעצמנו, וזה בדיוק מה שהופך אותנו לאנושיות ואמיתיות." ובהתייחסה לקליפ היא מוסיפה: "כבר באולפן דמיינתי מוזיאון שבו נשים מוצגות כמו יצירות אמנות, והעולם עומד מולן, בוחן, שופט ומחליט אם הן מספיק טובות. אבל אז מגיע הרגע שבו הן מפסיקות לשחק לפי הכללים, משתחררות ופשוט עושות מה שבא להן."

מטיקטוק אל קדמת הבמה

אנחנו כבר מכירים את ליבי. באוגוסט האחרון סיפרנו כאן על רעות ליבי , יוצאת "אקס פקטור לאירוויזיון" ולהקת פיקוד הצפון, שהחליטה לתת לטיקטוק לבחור את הלהיט הבא שלה. באוקטובר חזרנו אליה עם "בסוף זה יכאב", שיר שנגע בפחד מאהבה ובצלקות רגשיות. כעת היא חוזרת עם "בון אפטיט", שכבר הופיע בפרויקט המקורי וכעת זוכה לסינגל ולקליפ רשמי.

ואם בשיר הקודם הצלקות היו מקור לחשש מפגיעה נוספת, הפעם ליבי מציגה אותן בגאווה. לא עוד משהו שצריך להסתיר, אלא חלק מהזהות שלה. את השיר כתבה והלחינה לצד רועי שחורי, אריאל זוראייב ועמית ממן. שחורי וזוראייב חתומים גם על ההפקה המוזיקלית.

ויש כאן גם פרדוקס קטן ומעניין. ליבי משתמשת בכל הכלים של תעשיית הפופ, אותה תעשייה שמקדשת לעיתים שלמות חיצונית, כדי לערער על האידיאל שהיא עצמה מטפחת. היא עושה זאת בלי נאומים כבדים ובלי להעמיד פנים שהיא מחוללת מהפכה. קצת חוצפה, הרבה קריצה ופזמון שנועד להישאר בראש.

בסופו של דבר, "בון אפטיט" הוא שיר על הזכות להיות לא מושלמת. להסתובב עם איפור או בלעדיו, להרגיש נוצצת או להישאר במיטה. ובעידן שבו כל תמונה עוברת סינון וכל רגע נמדד בלייקים, אולי דווקא זאת המנה שכדאי להגיש. בתיאבון.

 

הכי חדשים

כשהמחול הישראלי עולה לבמה, העולם מוזמן להתבונן

לא רק לרקוד, גם להיראות בעולם בעולם המחול הישראלי יש אירועים שמתקיימים עבור הקהל המקומי. ויש אירועים המבקשים...

ארבעה ימים, עשרה מופעים: הג'אז הישראלי יורד אל היסוד

יש משהו משמח בהחלטה לסיים את השנה דווקא עם ג'אז. לא עוד מרוץ אחר הלהיט הבא, אלא...

החברים של נטאשה שוב יחד, והפעם על במת פרסי אקו"ם

יש משהו סמלי, כמעט מתבקש, בהחלטה להעניק השנה פרסי מפעל חיים לארקדי דוכין ולמיכה שטרית. שני מוזיקאים...

ארץ ישראל הישנה והטובה, בארבעה כלי נגינה

יש משהו בנמל יפו שהופך את המפגשים המוזיקליים בבית המכולות לחוויה מיוחדת. כבר בעונה הקודמת פגשנו כאן...

לראשונה בתולדות צוותא: אישה תעמוד בראש מוסד התרבות הוותיק

יש מוסדות תרבות שההיסטוריה שלהם גדולה בהרבה מהמבנה שבו הם פועלים. צוותא הוא בהחלט אחד מהם. המקום...

ענבל שחם – מה שיש, מה שחסר וכל מה שביניהם

יש מי שמגיעים אל המוזיקה בעקבות אירוע ששינה את חייהם. אחרים גדלים לתוכה, ומגלים בהדרגה שהיא אינה...

השאר תגובה

יובל אראל
יובל אראלhttp://yuvalerel.wordpress.com
הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מבזקים

ארבעה ימים, עשרה מופעים: הג'אז הישראלי יורד אל היסוד

יש משהו משמח בהחלטה לסיים את השנה דווקא עם ג'אז. לא עוד מרוץ אחר הלהיט הבא, אלא...

החברים של נטאשה שוב יחד, והפעם על במת פרסי אקו"ם

יש משהו סמלי, כמעט מתבקש, בהחלטה להעניק השנה פרסי מפעל חיים לארקדי דוכין ולמיכה שטרית. שני מוזיקאים...

פסטיבל תמונע 2026: פעם אחרונה בשונצינו, אולי

מתמונע של המוזיקה לתמונע של התיאטרון אני אולי צעיר יחסית בהיסטוריה הארוכה של תמונע. ההיכרות שלי עם המקום...

קואצ'לה 2027: הכוכבים הגדולים והסאונד הישראלי במדבר

המדבר שוב מתמלא במוזיקה אחד מאירועי המוזיקה הגדולים בעולם כבר נערך לקראת המהדורה הבאה. פסטיבל קואצ'לה (Coachella) חשף...

כשהמוזיקה פוגשת את המסך: פסטיבל סאונדטראק חוזר לתל אביב

יש סרטים שאנחנו זוכרים בזכות העלילה, אחרים בזכות השחקנים, ויש כאלה שהמוזיקה שלהם מסרבת לעזוב אותנו. לפעמים...

עברי לידר חוזר לבארבי, עם השירים שהתחילו הכול

יש אמנים שחולמים לכבוש את קיסריה, אחרים מכוונים להיכל מנורה ולאלפי צופים שמריעים מולם. אבל בשנים האחרונות...