יום רביעי, נובמבר 18, 2026

ארץ ישראל הישנה והטובה, בארבעה כלי נגינה

נגני הפילהרמונית הישראלית חזרו לבית המכולות בנמל יפו ופתחו עונה חדשה עם "ספר השירים הישראלי". משה זורמן העניק עיבודים קאמריים למנגינות של ארגוב, כספי, זהבי, זלצר והירש. מחווה מרגשת למתי כספי המנוח, אווירה של מדורת שבט וקהל שהריע בהתלהבות. רק את המילים כולם העדיפו להשאיר בבית. היינו שם.

יש משהו בנמל יפו שהופך את המפגשים המוזיקליים בבית המכולות לחוויה מיוחדת. כבר בעונה הקודמת פגשנו כאן הרכבים שונים של נגני הפילהרמונית הישראלית. הם יצאו מהאולמות המכובדים והגיעו למפגש קרוב ובלתי אמצעי עם הקהל. אמש, נפתחה עונה חדשה. הפעם לא מוצרט, באך או ברנשטיין עמדו במרכז. את מקומם תפסו מנגינות שגדלנו עליהן. שירים שמלווים אותנו מאז ימי הרדיו הישן, תקליטי הוויניל וערבי השירה בציבור.

"ספר השירים הישראלי", כך נקרא הקונצרט שפתח את העונה החדשה. על הבמה התייצבו ארבעה מוזיקאים. משה זורמן בפסנתר, גי אשד בחליל, דודו כרמל באבוב ולינור כץ בצ'לו. ארבעה כלים בלבד, ללא זמר או זמרת, ללא תזמורת גדולה וללא מקהלה. רק המנגינות עצמן, בעיבודים מיוחדים שכתב זורמן עבור ההרכב. והתוצאה? מסע מרתק אל ארץ ישראל הישנה והטובה. זו שאנחנו אוהבים להיזכר בה דרך השירים שלה.

ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל

שירים מוכרים, בגדים חדשים

במרכז התוכנית ניצבו יצירותיהם של סשה ארגוב, מתי כספי, דויד זהבי, דובי זלצר ונורית הירש. חמישה יוצרים שעיצבו פרקים משמעותיים בתולדות הזמר העברי. שלושה מהם כבר אינם איתנו. דובי זלצר ונורית הירש, שייבדלו לחיים ארוכים, ממשיכים לשאת את המורשת המוזיקלית שיצרו. כל אחד מחמשת היוצרים תרם שפה משלו לפסקול הישראלי.

ארגוב הביא תחכום הרמוני שהסתתר לא פעם מאחורי מנגינות שנשמעו פשוטות להפליא. זהבי העניק צליל לישראל שלפני המדינה ולשנותיה הראשונות. זלצר חיבר בין הזמר העממי, הבמה והתזמור העשיר. נורית הירש יצרה מנגינות שחצו דורות וגבולות. ומתי כספי? הוא כבר סיפור בפני עצמו.

העיבודים של זורמן לא ביקשו לחקות את הביצועים המקוריים. הם פירקו את המנגינות, חילקו אותן בין הכלים וחשפו את המבנה המוזיקלי שלהן. לעיתים החליל הוביל את המשפט המוכר. האבוב השיב לו בגוון חם ועגול. הצ'לו העניק עומק, והפסנתר הוביל את המהלך ההרמוני. כך קיבלו השירים חיים חדשים, מבלי לאבד את זהותם.

צריך להעניק כאן את מלוא הכבוד למשה זורמן. מלאכת העיבוד אינה רק חלוקת התווים בין ארבעה נגנים. היא דורשת הבנה עמוקה של היצירה המקורית, לצד נכונות להתבונן בה מחדש. זורמן הצליח להעמיד את השירים המוכרים על רגליים קאמריות. המנגינות נותרו מזוהות מיד, אבל הציעו גם אפשרויות חדשות להאזנה.

ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל

כשארץ ישראל הישנה פוגשת את דייב ברובק

אחד הרגעים המסקרנים בערב הגיע דווקא מהחיבורים המוזיקליים שיצר משה זורמן. לא רק עיבודים חדשים לשירים מוכרים, אלא גם הלחמות מפתיעות בין עולמות שנדמה כי אין ביניהם קשר. כך מצאה את עצמה מנגינה עברית ישנה נושנה "הפלא ופלא" שהלחין ידידיה אדמון משודכת ל־Take Five, קטע הג'אז המפורסם של רביעיית דייב ברובק, שהלחין הסקסופוניסט פול דזמונד. המפגש הזה, בין הזמר העברי למקצב הג'אז הבלתי שגרתי במשקל חמישה רבעים, המחיש את החופש היצירתי של זורמן. הוא גם הזכיר לי את המשחקים המוזיקליים של הגיטריסט יהודה קיסר, שנהג להפתיע בחיבור בין פתיחת גיטרה המזוהה עם הרוק הכבד לבין להיט ים־תיכוני מוכר. דמיינו את דיפ פרפל פוגשים את זוהר ארגוב באותו משפט מוזיקלי. לכאורה שני עולמות רחוקים, אבל בידיים הנכונות הם מוצאים שפה משותפת. אצל זורמן המפגש היה קאמרי, מתוחכם ומלא הומור מוזיקלי. הוא הוכיח שאפשר להתייחס בכבוד למורשת הזמר העברי, ובאותה נשימה גם להשתעשע איתה.

מתי כספי, המנגינות נשארו

אי אפשר להתייחס לערב הזה בלי לעצור אצל מתי כספי. היוצר המופלא הלך לעולמו בפברואר השנה והותיר אחריו אוצר מוזיקלי עצום. עבור מי שגדל על שיריו, עצם השמעתן של המנגינות מזמינה געגוע. אלא שכאן התרחש דבר נוסף. העיבודים החדשים המחישו את התחכום שהסתתר בתוך השירים שלו מאז ומתמיד.

כספי לא הסתפק במנגינות יפות. הוא אהב הרמוניות בלתי צפויות, מעברים מפתיעים בין סולמות ומשחקים קצביים. הוא שאב השראה מג'אז, ממוזיקה ברזילאית ומהמסורת האירופית. כל אלה הפכו את יצירתו לאחת המורכבות והעשירות בזמר הישראלי.

דווקא בהרכב קאמרי קטן אפשר להבחין בפרטים הללו בבהירות. אין כאן הפקה עמוסה שמסתירה את המהלך המוזיקלי. כל כלי חושף רובד נוסף. כל משפט מקבל משמעות בפני עצמו.

הביצועים לשיריו של כספי נשמעו כמחווה אמיתית ליוצר שכבר אינו איתנו. לא מחווה המבקשת לרגש באמצעות זיכרונות בלבד, אלא כזו שמעניקה מקום למוזיקה עצמה. ואולי זו הדרך הראויה ביותר להוקיר את זכרו של מי שהקדיש את חייו לצלילים.

ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל

מדורת השבט, גרסת בית המכולות

שינוי משמעותי נוסף הורגש הערב דווקא בסידור החלל. מי שהתרגל לשורות הכיסאות הנמשכות מקדמת הבמה ועד ירכתי בית המכולות, גילה הפעם תפיסה אחרת. הבמה הוצבה לאורך החלל, והכיסאות סודרו מולה בכשלוש שורות בצורת חצי גורן. גם התאורה עברה התאמה והעניקה למקום הענקי תחושה חמימה ואינטימית יותר.

כך נוצרה מעין מדורת שבט מוזיקלית, עם הנגנים במרכזה והקהל מתכנס סביבם. הסידור החדש צמצם את המרחק בין המוזיקאים למאזינים, גם פיזית וגם בתחושה. הוא הפך את הקונצרט ממופע פרונטלי למפגש כמעט משפחתי.

וכשברקע מתנגנות המנגינות של ארגוב, כספי, זהבי, זלצר והירש, הדימוי של מדורת השבט מקבל משמעות נוספת. הרי השירים הללו היו במשך עשרות שנים חלק מהמדורה התרבותית שסביבה התכנסנו כולנו. הפעם אפילו לא היה צריך להדליק אש. המוזיקה עשתה את העבודה.

ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל

הקהל הצביע בידיים, אבל שכח את הקול

כאן מגיע גם הסיפור המשעשע של הערב. הקהל, שהכיר היטב את המנגינות, לא חסך במחיאות כפיים. בסיומו של כל קטע נשמעו תשואות נלהבות. הידיים עבדו שעות נוספות. נדמה שכולם נהנו מהבחירה המוזיקלית ומהביצועים המשובחים. אבל דווקא במקום שבו אפשר היה לצפות להתפרצות ספונטנית של שירה בציבור, נשמרה המשמעת הקאמרית.

הרי קשה להאזין למנגינה ישראלית מוכרת מבלי שהמילים יתחילו להתגלגל בראש. ברגע שהחליל פותח במשפט הראשון, אנחנו כבר יודעים מה צריך לבוא אחריו. גם בלי זמר על הבמה, המילים ממשיכות להתקיים בתודעה. ובכל זאת, הקהל הסתפק בעיקר בהמהומים מנומסים. פה ושם אפשר היה להבחין בשפתיים שנעות בחשאי. אבל שירה של ממש? לא הפעם. רק בסוף השתחררו העכבות…

וחבל. דווקא בבית המכולות, הרחק מהנוקשות הטקסית של אולם קונצרטים, היה אפשר לשחרר קצת את הרסן. להרים קול ולתת לשירים המוכרים לפרוץ החוצה. אני משער שארבעת הנגנים היו מצליחים להתמודד גם עם מקהלה ספונטנית של כמה עשרות ישראלים נלהבים.

מצד שני, אולי יש משהו יפה גם באיפוק הזה. הקהל הגיע להאזין למוזיקאים, לא להתחרות בהם. הוא נתן להם את מלוא הבמה והביע את אהבתו במחיאות כפיים. ובכל זאת, בפעם הבאה אפשר גם לשיר. אף אחד לא ייפגע.

ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל
ספר השירים הישראלי עם חברי הפילהרמונית בבית המכולות. צילום יובל אראל

כשהפילהרמונית יורדת אל העם

אני חוזר אל הסדרה הזו משום שהיא מצליחה לעשות דבר חשוב. היא מוציאה את המוזיקה הקאמרית ממסגרתה המסורתית ומפגישה אותה עם הקהל בגובה העיניים.

כבר בעונה הקודמת נהנינו כאן ממפגשים מוזיקליים מיוחדים. בינואר האזנו לקונצרט שנע בין מוצרט לכליזמר. בפברואר פגשנו חמישיית כלי נשיפה, שביצעה יצירות מבאך ועד ברנשטיין. גם אז גילינו שהמרחק בין הבמה לקהל משפיע על חוויית ההאזנה.

הקונצרט אמש לקח את הרעיון צעד נוסף. במקום להציג לקהל רפרטואר קלאסי מוכר, הוא הפך את המוזיקה הישראלית עצמה לחומר קאמרי. וזו בחירה חשובה לא פחות משהיא מהנה.

הזמר העברי אינו נחות מבחינה מוזיקלית מהרפרטואר הקונצרטי. רבים מהלחנים שהפכו ללהיטים עממיים נושאים בתוכם מבנים מורכבים ועושר הרמוני. כאשר מוזיקאים ברמתם של נגני הפילהרמונית מעניקים להם פרשנות חדשה, האיכויות הללו מתגלות מחדש.

המנגינות נשארות איתנו

בסופו של הערב נותרה תחושה נעימה של מפגש עם זיכרון מוזיקלי משותף. לא נוסטלגיה דביקה, לא ניסיון להחזיר בכוח ימים שאינם עוד. ארבעה מוזיקאים מצוינים העניקו למנגינות המוכרות את הכבוד המגיע להן.

מבחינתי, זה היה מפגש עם ארץ ישראל הישנה והטובה. לאו דווקא הארץ כפי שהייתה באמת, אלא זו שנשמרה בתוך השירים. הארץ של ארגוב, זהבי, כספי, זלצר והירש. מקום שבו מנגינה אחת יכולה להחזיר אותנו עשרות שנים לאחור, בלי שנצטרך לומר מילה.

מחיאות הכפיים הסוערות הוכיחו שהקהל הצביע בעד. עכשיו נותר רק לקוות שבקונצרט הבא הוא גם יפתח את הפה.

על הבמה

משה זורמן – פסנתר ועיבודים
גי אשד – חליל
דודו כרמל – אבוב
לינור כץ – צ'לו

טעימות מהצלילים – מחווה למתי כספי

הכי חדשים

לראשונה בתולדות צוותא: אישה תעמוד בראש מוסד התרבות הוותיק

יש מוסדות תרבות שההיסטוריה שלהם גדולה בהרבה מהמבנה שבו הם פועלים. צוותא הוא בהחלט אחד מהם. המקום...

ענבל שחם – מה שיש, מה שחסר וכל מה שביניהם

יש מי שמגיעים אל המוזיקה בעקבות אירוע ששינה את חייהם. אחרים גדלים לתוכה, ומגלים בהדרגה שהיא אינה...

זוזו גינזבורג – האש עדיין בוערת בוורידים

יש רגע בחיים שבו אנחנו מביטים לאחור ומגלים שהגענו למקום אחר מזה שדמיינו לעצמנו. לא בהכרח מקום...

נועה קירל ונסרין קדרי עושות טרנטינו

יש מפגשים מוזיקליים שנראים כמעט מתבקשים. החיבור בין נועה קירל לנסרין קדרי הוא אחד מהם. שתי כוכבות...

נינט טייב הולכת להחזיר את עצמה הביתה

יש משהו יפה ברגע שבו אמן מגלה שהיצירה שלו ממשיכה לחיות גם אחרי שסיים אותה. לעיתים היא...

אסף אבידן – כשהאהבה נחרבת יחד עם ירושלים

ירושלים של מטה, האהבה של מעלה מה הקשר בין חורבן בית המקדש לבין סיומה של מערכת יחסים? אצל...

השאר תגובה

יובל אראל
יובל אראלhttp://yuvalerel.wordpress.com
הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מבזקים

פסטיבל תמונע 2026: פעם אחרונה בשונצינו, אולי

מתמונע של המוזיקה לתמונע של התיאטרון אני אולי צעיר יחסית בהיסטוריה הארוכה של תמונע. ההיכרות שלי עם המקום...

קואצ'לה 2027: הכוכבים הגדולים והסאונד הישראלי במדבר

המדבר שוב מתמלא במוזיקה אחד מאירועי המוזיקה הגדולים בעולם כבר נערך לקראת המהדורה הבאה. פסטיבל קואצ'לה (Coachella) חשף...

כשהמוזיקה פוגשת את המסך: פסטיבל סאונדטראק חוזר לתל אביב

יש סרטים שאנחנו זוכרים בזכות העלילה, אחרים בזכות השחקנים, ויש כאלה שהמוזיקה שלהם מסרבת לעזוב אותנו. לפעמים...

עברי לידר חוזר לבארבי, עם השירים שהתחילו הכול

יש אמנים שחולמים לכבוש את קיסריה, אחרים מכוונים להיכל מנורה ולאלפי צופים שמריעים מולם. אבל בשנים האחרונות...

הפסנתר יורד שוב לאילת: שלושה ימים של מוזיקה ישראלית, רוק ומפגשים מסקרנים

מה עושה הפסנתר באילת? פעם, כשהזכירו את פסטיבל הפסנתר, המחשבות נדדו כמעט אוטומטית לתל אביב. לאולמות, למפגשים האינטימיים...

עומר אדם קונה לעצמו מקום בזאפה, והפעם לא על הבמה

יש אמנים שחולמים לכבוש במות, למלא אולמות ולשמוע אלפי אנשים שרים את השירים שלהם. עומר אדם כבר...