הרגלים מגונים – הקריאה שכבר מבקשת להפוך למחזה מוזיקלי

הערב התקיימה בתיאטרון בית ליסין הקריאה המבוימת ל"הרגלים מגונים", המחזה שכתבו גיל ריבה והילה אורן רשף. עמית אפשטיין ביים את הערב, ושמוליק ורועי נויפלד ליוו אותו במוזיקה חיה. השניים ישבו על הבמה וניגנו את המנגינות שיצרו במיוחד למחזה, וכבר מן הרגעים הראשונים היה ברור שהמוזיקה אינה תוספת מבחוץ. היא חלק מהסיפור.

השחקנים אמנם אחזו בדפים וישבו על כיסאות במעין חצי גורן מול הקהל, אבל המסגרת הזאת נשברה שוב ושוב. הם קמו, נעו, ניגשו זה אל זו והחלו לשחק בפועל. הדמויות קיבלו גוף, מבט, תנועה ונוכחות. הקריאה יצאה מהדפים אל הבמה, ודווקא משום שהכול נשאר לכאורה ראשוני, אפשר היה להרגיש כמה חומר כבר נמצא שם.

פנטזיה עם פזמונים, אבל הכאב אמיתי

בבית ליסין מגדירים את "הרגלים מגונים" כ"פנטזיה עם פזמונים". המחזה מבוסס באופן חופשי על ספרו האוטוביוגרפי של גיל ריבה, וההגדרה הזאת מתאימה מאוד למה שקיבלנו על הבמה. מצד אחד קשה להתעלם מהיסוד האישי. מצד שני, המחזה אינו מציג מסמך ביוגרפי סדור. הוא מערבב מציאות, זיכרון, דמיון, כאב והומור, ומרשה לעצמו לנוע בין כולם בלי לסמן כל הזמן את הגבולות.

במרכז הסיפור עומד אוזי, עיתונאי ססגוני ומפורסם, בגילומו של גל פופולר. אמו העניקה לו את השם עוזי, אבל הוא עצמו שינה אותו בהמשך לאוזי. גם הבחירה הקטנה הזאת כבר מספרת משהו על הדמות. יש בה רצון לעצב זהות אחרת, אולי גם להתרחק מעט ממה שהבית בחר עבורו.

אוזי מגיע לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית בעקבות משבר נפשי, ומשם מתחיל המסע פנימה. הילדות, המשפחה, החברים, האהבות והפחדים עולים בזה אחר זה. המחזה עוסק גם בשבר שעובר מדור לדור. אוזי שייך לדור השלישי לשואה, והוא נושא בתוכו מטען שלא חווה בעצמו, אבל ממשיך לעבוד עליו מבפנים.

מכאן נולדת גם הבריחה. אל הזוהר, אל עולם האשליות, אל חיים אחרים. אלא שהעולם הזה מתגלה כחלול וממכר. נוצץ מבחוץ, אבל הרבה פחות יציב מבפנים.

בין הסבתא העוטפת לאם המחשלת

נירה רבינוביץ מגלמת את סבתו של אוזי, ניצולת שואה שאיבדה את משפחתה במחנות. היא מעניקה לו חום, אהבה ופינוק והופכת למפלט רך בתוך עולם קשוח. מולה ניצבת בתה, אמו של אוזי, בגילומה של אורנה רוטברג. האם מגיעה מעולם צבאי, מהוקצע ומסודר. היא קשוחה, ישירה ונוקשה מאוד עם בנה.

הפער בין שתי הנשים בונה חלק גדול מן המתח המשפחתי. האחת עוטפת, השנייה מחשלת, ואוזי גדל ביניהן. דווקא מתוך הפער הזה עולה הרבה מן העולם הרגשי שלו. הוא מכיר חום, אבל מכיר היטב גם משמעת, דרישה ושליטה.

ואז מגיע גם עוזי אחר.

אמו של אוזי מדברת ואף שרה על עוזי גל. לא על בנה, אלא על ממציא התמ"ק עוזי, האיש שהמצאתו הגיעה כמעט לכל פינה בעולם. הקטע הזה מוסיף למחזה הומור מפתיע, אבל מבחינתי הוא עורר גם זיכרון אישי.

בילדותי זכיתי לפגוש את עוזי גל עצמו. הוא הגיע לבקר בביתנו. כן, גם כאן אני כנראה סוג של פורסט גאמפ מקומי. בכל פעם מתברר שעוד דמות מוכרת חלפה פעם בסביבתי. הפעם הדמות פשוט קפצה מהמחזה אל הזיכרון הפרטי שלי.

תמר, דפנה והברית שלא הושלמה

לצדו של אוזי נמצאת אשתו דפנה, בגילומה של הגר אנגל. מן העבר חוזרת גם תמר, חברת נעוריו, שאותה מגלמת אפרת גוש. אוזי ותמר חולקים דיכאון כרוני, ובשלב מסוים כורתים ביניהם ברית קודרת. הם מחליטים להיפרד יחד מהעולם בגיל ארבעים.

אלא שתמר אינה מחכה. היא שמה קץ לחייה מוקדם יותר, ואוזי חווה את מותה כבגידה. מבחינתו היא הפרה את ההבטחה ביניהם והותירה אותו לבדו מול החיים. האירוע הזה הופך לציר רגשי מרכזי בעלילה ומעמיק את תחושת התלישות שלו. מכאן הוא נשאר לבד עם כאב, כעס ושאלות.

אפרת גוש נכנסת לדמות

באופן אישי הגעתי לערב הזה גם עם סקרנות נוספת. רציתי לראות מה קורה לאפרת גוש כשהיא מניחה לרגע את דמות הזמרת ונכנסת אל נעליה של שחקנית. גוש כבר טעמה משחק בעבר בקולנוע ובטלוויזיה, אבל אני, לפחות, הכרתי אותה לאורך השנים כמעט תמיד מהבמה המוזיקלית.

ושם הרי הדרמה הייתה תמיד חלק ממנה. אפרת גוש מעולם לא הייתה זמרת שעומדת מול מיקרופון ופשוט שרה. היא נכנסת לשיר, מתלבשת עליו, זזה איתו, נלחמת בו ולפעמים גם מתפרקת בתוכו. הקול שלה יודע לגעת ישר בבלוטות הרגש, והטקסטים שהיא בוחרת נעים לא פעם בין כאב, תשוקה, שבר והישרדות.

לכן היה מעניין לראות מה יקרה כשהדרמה הזאת תקבל דמות ולא רק שיר. התשובה שקיבלתי הייתה די ברורה. גוש פשוט מתלבשת על תמר. לא כזמרת שבאה לעשות גיחה למשחק, אלא כשחקנית שנכנסת לתוך העלילה ומרגישה בה בבית. היא מעניקה לתמר שבריריות, כאב ונוכחות, אבל לא לוחצת על דוושת הרגש יותר מדי. דווקא משום שהיא יודעת כמה דרמה כבר נמצאת בחומר, היא משאירה לדמות מקום לנשום.

וכשהשירים נכנסים, הכול מתחבר באופן כמעט טבעי. פתאום אין באמת גבול בין אפרת גוש הזמרת לבין אפרת גוש השחקנית. שתי היכולות מזינות זו את זו, והדרמה שאני מכיר ממנה כבר שנים מקבלת הפעם גוף, דמות וסיפור. מבחינתי זו הייתה אחת ההפתעות היפות של הערב. לא גילוי של מישהי שמעולם לא שיחקה, אלא גילוי של כמה טבעי לה להיות גם שם.

קאסט שכבר פגשתי על במות אחרות

חלק גדול מצוות השחקנים של "הרגלים מגונים" אינו זר לי. במהלך השנים כבר פגשתי כמה מהם בהפקות אחרות, ולכן היה מעניין לראות כיצד הם נכנסים הפעם לעולם הרבה יותר אישי וחשוף.

גל פופולר כבר עבר אצלי דרך הפקות כמו "סאלח שבתי", "צלילי המוזיקה" ו"מצחיקונת". ב"מצחיקונת" מצאתי בו רעננות ונוכחות בתוך האנסמבל. כאן הוא נדרש למשהו אחר לגמרי. אוזי שלו אינו רק דמות מוזיקלית או קומית. הוא נושא כמעט את כל המטען הרגשי של המחזה, ופופולר מצליח להחזיק את השבר, המבוכה והכאב בלי לגלוש למלודרמה.

לימור גולדשטיין היא שחקנית שכבר פגשתי שוב ושוב על הבמה. ב"אף מילה לאמא" התרשמתי מכך שהניסיון שלה מורגש בכל מחווה קטנה. גם ב"שונאים, סיפור אהבה" היא הביאה לדמות סמכות פנימית חזקה. כאן, בתפקיד ד"ר טרידו, היא שוב אינה צריכה להרים את הקול כדי להחזיק סצנה. די במבט, בטון ובשקט שבין המשפטים.

הגר אנגל כבר הרשימה אותי ב"קיר זכוכית", שם הצליחה להעביר מורכבות ורגישות בתוך עולם משפחתי טעון. היא הופיעה גם ב-RENT וב"שיקגו", ולכן החיבור בין משחק למוזיקה כבר נמצא היטב בארגז הכלים שלה. בדמותה של דפנה היא מביאה הפעם איפוק, נוכחות ורוך.

הראל ליסמן מגיע אף הוא עם קילומטראז' מוזיקלי משמעותי. כבר ראיתי אותו ב-RENT, ב"הסוף" וב"סיפור הפרברים". שם הוא הוכיח נוכחות פיזית ובימתית חזקה. כאן הוא עובר בין שתי דמויות שונות, האח במחלקה והבחור הצעיר מן העבר, ומצליח להעניק לכל אחת צבע אחר.

גם אורנה רוטברג והגר אנגל כבר נפגשו אצלי ב"קיר זכוכית", שם עסק הסיפור בזיכרון, בשואה ובקשרים משפחתיים. כאן רוטברג חוזרת לעולם אחר, אבל עם מטען דומה של משפחה וזהות. כאמו של אוזי היא בונה דמות נוקשה, מסודרת וצבאית, כזו שמחזיקה את הרגש קצר מאוד.

ואפרת גוש היא סיפור אחר מבחינתי. אותה ליוויתי במשך שנים בעיקר כזמרת. ראיתי אותה בזאפה, בבארבי, בפסטיבלים ובהופעות רבות. תמיד היה בה משהו דרמטי מאוד, לא רק בקול אלא גם בגוף ובאופן שבו היא מחזיקה שיר. הפעם הדרמה הזאת קיבלה דמות, ותמר שלה מוכיחה שהמעבר לבמה התיאטרלית אינו מרגיש כמו גיחה צדדית.

מהחדר הסגור אל הזיכרונות

לימור גולדשטיין מגלמת את ד"ר טרידו, הפסיכיאטרית שמלווה את אוזי. השיחות ביניהם פותחות את הדרך אל העבר, וכל מפגש מחזיר עוד שכבה לחיים שלו. הראל ליסמן מגלם את האח במחלקה, ובהמשך מופיע גם כדמות אחרת. הוא מגלם בחור צעיר שפוגש את תמר במסיבה ומציע לה סמים לשאיפה.

הכפילות הזאת מתאימה למבנה של המחזה. העבר וההווה אינם נפרדים באמת. הזיכרונות נכנסים זה לתוך זה, דמות אחת מחליפה פנים, ורגע אחד מחזיר רגע אחר. אוזי עומד במרכז ומנסה להבין כיצד הגיע לכאן, אבל בכל פעם שהוא מתקדם, העבר מושך אותו שוב פנימה.

המוזיקה שכבר דורשת במה מלאה

המוזיקה מעניקה ל"הרגלים מגונים" שכבה נוספת ומשמעותית מאוד. שמוליק ורועי נויפלד אינם יושבים בצד. הם חלק מההתרחשות ומנגנים בלייב לאורך הערב. המנגינות שלהם נכנסות ברגעים הנכונים ומרחיבות את העולם של הדמויות.

השחקנים מבצעים שירים עצובים ושמחים, אבל השירים אינם אתנחתה מוזיקלית. הם ממשיכים את הסיפור. לפעמים הם פותחים את הלב, לפעמים שוברים את הכובד ולפעמים משנים את הקצב. כמעט כל קטע מוזיקלי הסתיים במחיאות כפיים סוערות מצד הקהל הרב שמילא את האולם.

באותם רגעים הקריאה המבוימת כבר קרצה למחזמר. לא ברמז קטן, אלא בצורה ברורה מאוד. היה קל לדמיין את המוזיקה הזאת מקבלת תפאורה, תנועה, תאורה ומקום גדול יותר בתוך הפקה מלאה.

איפה נגמר גיל ריבה ומתחיל אוזי

המחזה מבוסס באופן חופשי על ספרו האוטוביוגרפי של גיל ריבה, ומכאן עולה מיד השאלה איפה נגמר ריבה ואיפה מתחיל אוזי. מה הגיע מן החיים, ומה נולד מן הדמיון.

אין לנו באמת דרך לדעת, ואולי גם אין צורך. דווקא חוסר הידיעה מוסיף כוח לסיפור. אתה יושב מול העלילה ומרגיש חשיפה עמוקה, גם אם לא כל פרט התרחש במציאות בדיוק כך. הרגש עצמו מרגיש אמיתי. זה מה שנשאר בסוף. תחושת השתתפות בסיפור חיים לא פשוט, שיש בו משפחה, טראומה, דיכאון, אהבה, נטישה, הומור והרבה מוזיקה.

שעה אחת שכבר מבקשת יותר

הקריאה המבוימת נמשכה כשעה לערך. הזמן הזה הספיק להציג את הדמויות, לבנות את הקונפליקטים ולהכניס את הקהל לעולם של אוזי. דווקא משום כך נוצרה תחושה ברורה שיש כאן עוד מקום.

אם "הרגלים מגונים" יהפוך בהמשך למחזה מוזיקלי מלא, הוא יצטרך יותר זמן. תפאורה, תלבושות, תנועה ותאורה ידרשו מרחב נוסף. גם הדמויות יכולות להעמיק, השירים יכולים להתרחב והמעברים יכולים לקבל יותר נשימה.

בקריאה של שעה קיבלנו את השלד. בהפקה מלאה אפשר כבר לדמיין את כל הגוף.

פותחים במה, ופותחים אפשרות

"הרגלים מגונים" פתח את פסטיבל "פותחים במה", שמתקיים זו השנה ה-27 ונושא את שמה של ג'ני ברנדס המנוחה. עוד מחזות יעלו במסגרת הפסטיבל, ולכן מוקדם לדעת כיצד תיראה התמונה המלאה. אבל אפשר כבר לדבר על החוויה של הערב הראשון.

קיבלתי יצירה עם פוטנציאל ברור. מחזה שמבקש לצאת מהכיסאות ומהדפים ולקבל גוף מלא. תפאורה, תלבושות, תנועה, דרמטורגיה נוספת, תאורה והרבה מקום למוזיקה של הנויפלדים. הבסיס כבר נמצא שם, הדמויות נמצאות שם, המוזיקה נמצאת שם, ובעיקר הלב נמצא שם.

אהבתי, התרגשתי, ועכשיו אני רוצה לראות את "הרגלים מגונים" חוזר לבמה, הפעם כשהוא כבר לבוש לחלוטין.