יש רגעים בקונצרט שבהם כללי הטקס פשוט מפסיקים לעבוד. הגוף מבקש לנוע, הרגליים מחפשות את הקצב והידיים מצטרפות מעצמן. זה בדיוק מה שהתרחש אמש באודיטוריום רקנאטי במוזיאון תל אביב לאמנות. התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד הגיעה עם הקונצרט "נוּבָּה חדשה". על הבמה נפגשו זמרים וכנרים ממרוקו עם פייטנים ישראלים צעירים. מה שהחל כמפגש מוזיקלי מכובד התפתח לחגיגה צפון אפריקאית עשירה בצלילים, בקצב וברגש. כמה נשים מרוקאיות מבוגרות כבר לא התאפקו. הן קמו ממקומותיהן והחלו לרקוד בפאתי האולם. לא היה צורך להזמין אותן, המוזיקה עשתה את העבודה בעצמה. ואני? בהחלט יכולתי להבין אותן. היה שם משהו שהצליח לעקוף את הראש ולפנות ישירות אל הלב.

עשרה קולות, מסורת אחת, דור חדש
במרכז הקונצרט ניצבו שני אנסמבלים קוליים צעירים, משני עברי הים התיכון. חמישה זמרים מהדור הצעיר של מרוקו, בהובלת האמן אנאס בלהאשמי, פגשו חמישה פייטנים צעירים מהמרכז לפיוט ושירה בישראל. יחד הם ביקשו להעניק קול חדש למורשת האנדלוסית, שהתפתחה במשך מאות שנים במפגש בין יהודים למוסלמים. על התזמורת ניצח רועי אזולאי, ואילו אלעד לוי הופקד על הניהול האמנותי. כבר במהלך הקונצרט אפשר היה להרגיש שאין כאן ניסיון לשחזר מסורת מוזיקלית כאילו הייתה מוצג היסטורי. השירה בעברית ובערבית, היצירות המסורתיות והעיבודים בני זמננו התחברו לשפה מוזיקלית חיה, עתירת גוונים ומלאת אנרגיה.
אחד הרגעים החביבים בערב הגיע דווקא בין הקטעים המוזיקליים. אלעד לוי ביקש להמחיש לקהל עד כמה הגשרים בין ישראל למרוקו קרובים מכפי שנדמה. הוא עשה זאת בדרך משעשעת, כאשר העניק לכמה מהזמרים האורחים שמות מקבילים בעברית. סולימן הפך לשלמה, זכי הפך לזכריה, עבד לעובדיה ואנאס לאנוש. משחק השמות הזה עורר חיוכים, אבל היה בו גם משהו מעבר לבדיחה. הוא ביקש למצוא את המוכר בתוך הזר, להצביע על קרבה תרבותית וליצור תחושה של משפחה מוזיקלית אחת. אפשר להתווכח על מידת הדיוק הלשוני של ההקבלות הללו, אבל הכוונה הייתה ברורה. לפעמים די בשם פרטי, בחיוך ובכמה תווים משותפים כדי להפיל מחיצה.
ומה שכבש את האוזן היה דווקא הדיאלוג שנוצר בין שתי הקבוצות. לא תחרות בין סגנונות ולא הפגנת יכולות קוליות לשמה, אלא שיחה מוזיקלית מתמשכת. קולות עברו מצד אחד של הבמה לאחר, משפטים מלודיים נענו בשירה נגדית ולעתים התמזגו כולם למארג קולי אחד. הזמרים המרוקאים הביאו עמם את הגוון הקולי וההגשה הייחודיים למסורת המקומית, ואילו הפייטנים הישראלים השתלבו באותה שפה מוזיקלית בביטחון ובטבעיות. ההבדלים בין הקבוצות לא נעלמו, אבל גם לא הפריעו. להפך, הם העשירו את המפגש והזכירו שמסורת משותפת אינה מחייבת אחידות מוחלטת.

מאסווירה לתל אביב, כשהמחווה הופכת למפגש
הסיפור של הערב הזה מתחיל למעשה הרבה לפני אמש. בסוף אוקטובר יצאו נגני התזמורת האנדלוסית מאשדוד למרוקו, להשתתף בפסטיבל "אנדלוסי אטלנטי" בעיר הנמל אסווירה. המסע הזה, שהחזיר את הצלילים האנדלוסיים אל אחד מבתי הגידול ההיסטוריים שלהם, סימן חידוש של קשר מוזיקלי ואנושי. קשר שנקטע בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה. שלוש שנים קודם לכן הייתה התזמורת אמורה להשתתף בפסטיבל, אולם התוכניות בוטלו. כעת חזרו המוזיקאים הישראלים אל הבמה המרוקאית ואל המסורת המשותפת ליהודים ולמוסלמים.
החזרה הזאת הייתה הרבה מעבר לנסיעה מקצועית. היא חיברה מחדש מוזיקאים משתי מדינות סביב מורשת תרבותית בת מאות שנים. וכעת הגיעה המחווה ההדדית. המוזיקאים המרוקאים באו לישראל, והפעם האנדלוסית היא המארחת. יש משהו יפה בסגירת המעגל הזאת, בעיקר בתקופה שבה קשרים תרבותיים בין מדינות אינם עניין מובן מאליו. על הבמה לא נדרשו הצהרות מדיניות או נאומים על דו־קיום. השפה המשותפת כבר הייתה שם, בין הקשתות של הכינורות לבין קולות הזמרים. אפשר לכתוב נאומים ארוכים על גשרים בין עמים, ואפשר פשוט להעמיד עשרה זמרים על במה אחת ולתת להם לשיר. אמש, לפחות מבחינה מוזיקלית, הגשר הזה עבד מצוין.
כשהמקאם פוגש את הגוף
מה שכבש אותי במיוחד היה העושר הקולי. השירה האנדלוסית אינה מתנהלת לפי כללי הפופ המוכרים לנו. היא נשענת על מקאמים ערביים קלאסים, סלסולים, מעברים מלודיים ומבנים קצביים מורכבים. בתוך המרקם הזה השתלבו המוואלים, אותם קטעי שירה עתירי קישוטים קוליים. הם מעניקים לזמר מרחב לביטוי אישי, למתיחת הצליל ולמשחק בין מתח לשחרור. השירה הזאת אינה ממהרת להגיע אל הפזמון, גם לא לספק שיא מוזיקלי בכל רגע. היא מתפתחת בהדרגה, נפתחת ונסגרת, מתרחקת מהצליל המרכזי ושבה אליו. לפעמים נדמה שהזמר אינו רק מבצע מנגינה, אלא מנהל איתה שיחה.
כשהקולות הללו פוגשים את המקצבים המחזוריים של התזמורת, מתרחש משהו אחר. הכינורות משרטטים את המלודיה, כלי ההקשה מניעים אותה קדימה והזמרים מוסיפים שכבות של רגש. התוצאה אינה רק מפגן של מיומנות מוזיקלית. ככל שהשירה מתעצמת, כך הולכת ומתעמקת התחושה הגופנית. יש משהו כמעט היפנוטי בחזרתיות הקצבית הזאת. המנגינות נעות במעגלים, הקולות מטפסים ויורדים, והמאזין נשאב פנימה. מעין טראנס נפשי שאינו זקוק לשום אמצעי חיצוני, רק להקשבה ולנכונות לתת למוזיקה לקחת אותך. זהו אותו מצב שבו אתה מפסיק לעקוב אחרי היצירה באופן שכלתני, ופשוט מתמסר אליה.
אפשר כמובן לנתח את המבנים המוזיקליים ואת המקאמים, להתפעל משליטת הזמרים בקולם ולהבחין בכל מעבר בין המשקלים הקצביים. אבל בסופו של דבר, המבחן האמיתי נמצא במקום אחר. האם המוזיקה מצליחה להזיז משהו בתוכך? האם היא מצליחה לייצר חוויה שאינה מסתיימת באוזניים בלבד? אמש התשובה הייתה ברורה, והיא לא הסתפקה בהנהוני ראש או במחיאות כפיים מנומסות. היא הזיזה גם כמה רגליים.
המסורת אינה מוצג מוזיאוני
יש כאן גם עניין תרבותי רחב יותר. אנחנו נוטים להתייחס למוזיקה האנדלוסית כאל מורשת שיש לשמר, משהו השייך לדורות קודמים, למסורת משפחתית, לבית הכנסת או לזיכרונות מארץ אחרת. אבל המפגש הזה הציע תפיסה אחרת. לא מוזיקה שנועדה להישמר מאחורי זכוכית, אלא מוזיקה שממשיכה להשתנות ולהתפתח. ואולי יש משהו סמלי בכך שהקונצרט נערך דווקא במוזיאון תל אביב לאמנות, מקום המזוהה עם התבוננות שקטה ביצירות אמנות. אמש התבוננות שקטה הייתה הדבר האחרון שהמוזיקה ביקשה מאיתנו.
חשוב גם לזכור שהמוזיקה האנדלוסית עצמה נולדה מתוך מפגשים בין תרבויות. שורשיה במסורות שהתפתחו בחצי האי האיברי, ומשם המשיכה להתעצב במשך מאות שנים בצפון אפריקה. מסורות יהודיות ומוסלמיות השפיעו זו על זו, שפות התחלפו, מקצבים השתנו, אבל הזיקה המוזיקלית נשמרה. המפגש הישראלי־מרוקאי אינו רק מחווה נוסטלגית לעולם שנעלם, אלא המשך טבעי של תהליך שהתקיים במשך דורות. אותם צעירים שעמדו אמש על הבמה אינם רק שומרי הסף של המסורת. הם גם מי שמעניקים לה אפשרות להמשיך ולחיות.
לא רק שימור, גם המשכיות
התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, שפתחה לאחרונה את העשור הרביעי לפעילותה, אינה מסתפקת בשימור המורשת המוזיקלית. היא מבקשת גם להבטיח את המשכיותה, באמצעות טיפוח דור חדש של נגנים, זמרים ופייטנים. הקונצרט "נוּבָּה חדשה" המחיש את הרעיון הזה בצורה מוחשית. עשרה יוצרים צעירים משתי מדינות נפגשו סביב אותה מסורת, אך לא ביקשו להישאר כבולים לעבר. לצד יצירות מן הרפרטואר האנדלוסי שולבו עיבודים עכשוויים, שהעניקו למנגינות המוכרות חיוניות נוספת. השורשים נשמרו, אבל הענפים המשיכו לצמוח.
כאשר מדברים על המורשת האנדלוסית בישראל, הדיון נוטה לעיתים להתמקד בגעגועים לעולם היהודי של מרוקו. עולם של בתי כנסת, פיוטים, חצרות משפחתיות וזיכרונות העוברים מדור לדור. אלא שהמוזיקה הזאת מעולם לא השתייכה לקהילה אחת בלבד. היא התפתחה מתוך קשרים והשפעות הדדיות בין תרבויות ושפות. המפגש בין הצעירים הישראלים והמרוקאים ממשיך למעשה את אותו תהליך היסטורי. אין כאן רק ניסיון לשמר את מה שהיה, אלא גם אפשרות לגלות מה עוד יכול לצמוח ממנו.
דווקא משום כך, הבחירה להציב את הדור הצעיר בקדמת הבמה הייתה משמעותית. לא ותיקי המסורת המלמדים את יורשיהם, אלא צעירים הפוגשים צעירים, כל אחד עם המטען התרבותי והקולי שהוא מביא מביתו. יחד הם משרטטים את פניה של הנובה החדשה, לא כיצירה מוזיקלית אחת, אלא כרעיון רחב יותר. מסורת שאינה מסתיימת במקום שבו הסתיים הדור הקודם, אלא ממשיכה להתחדש דרך האנשים המבצעים אותה היום.
ובסופו של דבר, היה פשוט כיף
אפשר לדבר על שורשים משותפים, על היסטוריה ועל היחסים בין ישראל למרוקו. אפשר להקדיש מאמר שלם לשפה המוזיקלית האנדלוסית ולמשמעותם של המקאמים. כל הדברים הללו חשובים, אבל אם אני צריך לקחת איתי תמונה אחת מהערב, היא לא תהיה דווקא של הבמה. אני לוקח איתי את אותן נשים שרקדו בצדי האולם. הן הבינו משהו בסיסי מאוד על המוזיקה הזאת. היא לא נועדה רק להישמע, אלא גם להרגיש, לחוות ולהשתתף.
האמת היא שהייתי שמח לראות עוד אנשים קמים ממקומותיהם, שוברים קצת את הרשמיות של אולם הקונצרטים ונותנים לגוף להשתחרר. הרי המוזיקה הזאת הגיעה אלינו ממסורת שבה השירה, הנגינה והקצב היו חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. ואולי כאן טמון סוד הקסם שלה. לא חייבים להבין כל מילה בערבית, לא צריך לזהות כל מקאם או להכיר את מבנה הנובה. מספיק לאפשר לצלילים לחדור פנימה, להיסחף עם הקצב ולהניח לרגע את כללי ההתנהגות המכובדים בצד. אמש במוזיאון תל אביב, הקצב הזה היה מדבק להפליא.
וכן, היה ממש פאן.
משתתפי הקונצרט
אנסמבל "גשרי אהבה" – מרוקו: אנאס בלהאשמי, עבדלילה מוטאווקיל, סלימן רבילה, אנאס אל חארראז, זאקאריה דאומאני.
אנסמבל המרכז לפיוט ושירה – ישראל: מנור בן דוד, יעקב בן אדיבה, רז אלבז, שלומי לוגסי, יהונתן חוטה.
ניצוח: רועי אזולאי. ניהול אמנותי: אלעד לוי.
פרטים על המשך סדרת הקונצרטים באתר התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד.

