סיאם חוזרים, וכן, מדובר בסיאם ההם, מהפינגווין ומהלילות ההם. הלהקה מכריזה כעת על אלבום כפול חדש, WAR & IN BETWEEN, שייצא ב־2 בספטמבר 2026. האלבום יעלה בכל הפלטפורמות ויגיע גם במהדורת ויניל כפולה בנענע דיסק. הוא מחבר יותר מארבעה עשורים של יצירה, משירים מזוהים ועד הקלטות שלא נחשפו בעבר.
אבל לפני האלבום חוזר אחד השירים הכי תל אביביים שנולדו כאן. Tel Aviv Downtown מקבל גרסת 2026 וקליפ חדש של עמרי טאוב. במבט ראשון אפשר לקרוא לזה קאמבק נוסטלגי. במבט שני מתברר שהשיר מתלבש על תל אביב הנוכחית באופן כמעט מצמרר. הדאון טאון עדיין כאן, אבל משמעותו השתנתה לחלוטין.
תל אביב מתחילה בחצות
כדי להבין למה השיר הזה עדיין עובד, צריך להבין מה היה הדאון טאון. לא מדובר ברחוב מסוים ולא בנקודה שניתן לסמן במפה. הדאון טאון היה מצב נפשי ואורח חיים שלם. מתעוררים בערב, מתארגנים באיטיות ויוצאים מהבית סביב חצות. בזמן שהעיר הרגילה מתחילה להתקפל, העיר שלנו רק מתחילה להתחמם.
משם הלילה כבר ידע לקחת אותך לבד. נכנסים לפינגווין, ממשיכים אולי לליקוויד, פוגשים מישהו ונגררים לעוד מקום. מישהו מכיר מישהו, מישהו עולה להופיע ומישהו מחזיק בקבוק. האלכוהול זורם, הסיגריות נשרפות והמבטים מתחילים לעבוד. מוזיקה, עשן, חירמונים, פלירטוטים ואדרנלין מתערבבים בתוך לילה שאין לו תוכנית מסודרת.
ואז פתאום השמש עולה. אנשים נורמליים מתחילים לצאת לעבודה, ואנשי הלילה חוזרים הביתה. לפעמים הפוכים לגמרי, אבל עם תחושה שהיינו במקום הנכון. זה היה הדאון טאון של תל אביב, שבט שחי בשעות אחרות ובקצב אחר.
הייתי שם
אני לא צריך להשלים את התקופה הזאת מארכיונים. הייתי שם. הייתי בין חברי מעגל ה VIP של הפינגווין, הכרתי את הלילות ואת האנשים. ידעתי מי נמצא בפנים עוד לפני שנכנסתי. גם את הליקוויד פקדתי בגלגוליו ובמעבריו, מבחינתי כאח הגדול של הפינגווין. הוא היה מחוספס יותר, פרוע יותר ולעיתים גם הרבה יותר מופרע.
אלה לא היו רק מועדונים. מוזיקאים פגשו שם צלמים, אמנים פגשו בליינים ומעצבים פגשו טיפוסים שאיש לא ידע להגדיר. כולם היו חלק מהסצנה, ולפעמים הסצנה עצמה הייתה חשובה יותר מהמופע. לא רק באנו לצרוך תרבות, אלא גם יצרנו אותה תוך כדי תנועה.
גם החלל הפיזי היה חלק מהחוויה. ירדת כמה מדרגות והרחוב נשאר מאחור. למעלה היו אוטובוסים, משרדים וחיים רגילים. למטה חיכו חושך, עשן, ניאון ורעש. אולי זאת הייתה המשמעות האמיתית של Underground. לא רק סגנון מוזיקלי, אלא מקום, קוד והתנהלות.
וככה נולד Tel Aviv Downtown
בתוך העולם הזה נולד בשנת 1984 Tel Aviv Downtown. הדר גולדמן תכנת קצב במכונת תופים, יוסי פיין המציא משפט בס וג'ף שפירו זרק את המילים. השילוב התחבר מיד והפך לשיר שתפס משהו מההיפ הופ, משהו מהניו ווייב והרבה מאוד מהלילה התל אביבי.
אפשר להתווכח אם הוא היה שיר ההיפ הופ הראשון שהוקלט בישראל. אין צורך להתעקש על התואר. הוא היה מוקדם, חריג ובעיקר מחובר לרגע שבו נולד. סיאם לא כתבו על תל אביב מבחוץ. הם היו חלק ממנה, ולכן השיר נשמע כמעט כמו צילום פולארויד מוזיקלי של התקופה.
Tel Aviv Downtown לא תיאר רק מקום. הוא תיאר התנהלות שלמה. הוא דיבר על עיר שמתעוררת מאוחר, יורדת למרתפים ומחפשת את עצמה בלילה. לכן הוא גם נשאר חי הרבה אחרי שהמועדונים המקוריים נעלמו.
מכונת הזמן של 2011
בדצמבר 2011 פגשתי שוב את סיאם על במה תל אביבית. הדר גולדמן וג'ף שפירו חזרו למופע איחוד, יוסי פיין האגדי חזר אל הבס וחיים לרוז הצטרף לעיבודים המחודשים. גם אני הייתי שם, קרוב לבמה, מצלם, מסריט ובעיקר חוזר לרגע אל לילות אחרים.
מסביב עמדו רבים מאנשי הפינגווין והליקוויד. הילדים של שנות השמונים כבר התבגרו, חלקם גם האפירו, אבל כשהתחיל Tel Aviv Downtown משהו נפתח. לרגע שנת 2011 נעלמה, והחדר חזר להיות חלק מאותה תל אביב תחתית.
בעקבות המופע ההוא כתבתי שתל אביב כנראה כבר לא תחזור לאותה תחתית. מי יכול היה לדעת אז כמה אירוני המשפט הזה עוד יישמע.
דור חדש מקבל את הקוד
השיר עצמו לא נשאר כלוא בתוך שנות השמונים. בשנת 2016 הגיעו אליו Red Axes. דורי סדובניק וניב ארזי לקחו את המקור לרחבת הריקודים שלהם. הם לא ניסו לחקות את סיאם, אלא העבירו את השיר דרך תל אביב חדשה ואלקטרונית יותר.
בהמשך הגיע גם הקליפ, ובו המסך הלבן לצד דמויות נוספות מהסצנה המקומית. שוב נוצר אותו חיבור בין אנשים, מועדונים ומוזיקה. הפינגווין לא חזר לחיים, וגם לא היה בכך צורך. הקוד פשוט עבר לדור הבא וקיבל גוף חדש.
ככה עובדת סצנה אמיתית. היא לא משחזרת את עצמה אחד לאחד. היא משאירה סימנים, משפטים מוזיקליים ודפוסי התנהגות. אחר כך מגיע דור אחר ולוקח אותם למקום משלו.
שבעה באוקטובר והעיר שנעצרה
ואז הגיע שבעה באוקטובר 2023. תל אביב כמעט כבתה. הופעות נעצרו, מועדונים נסגרו והרחובות התרוקנו. עיר שחיה בשביל הלילה שכחה לרגע איך לילה אמור להיראות. אבל גם בתוך השקט הזה התחילו די מהר להופיע סימני חיים.
כולי עלמא היה אחד המקומות ששמרו על הגחלת. שוב ירדנו למטה ושוב פגשנו מוזיקה. לא כדי להתנהג כאילו דבר לא קרה, אלא בדיוק מפני שקרה יותר מדי. אנשים היו צריכים לראות אנשים, לשמוע גיטרה, להרגיש בס ולנשום כמה דקות מחוץ לחדשות.
המוזיקה חזרה להיות צורך בסיסי. היא לא מחקה את המציאות ולא פתרה דבר, אבל היא נתנה לאנשים מקום להיות יחד. שוב התברר שתל אביב שומרת חלק מהחיים שלה דווקא מתחת לרחוב.
ואז הדאון טאון ירד באמת מתחת לאדמה
בשנת 2026 הסיפור קיבל טוויסט שאפילו סיאם לא יכלו להמציא ב־1984. טילים בליסטיים מאיראן נורו לעבר תל אביב, ואנשים ירדו למקלטים ולחניונים. פתאום המילה Underground הפסיקה להיות רק מונח תרבותי והפכה להוראה ממשית.
אבל תל אביב נשארה תל אביב. אנשים הגיעו למטה עם בקבוקים, אחרים הביאו רמקולים ומישהו תמיד מצא מוזיקה. במקומות מסוימים נולדו גם מפגשים ומסיבות מאולתרות. אם כבר יורדים למטה, נדמה שהעיר הזאת עדיין מחפשת שם קצב.
כמובן שאין כאן סימטריה אמיתית בין התקופות. בשנות השמונים ירדנו למרתפים מבחירה. בשנת 2026 יורדים לפעמים בגלל אזעקה. אז ביקשנו לברוח מהמיינסטרים, היום מבקשים לברוח מטיל. ובכל זאת, התגובה האנושית נותרה מוכרת. אנשים מחפשים אנשים, מוזיקה, מגע וכמה שעות של חיים.
אותו שבט, סיבות אחרות
תל אביב השתנתה מאוד מאז 1984. המועדונים החליפו שמות וכתובות, הרחובות השתנו והנדל"ן השתלט על אזורים שלמים. גם הדורות התחלפו, אופנות נולדו ונעלמו והעיר הפכה יקרה ומסודרת יותר.
אבל הצורך לחפש מקום אחר לא נעלם. גם היום צעירים מחפשים חללים משלהם, מוזיקה משלהם וקהילה משלהם. לפעמים הם מוצאים אותה במועדון, במחסן או בחלל הופעות קטן. לפעמים, בנסיבות שאנחנו מעדיפים שלא להכיר, הם מוצאים אותה בחניון.
לכן החזרה של Tel Aviv Downtown איננה רק מהלך נוסטלגי. השיר עדיין משוחח עם העיר שעליה נכתב. הוא פשוט פוגש אותה כשהיא במצב אחר לגמרי.
ומה קרה לשלום?
גם שם האלבום החדש מזמין מחשבה. בשנת 1989 הוציאה סיאם את War And Peace And Inbetween. עכשיו מגיע WAR & IN BETWEEN. קשה שלא לשים לב למילה שנעלמה. Peace איננה שם הפעם.
אני לא יודע אם מדובר בהחלטה מודעת, ואולי סיאם עוד יסבירו זאת בעצמם. אבל קשה למצוא ניסוח מדויק יותר לתקופה הזאת. יש War, יש המון In Between, והשלום עדיין מחכה מחוץ לכותרת.
אולי דווקא לכן החזרה של סיאם מרגישה נכונה. הם אינם מנסים להחזיר את 1984. הם לוקחים את השנה ההיא איתם אל 2026, על כל הזיכרונות והמשמעויות שנדבקו אליה בדרך.
עמרי טאוב עושה בקליפ החדש מהלך דומה. הוא לוקח את הדאון טאון המקורי ומכניס אותו למציאות הנוכחית. המועדון והמקלט כבר מתקיימים באותו עולם, והאנדרגראונד מקבל משמעות כפולה.
פעם ירדנו למטה כדי למצוא את תל אביב שרצינו. היום יורדים לשם לפעמים מסיבות אחרות לגמרי. העיר השתנתה, הרחובות השתנו והסיבות השתנו, אבל הדחף נשאר.
לחפש מוזיקה, תשוקה, חופש וחיים. וזה, כנראה, הדאון טאון האמיתי של תל אביב.
its really well written and I enjoyed reading it and knowing /feeling good that others like you get it and understand that the time is now – the same feeling /yearning/understanding as it ever was. same as it ever was!