יצאתי הערב מהפרמיירה של „אוי אלוהים” עם מחשבה אחת ברורה. ענת גוב המנוחה הייתה וואחד אישה, עם שכל חד וחופש מחשבתי נדיר. זה נשמע אולי פשוט, אבל המחזה שלה מוכיח אחרת. מי שמכניס את אלוהים לקליניקה צריך לדעת בדיוק מה הוא עושה. וגוב ידעה.
אלוהים נכנס לקליניקה
אלה היא פסיכולוגית ואם יחידנית לבן על הרצף. יום אחד מטופל מסתורי דורש ממנה פגישה דחופה. קוראים לו אלוהים, והוא מגיע אליה בדיכאון עמוק. נמאס לו מבני האדם, והוא שוקל לסגור את העסק. לאלה יש שעה אחת לגרום לו לשנות את דעתו.
מכאן מתחילה שיחה שקשה לעצור. למעשה, גם אין צורך לעצור אותה. ההצגה נמשכת כשמונים דקות, בלי הפסקה. הזמן הזה טס במהירות, כמעט בלי שמרגישים.
„אוי אלוהים” עלה לראשונה בקאמרי בשנת 2008, בבימוי עדנה מזי״א. בהמשך המחזה הגיע גם לבמות רבות מחוץ לישראל. כעת הבימה מחזירה אותו לחיים חדשים. הבימוי של מתן דרעי בדש נותן למילים להוביל.
וואחד אישה
כאן בדיוק צריך לדבר על ענת גוב. או לפחות לנסות להבין איך הראש שלה עבד. גוב לוקחת רעיון שיכול להפוך בקלות לבדיחה. במקום זאת, היא פותחת באמצעותו ארגז שלם של שאלות. יש כאן אמונה, אשמה, אחריות, אהבה, הורות, אכזבה, כעס וגורל. הכול נכנס לתוך דיאלוג בין אדם לאלוהים. לפעמים בכלל לא ברור מי צריך להסביר את עצמו למי.
האדם צריך לתת דין וחשבון לבורא? אולי דווקא הבורא חייב הסברים לברואיו. ומה קורה כשהברואים מאכזבים את מי שברא אותם? ומה קורה כשהבורא מאכזב את הברואים?
גוב לא הופכת את הבמה לבית מדרש. היא גם לא שולפת תשובות בכוח. היא אורגת את הפילוסופיה לתוך דיאלוג אנושי, חד ומצחיק. בכל פעם שהשיחה מתקרבת לכובד ראש, מגיעה עקיצה. כשהצחוק משתחרר, מגיעה פתאום שאלה שנכנסת עמוק לבטן. זו הגדולה של הטקסט הזה. אפשר לצחוק מאלוהים ובאותו זמן לכעוס עליו. אפשר להתווכח איתו ועדיין לרצות להאמין בו. ובעיקר אפשר לשאול אותו את השאלה האנושית ביותר. למה?
יעל לבנטל לא נותנת למצמץ
בערב הפרמיירה גילמה יעל לבנטל את אלה. מבחינתי, היא פשוט הדביקה אותי לכיסא. במשך כל ההצגה לא הורדתי את העיניים מהבמה. אפילו לא לשנייה. לבנטל לא מנסה להשתלט על הטקסט. היא פשוט חיה בתוכו. היא זזה בין קשיחות, חמלה, ציניות, פחד וכאב. הכול מגיע במינון מדויק מאוד. היא יכולה להצחיק ואז לשנות את האוויר בחדר.
מולה ניצב אלוהים, אבל אלה לא מתכוונת להשתחוות. היא פסיכולוגית ויש לה מטופל. גם אם המטופל במקרה ברא את העולם. העימות הזה מחזיק את ההצגה. לבנטל מחזיקה את הצד האנושי שלו. דווקא משם היא הופכת לדמות החזקה בחדר.
נורמן עיסא יורד מהשמיים
נורמן עיסא הוא מולטי טאלנט, אבל כאן ההגדרה כמעט קטנה עליו. מדובר בשחקן מבריק, עם שליטה נהדרת בטון ובקצב. הוא לא מציג אלוהים מרוחק, חגיגי ומאיים. הוא נותן לו עצבים, עלבון, חולשה, גאווה וגם ילדותיות. פתאום בורא עולם נראה כמו מישהו שצריך שמישהו יקשיב לו.
עיסא יודע בדיוק מתי להרים את הווליום. הוא גם יודע מתי להנמיך אותו. ברגעים האלה האלוהים שלו הופך כמעט אנושי. אולי אפילו אנושי מדי. המפגש בינו לבין לבנטל עובד מצוין. שניהם זורקים את הכדור זה לזו בלי לאבד קצב. הטקסט של גוב מקבל ביניהם דופק חי.
ויש גם ילד בבית
יואב רוזנברג הצעיר מגלם את ליאור באופן משכנע ונוגע. ליאור הוא בנה של אלה, והוא נמצא על הרצף. נוכחותו מזכירה שהוויכוח עם אלוהים אינו רק תרגיל פילוסופי. יש בבית הזה אמא, יש בו בן, יש אהבה גדולה וגם כאב יומיומי.
רוזנברג לא הופך את ליאור לקישוט עלילתי. הוא נותן לדמות נוכחות משלה. דווקא המעט מקבל לקראת הסיום משקל רגשי עצום. וכאן אני זורק ספוילר קטן מאוד.
„מים, אמא”.
זה הכול. אני לא מגלה מעבר לכך. מי שיגיע להצגה יבין למה שתי המילים האלה שוברות את הלב. אחרי כל הוויכוחים עם אלוהים, מגיע פתאום הרגע האנושי ביותר. אין בו תיאולוגיה ואין בו פילוסופיה. יש בו ילד ואמא.
תראו ותתרגשו.
האנשים שמאחורי הערב
מתן דרעי בדש אחראי לבימוי ההפקה החדשה. אדם קלר יצר את התפאורה, ואיל דניאל אחראי לתאורה. דן נימרי עיצב את התלבושות. איתמר גרוס יצר את המוזיקה, ואביב הורוביץ אחראי לתנועה. ליאור רוכמן מעניק ייעוץ לקסמים ולאפקטים. מרגלית גז אחראית לשפה ולדיבור.
לצד יעל לבנטל, ריקי בליך מגלמת גם היא את אלה. נורמן עיסא מגלם את אלוהים, ויואב רוזנברג מגלם את ליאור.
השורה התחתונה
„אוי אלוהים” מתחיל כמו רעיון מצחיק מאוד. אלוהים בדיכאון מגיע לפסיכולוגית. מכאן ענת גוב לוקחת אותנו למקומות הרבה יותר עמוקים. היא שואלת על האדם, על אלוהים ועל החוזה הלא כתוב ביניהם. היא עושה זאת בלי להטיף ובלי לחפש תשובה נוחה.
יעל לבנטל מעניקה לערב לב פועם. נורמן עיסא נותן לאלוהים גוף, חולשות והמון הומור. יואב רוזנברג מביא בסיום את הנקודה שמחזירה הכול הביתה. לפעמים צריך להושיב את אלוהים על הספה. לפעמים צריך גם לתת לו לדבר. ענת גוב ידעה לעשות את שני הדברים.
וואחד אישה.
