צח בר משחרר את התדר: סוף פרק, לא סוף המוזיקה

יש הודעות פרישה שמסיימות תפקיד. יש הודעות שמסמנות סיום של תקופה שלמה בעיר. ההודעה שפרסם היום צח בר שייכת בבירור לסוג השני. אחרי יותר מחמש עשרה שנות פעילות, בר משחרר את האחיזה במפעל שבנה. הוא מסיים את חלקו כבעלים וכמנהל בקבוצה.

בר מספר שהטקסט חיכה אצלו במשך שנה. עכשיו הוא החליט לפרסם אותו ולהפוך את המהלך לרשמי. "אחרי יותר מ־15 שנה של עשייה מלאת תשוקה ואמונה, הגיע הזמן להמשיך הלאה". בר מונה את התדר, פורט סעיד, רומנו, נואיבה וקיסה. לדבריו, המקומות האלה "תמיד יהיו בניי".

המשפט הזה אולי מסביר את הסיפור כולו. צח בר לא הקים עוד כמה ברים בתל אביב. הוא היה שותף ביצירת שפה חדשה לחיי התרבות בעיר. השפה הזאת ערבבה מוזיקה, אוכל, אלכוהול, רדיו, אמנות וקהל. היא גם מחקה לא מעט גבולות שהתקיימו כאן קודם.

הכל התחיל בחנות מעופשת

צריך לחזור לשנת 2010 כדי להבין את גודל המהלך. שם מתחיל הסיפור שלנו עם התדר. צח בר וחבריו נכנסו לחנות מול בית הכנסת הגדול. המקום שכן בסמטת הר סיני, ממש ליד רחוב אלנבי. בקומה התחתונה פעלו בר ומזנון. מעליהם פעלה תחנת רדיו אינטרנטית. בין שניהם נוצר משהו שתל אביב עדיין לא ממש הכירה. אנשים הגיעו לשתות, לאכול, לשמוע ולהיפגש. מוזיקאים הגיעו לנגן בלי טקסים מיותרים.

העונה הראשונה תוכננה מראש כניסוי זמני. אלא שהניסוי הצליח קצת יותר מדי. הרחבה התמלאה שוב ושוב בקהל. הופעות צצו בימי שישי ובשבתות. התדר התחיל לייצר לעצמו קהילה. כבר אז היה ברור שהמוזיקה לא תקבל מחיצות. אינדי התחבר למוזיקה ים תיכונית. גרוב פגש רוקנרול ותקליטנים התחברו להרכבים חיים. אהובה עוזרי מצאה שם בית טבעי. גם קותימאן, טריפונס, בום פם ואחרים הגיעו.

זה נשמע היום כמעט מובן מאליו. בשנת 2010 זה היה הרבה פחות מובן מאליו.

התדר מתחיל לנדוד

אחרי הר סיני התחיל המסע. התדר עבר לאזור תחילת שדרות רוטשילד. בהמשך הוא החל לנוע בין מקומות שונים בעיר. בכל תחנה הוא לקח איתו את אותה נוסחה. המקום השתנה, אבל הרעיון נשאר. הרדיו המשיך לעבוד. התקליטים המשיכו להסתובב. הבירה זרמה והבמות צצו במקום שלא תוכנן לבמה.

באחת התחנות הגיע התדר גם ליפו העתיקה. בהמשך הגיעו הפקות גדולות במתחמים אחרים. החבורה למדה להפוך כמעט כל חלל למרכז תרבות זמני. העיר עצמה הפכה לחלק מהתפאורה.

ואז הגיע בית רומנו.

כשהחניה הפכה לבית

בית רומנו לא נולד כמועדון תרבות. במשך שנים הוא תפקד בעיקר כמרכז מסחר וטקסטיל. בערבים החצר התרוקנה והחנויות נסגרו. ואז נכנס לשם התדר.

בתחילה נדמה היה שגם כאן מדובר בתחנה זמנית. הוואן של התדר תפס מקום בחצר. הרדיו חזר לשדר והמוזיקה חזרה לנגן. הקהל הגיע בעקבותיה. אלא שהפעם התדר הפסיק לנדוד. בית רומנו הפך לבית אמיתי. החצר הפכה לאחת הרחבות המזוהות ביותר עם תל אביב. סביב התדר צמח עולם שלם.

חנויות, גלריות, אוכל, סדנאות ומסיבות החלו למלא את המבנה. רומנו והתדר הפכו כמעט למושג אחד. בבלוג תיארנו אותם כצמד בלתי נפרד מחיי התרבות בעיר. זה כבר לא היה פופ אפ. זה גם לא היה רק עסק בילוי. נוצר שם מרכז תרבות בלי ועד מנהל ובלי שיש מפואר. הקהל העניק לו את המעמד בעצמו.

שר התרבות בלי משרד

בשלב מסוים התחלתי לכנות את צח בר "שר התרבות של תל אביב". לא הייתה כאן לשכה ולא הייתה מכונית שרד. היו תקליטים, רעיונות, טלפונים והמון חיבורים בלתי צפויים.

בר הבין משהו חשוב מאוד על קהל. אנשים לא תמיד רוצים לבחור מראש הגדרה תרבותית. הם רוצים להגיע למקום ולגלות מה קורה. הם רוצים שהערב ייקח אותם למקום אחר. התדר הפך בדיוק למכונה הזאת. יכולת להגיע בשביל בירה ולמצוא את אהובה עוזרי. יכולת להגיע לתקלוט ולהיתקל בתזמורת. לפעמים משינה הופיעה פתאום בחצר. בפעם אחרת שלמה גרוניך מילא אותה בצלילים ישראליים.

הגבולות בין גבוה לנמוך פשוט הפסיקו לעניין. גם הגבולות בין מיינסטרים לשוליים איבדו חשיבות. צח בר וחבורתו התייחסו לטעם מוזיקלי כמו למגרש משחקים.

פורט סעיד והפטיפון שלא הפסיק לעבוד

במקביל נולד גם פורט סעיד. המקום פתח עוד דלת בתוך אותו עולם תרבותי. אוכל ומוזיקה נפגשו שם סביב ספריית תקליטים עצומה. פורט סעיד לא השתמש בתקליטים כתפאורה נוסטלגית. מישהו באמת הניח אותם על הפטיפון. צח בר עצמו עמד לא פעם מאחורי העמדה. הוא עבר מיוון לישראל ומשם לאפריקה בלי לבקש רשות.

גם פורטונה רקורדס התחברה לסיפור הזה. בר פעל במסגרת הלייבל לצד אנשי פורטונה. החבורה חיפשה מוזיקה שנשכחה בארגזים ובמחסנים. אחר כך היא החזירה אותה לרחבה.

הארכיאולוגיה הזאת לא נשארה עניין לאספנים. היא הפכה למסיבה.

כשאבי ביטר נכנס למוזיאון

אחת ההוכחות הגדולות להשפעת התדר הגיעה דווקא מחוץ לבית רומנו. החבורה התחברה למוזיאון תל אביב לאמנות. משם נולדה סדרת לילות שהפכה את המוזיאון למגרש משחקים תרבותי. הגיעו לילות פוטוריסטיים, אוטופיים ובהמשך גם "טאבו". אלפי צעירים נכנסו לגלריות בשעות שבהן מוזיאונים בדרך כלל ישנים. הם קיבלו מוזיקה, מיצגים, הרצאות, הקרנות ומסיבות.

באחד מאותם לילות פגשנו שם את אבי ביטר. מתי כספי הופיע במתחם אחר. Acid Arab הפכו את המבואה לרחבת ריקודים. אחריהם הגיעו A WA והשלימו את הטירוף.

שם נפל סופית הגבול בין המוזיאון לרחוב. בר וחבורתו הוכיחו שמוסד אמנות יכול גם להזיע. הם גם הוכיחו שהקהל הצעיר דווקא אוהב תרבות. צריך פשוט להזמין אותו נכון.

באותו סיקור כתבתי על היכולת של אדם אחד לחבר גורמים שונים. השנים שעברו מאז רק חיזקו את התחושה הזאת.

מלך הקסטות חוזר לתחנה

ואז הגיע גם "מלך הקסטות". בשנת 2019 בית רומנו הפך לרגע לתחנה המרכזית הישנה. לא זאת של האוטובוסים, אלא זאת של הקלטות. פיני חדד, עמי פדידה, משה כהן, רינת בר וסמיר שוקרי הגיעו לחצר. אלפים שרו איתם שירים שפעם הסתובבו בדוכנים. מוזיקה שהממסד התעלם ממנה קיבלה פתאום במה מרכזית.

זה היה צח בר במיטבו. הוא לא הביט על התרבות מלמעלה, הוא חיפש את המקום שבו הזיכרון פוגש את הרחבה. צח ידע שגם קסטה ישנה יכולה להפוך למסמך תרבותי. במובן הזה, התדר תמיד היה קצת ארכיון. רק שבארכיון הזה רקדו.

ואז הגיע הג׳אז

עם השנים התדר הגדיל עוד יותר את תחום הפעולה. בשנת 2022 פסטיבל הג׳אז של תל אביב הגיע לבית רומנו. צח בר וספי ציזלינג קיבלו את הניהול האמנותי.

המהלך הזה סיפר משהו עמוק יותר. העיר כבר לא ראתה בתדר רק מוקד בילוי. היא הפקידה בידיו גם אירוע תרבות עירוני ותיק. בית רומנו הפך למתחם פסטיבל שלם. הרחבה המרכזית אירחה הופעות. קיסה קיבלה מופעי ג׳אז אינטימיים. רומנו, נואיבה וחללים נוספים הצטרפו למסלול. כל הבניין התחיל לנגן. גם בשנת 2024 המשיך בר להוביל אמנותית את הפסטיבל לצד ציזלינג. המהלך שהתחיל בחנות מעופשת הפך למוסד עירוני מוכר. אפשר להתווכח על טעם. קשה להתווכח עם הדרך.

עכשיו הוא משחרר

והנה אנחנו מגיעים להיום. בר מבקש לשחרר את מה שבנה. הוא לא מתאר כישלון ולא מכריז על בריחה. להפך, הוא נשמע שלם עם הדרך. התדר, פורט סעיד, רומנו, נואיבה וקיסה ממשיכים בלעדיו. זאת אולי הנקודה החשובה ביותר בהודעה. המפעל כבר גדול מהאיש שהיה בין בוניו המרכזיים.

אבל פרידה כזאת משאירה גם שאלה. מה יקרה למקומות האלה בלי צח בר בתוכם? האם אותה רוח תמשיך לנוע בין החצרות והחדרים? מוקדם לענות. גם בר עצמו לא מציע תשובה. הוא רק מסמן את הכיוון הבא. לדבריו, "המוזיקה תמשיך להיות המצפן שלי".

התדר נשאר, צח ממשיך

אני מסתכל לאחור על יותר מחמש עשרה שנות תיעוד. קשה למצוא עוד יזם שהשאיר חותם דומה בעיר. קשה גם להפריד בין האיש לבין המקומות שיצר. אבל אולי כאן נמצא המבחן האמיתי של כל מפעל תרבות. האם הוא מסוגל להמשיך כשהמייסד יוצא מהדלת. צח בר החליט שהגיע הרגע לבדוק את זה.

מבחינתו, אין כאן הספד. יש כאן סוף של פרק. התדר ממשיך לשדר והפטיפון ממשיך להסתובב. עכשיו האיש שמאחוריהם מחפש תדר חדש לעצמו. ומי שהפך חנות מעופשת למרכז תרבות כנראה לא הולך הביתה. הוא פשוט מחפש את המקום הבא להניח בו מחט.