לפעמים מספיק משפט אחד ברדיו כדי להדליק חדר מלא מגברים. המוזיקאי והיוצר אסף אבידן התיישב מול גורי אלפי בגלגלצ, והשיחה הגיעה לישראל וליחס כלפיה בעולם. אבידן לא הכחיש שקיימות תחושות אנטי ישראליות, ואף אמר שחלקן גובלות לעיתים באנטישמיות. אלא שהחוויה האישית שלו שונה מאוד. בחודשים האחרונים הוא הופיע מול מאות אלפי אנשים בפסטיבלים, לדבריו בלי להסתיר את שמו או את המקום שממנו הגיע. מכאן הגיע המשפט שהדליק את הפתיל. אבידן דיבר על ״הגזמה מופרעת״ בנקודת המבט הישראלית ביחס למה שמתרחש מעבר לים.
זו גם אינה עמדה שנולדה הבוקר. אבידן כבר הסביר בעבר שהוא מעדיף לראות עצמו כאמן מישראל, ולא בהכרח כאמן ישראלי שנושא על גבו תפקיד ייצוגי. מבחינתו, האדם והיצירה קודמים לתווית הלאומית. הוא אינו מבקש לעלות לבמה כשגריר, דובר או נציג רשמי של מקום כלשהו. הוא מגיע עם השירים שלו, עם הקול המזוהה ועם קריירה שנבנתה כבר מזמן מעבר לגבולות השוק המקומי.
שאול לא אוהב לדבר מהיציע
מי שמכיר את שאול מזרחי יודע שהאיש אינו בנוי לתגובות מנומסות ומעוגלות. כשמשהו מרגיז אותו, הוא אומר זאת בקול. כשהוא מרגיש שהשטח שעליו הוא דורך נפגע, הוא גם נוטה להרים את הווליום. היום הדברים של אבידן פגעו בדיוק בנקודה הזאת.
מזרחי פנה אליו דרך עמוד הבארבי וכינה אותו זחוח, מנותק, פחדן וקשקשן. מבחינתו, אבידן מתאר מציאות שהוא עצמו אינו מזהה. הצלחה אישית של אמן אחד, מצליח ככל שיהיה, אינה יכולה לדבר בשם תעשייה שלמה. מזרחי הסתכל על מה שקורה אצלו בבית, על אמנים שלא מגיעים, על מופעים שמתבטלים ועל השוק הישראלי שנאבק לחזור לשגרה בינלאומית. לכן המשפט על ״הגזמה״ נשמע לו כמעט כמו ביטול של המציאות שהוא חי מדי יום.
שאול גם הציג את הבארבי כדוגמה. לדבריו, מופעים בינלאומיים כמעט נעלמו מהמועדון בשנים האחרונות, וחלק מהאירוחים התקיימו במסגרת ״חתול בשק״, מבלי לחשוף מראש מי יעלה לבמה. אפשר להתווכח על הטון שבו בחר, אבל קשה להתעלם מהמקום שממנו הוא מדבר.
האיש שלא עזב את החזית
שאול מזרחי הוא הרבה יותר מבעליו של אולם הופעות. במשך שלושה עשורים הפך הבארבי למוסד בתוך המוזיקה הישראלית, מקום שאמנים נכנסו אליו בתחילת הדרך וחזרו אליו גם כשהפכו לשמות גדולים. המועדון עבר בין כתובות, גדל, השתנה ולבסוף הגיע לנמל יפו, אבל הרעיון נשאר דומה. במה אמיתית, קהל קרוב, והרבה אמונה במוזיקה עוד לפני שהרדיו מגלה אותה.
מזרחי חיפש הרכבים צעירים עוד לפני שמישהו ידע להגות את שמם. הוא תמך באמנים, נתן להם במה ולעיתים גם גב ממשי. במקרה של אלג׳יר הוא אפילו סייע במימון חזרות ושעות אולפן, בדרך שהובילה בהמשך אל ״מנועים קדימה״. גם כנסיית השכל מצאה בבארבי בית בתקופה שבה הסצנה התל אביבית עוד ניסתה להבין את הלהקה שהגיעה מהדרום.
כשהקורונה סגרה את הבמות, שאול לא הסתפק בפוסט זועם. הוא נסע לירושלים, הקים מאהל מול בית ראש הממשלה ופתח בשביתת רעב למען ענף ההופעות. אמנים הגיעו אליו עם כלי נגינה, והמחאה האישית הפכה מהר מאוד למחאתה של תעשייה שלמה. כבר אז היה ברור ששאול אינו טיפוס שמחכה שמישהו אחר יילחם עבורו. כשהוא מרגיש שהבמה בסכנה, הוא עולה בעצמו על הבמה הציבורית.
גם השנה הוא חזר והתריע מפני השיתוק שפוגע בעולם ההופעות. מבחינתו, כשבמה נסגרת לא נעלם רק ערב בידור. נעלמת פרנסה של נגנים, טכנאים, אנשי תאורה, מפיקים, נהגים ועשרות מקצועות נוספים. לכן כאשר אבידן מדבר על הגזמה, שאול שומע משהו אחר. הוא רואה את האנשים שנשארים מאחורי הקלעים כשההופעה כלל לא מגיעה.
ואז מגיע אסף, והוא באמת סיפור אחר
גם אסף אבידן אינו עוד מוזיקאי ישראלי שמנסה מזלו מעבר לים. אני מלווה אותו כמעט מתחילת הדרך. בספטמבר 2008 הגעתי לשוק הפשפשים ביפו, שם התקבצו כמה עשרות צעירים מול גלריה עמיעד. על הבמה עמד אבידן עם המוג׳וס. זה היה רענן, מחוספס ורחוק מאוד מהמיינסטרים. כבר אז היה ברור שהקול הזה אינו מתכוון להישאר קטן.
אחר כך הגיעו האלבומים, הבמות והנסיעות לאירופה. במרץ 2011 אסף אבידן והמוג׳וס הגיעו לבארבי ומילאו כפולת הופעות של סוף שבוע. באותה תקופה ההרכב כבר התקרב לסוף דרכו, ואבידן עצמו עמד רגע לפני מסלול חדש. זו נקודה שחייבת להישאר בתוך הסיפור הנוכחי. אסף אבידן עבר דרך הבית של שאול מזרחי. הבארבי אינו תפאורה אקראית בעימות של היום, אלא חלק מהביוגרפיה הבימתית שלו.
אחרי פירוק המוג׳וס הגיע Different Pulses וסימן את המעבר המלא לקריירת הסולו. אחר כך הגיעו Back to Basics, Gold Shadow והמשך המסע הבינלאומי. בשלב הזה כבר היה ברור שאבידן אינו משחק רק במגרש המקומי. הוא בנה לעצמו קהל אירופי יציב, שפה אמנותית עצמאית ומעמד שאינו תלוי בשאלה מה קורה השבוע בתחנות הרדיו בישראל.
כבר בשנת 2015 הרגשתי באחד המופעים שלו שמשהו השתנה ביחסים עם הקהל המקומי. המופע היה מרשים ומהוקצע, אבל אבידן כבר הגיע אליו ככוכב בינלאומי. היה שם מרחק מסוים, לא בהכרח שלילי, בין מי שיצא מכאן לבין המקום שאליו חזר. יותר מעשור אחר כך שאול משתמש במילה ״מנותק״. הנסיבות שונות לגמרי, אבל ההדהוד מסקרן.
הבארבי נשאר תחנה במסלול
גם אחרי ההצלחה הבינלאומית אבידן לא מחק את הבארבי מהמפה. ביוני 2021 הוא חזר למועדון עם Anagnorisis ועם קריירה עולמית מבוססת. הבארבי שימש עבורו מופע מקדים לפני הסבב הגדול, וכמה ימים אחר כך הוא כבר עלה בקיסריה. שוב נוצר החיבור הזה בין המקום שבו הקריירה המקומית קיבלה גוף, לבין האמן שכבר מזמן נע בין במות בעולם.
וזה בדיוק מה שהופך את המריבה הנוכחית למעניינת. שאול אינו צועק על אמן זר שמעולם לא דרך אצלו. הוא פונה למישהו שהבמה שלו הייתה חלק מהדרך שעשה. מנגד, אבידן כבר אינו ילד אינדי שמחפש אישור ממועדון, עיתונאי או תחנת רדיו. הוא בנה לעצמו קריירה שמאפשרת לו להביט על ישראל גם מבחוץ.
שני אנשים, שתי נקודות תצפית
כאן נמצאת ליבת העניין. אסף אבידן מספר אמת אישית. שאול מזרחי מספר אמת מקצועית. אבידן עולה לבמות באירופה ורואה מולו קהל גדול. מבחינתו, השם שלו ממשיך לעבוד, המוזיקה ממשיכה לעבור גבולות והוא אינו מרגיש שמישהו סגר בפניו את הדלת בגלל הדרכון.
שאול עומד בנמל יפו ורואה את התנועה בכיוון ההפוך. הוא מסתכל על לוח ההופעות ושואל איפה האמנים מחו״ל. הוא רואה מפיקים שנאבקים, הופעות שמתבטלות ושוק שמתקשה לשמור על קשר רציף עם העולם. עבורו זו אינה שאלה פילוסופית על זהות. זו שאלה שנמדדת בלוח הופעות ובדלתות שנפתחות או נשארות סגורות.
שתי התמונות יכולות להתקיים באותו זמן. אבידן אינו חייב לשקר כשהוא מספר שאינו מרגיש חרם. שאול אינו חייב להגזים כשהוא אומר שהשוק המקומי מרגיש אחרת. הבעיה מתחילה כשחוויה אישית הופכת למסקנה גורפת, או כשהזעם על המצב הופך לביטול של החוויה שמנגד.
ויש כאן עוד אירוניה קטנה
ביוני 2024 כתבתי על אבידן כאחד האמנים הישראלים החשובים שפועלים בעולם. אפילו השתמשתי אז במושג ״שגריר״, לא במשמעות מדינית אלא מוזיקלית. אבידן עצמו כנראה לא היה מאמץ את התואר. הוא הרי מבקש לברוח בדיוק מההגדרה הזאת. מבחינתו, אמנות צריכה לפרק זהויות ולא לשרת אותן.
שאול חי במקום שבו קשה הרבה יותר לפרק את ההגדרות. כאשר אמן מחו״ל מבטל הופעה בישראל, הסיבה הופכת מהר מאוד לקונקרטית. הבארבי כבר חווה את זה בעבר. כאשר Big Thief ביטלו את הופעתם בישראל, שאול הגיב בזעם וקשר את הביטול ללחצי החרם. מבחינתו, הדיון הזה מעולם לא התקיים רק באולפן רדיו. הוא נכנס ישירות ליומן העבודה.
אז מי צודק?
התשובה הפשוטה תהיה לבחור צד. היא גם תהיה התשובה הפחות מעניינת. אסף אבידן אינו יכול לדבר בשם כל המוזיקאים הישראלים, ושאול מזרחי אינו יכול לבטל את החוויה האישית של אבידן. שניהם מביטים באותו עולם דרך חלונות שונים לחלוטין.
אבידן אומר שהעולם אינו עסוק בישראל כפי שאנחנו מדמיינים. מזרחי משיב שהעולם כבר הצביע ברגליים. האחד מביא איתו מאות אלפי אנשים בפסטיבלים באירופה. השני מביא את לוח ההופעות של המועדון בנמל יפו. בין שתי התמונות האלה נמצא הסיפור האמיתי.
ומה נשאר אחרי שהמגברים שקטים?
אפשר לא לאהוב את המילים ששאול בחר. אפשר גם לחשוב שאבידן הרחיב חוויה אישית למסקנה רחבה מדי. אבל אי אפשר להתעלם מההיסטוריה שמחברת ביניהם. פעם אסף אבידן עמד על במת הבארבי עם המוג׳וס. שאול עמד בצד השני. הקהל היה ישראלי, המועדון היה מקומי והחלום כבר הביט לאירופה.
אבידן הגשים את החלום הזה והמריא רחוק. שאול נשאר כאן ושמר על הבית. היום האחד אומר שהעולם עדיין פתוח בפניו, והשני אומר שהדלתות נסגרות מול עיניו.
אולי שניהם צודקים.
רק שכל אחד עומד בצד אחר של אותה דלת.
