אמש הגעתי לאודיטוריום דוהל בשכונת התקווה לקראת בכורה עולמית מסקרנת. "שמש כחולה" של אמיר קולבן עוסקת באמת, שקר וזיכרון גופני. כבר בדקות הראשונות הבנתי שזה אינו מופע מחול רגיל. קולבן אינו מחפש יופי זורם, נוחות או הרמוניה מזמינה.
המופע בכללותו אינו קל לעיכול. הוא שונה, מקוטע ולעיתים גם מכביד מאוד. התנועה אינה זורמת בדרך המוכרת לנו ממופעי מחול. הסצנות מופיעות, מתנגשות ונעלמות, בלי תמיד להותיר גשר ברור.
בתחילה חשתי שאני צופה בשמיכת טלאים תנועתית ומוזיקלית. כל תמונה עמדה כמעט בפני עצמה. חלק מהמעברים נראו חדים מדי. התקשיתי לעיתים לזהות את הדרך שהיצירה ביקשה לסלול.
המוזיקה והתנועה לא תמיד שוחחו זו עם זו. לעיתים הן פעלו בשני מסלולים נפרדים. הצליל משך לכיוון אחד, והגוף התעקש לפנות לאחר. הפער הזה עורר סקרנות, אך גם החליש חלק מהרגעים.
כאן עלתה בי השאלה המרכזית של הערב. האם קולבן יצר במכוון את תחושת הניתוק הזאת? האם חוסר החיבור עצמו מייצג את השקר?
השקר אינו זורם, וגם המחול מסרב לזרום
השקר זקוק לסיפור מסודר, אחיד ומשכנע. הגוף אינו תמיד מוכן לשרת אותו. הוא מתכווץ, מתעייף, מתנגד ולבסוף גם מסגיר. קולבן מחפש את הרגע שבו השליטה מתחילה להתפורר.
מתוך הקריאה הזאת, הפירוק מקבל משמעות עמוקה יותר. התנועה אינה מנסה לספק חוויה אסתטית בלבד. המחול הופך לכלי המעבה את המסר. הוא סוחב את השקר עד שהגוף כבר אינו מסוגל.
הרקדנים והרקדניות אינם מסתפקים בתנועה. הם מדברים, צועקים, זועקים ומטיחים מילים בחלל. הקולות הללו שוברים את המחול ומפריעים לקצב. בתחילה הפריעו לי הקטיעות הללו מאוד.
המלל הסביר לעיתים את מה שהתנועה כבר ניסתה לומר. ברגעים כאלה הגוף איבד חלק מעוצמתו. במקום לסמוך על המחול, היצירה ביקשה גם לפרש אותו. הבחירה הזאת נראתה לעיתים מיותרת וישירה מדי.
אולם בהמשך מצאתי גם אפשרות אחרת. אולי המילים מייצגות את מנגנון השקר עצמו. הן מנסות להשתלט על הגוף ולנסח עבורו מציאות. הגוף מצדו מתנגד, נסדק ומתחיל לחשוף אמת אחרת.
החברה כבר אינה מזדעזעת משקר. הוא נכנס לחדשות, לשיחות וליומיום הציבורי. כולם מכירים אותו, ורבים גם משתמשים בו. הגוף נשאר המקום שבו קשה להתמיד בזיוף.
אלא שגם רעיון משמעותי צריך להגיע אל הצופה. כוונה אמנותית אינה פותרת כל תחושת פיזור. חלק מהקטעים אכן עוררו מחשבה. אחרים נשארו מרוחקים, עמומים ולעיתים מתישים.
המופע דרש ממני מאמץ מתמשך. לא תמיד הצלחתי למצוא נקודת אחיזה. לעיתים הרגשתי שהיצירה מתרחקת מהמסר שלה. הפירוק הקשה לעיתים על החיבור למהלך הכולל.
שמונה גופים בתוך מערכת מתפוררת
את היצירה מבצעים סוניה זוולסקה, צביקה היזיקיאס, נועה בנימין וחן בצלאל. לצדם רוקדים קרלוס קאמלו, ויולה גספרוטי, זואי שחף הר לב חפץ ויליזבטה דורמידושין.
שמונת הרקדנים פועלים כיחידה חיה, דרוכה ומשתנה לאורך היצירה. לעיתים הם מתלכדים לקבוצה אחת, וברגע הבא כל גוף מחפש מוצא. הם נצמדים, מתרחקים, מתפרקים ושבים להתארגן מול עיני הקהל. אין כאן קהילה יציבה, וגם לא אמת משותפת.
רגעי המחול החזקים הגיעו דווקא כאשר המילים נעלמו. הגוף נשאר לבדו מול הצופה, בלי הסברים ובלי מסכות. התנועה חשפה פחד, עייפות, חרדה ומאמץ, בלי להזדקק לפרשנות נוספת. שם היצירה מצאה את קולה המדויק והמשכנע ביותר.
קולבן אחראי גם לעיצוב המוזיקלי. הוא יצר קולאז' עשיר, מפתיע ולעיתים אגרסיבי. Black Devil Disco Club פוגש את לואיס ג'י סנה. MÖNG מופיע לצד FKA twigs ובריאן אינו.
ניקולס יאר ומרסלו זרבוס מוסיפים שכבות אפלות. Queen פורצת עם "We Are The Champions". שוסטקוביץ' מביא אלגנטיות אירונית עם הוואלס השני. Nine Inch Nails חותמים עם "Another Version Of The Truth".
בחירת השיר האחרון מסכמת היטב את היצירה. אין אמת אחת, אלא גרסאות שנאבקות זו בזו. כל גרסה מבקשת לשלוט במבט שלנו. הגוף ממשיך לזכור משהו אחר.
גם השם "שמש כחולה" יוצר סתירה מכוונת. השמש אמורה להאיר ולחשוף. הכחול מעניק לה קור, זרות וחוסר טבעיות. זהו אור שמגלה אמת, אך אינו מעניק נחמה.
יצאתי מהאולם בתחושה לא פתורה. לא כל חלק התחבר עבורי ליצירה שלמה. חלק מהתמונות נשארו סתומות. אחרות המשיכו לעבוד בתודעה גם לאחר הסיום.
אולי קולבן ביקש ליצור בדיוק את אי הנוחות הזאת. אולי השקר אינו יכול לקבל צורה מסודרת. אולם גם פירוק מכוון זקוק למתח פנימי ברור. בלעדיו, הצופה עלול להתקשות למצוא נקודת כניסה אל היצירה.
"שמש כחולה" אינה יצירה נעימה או נגישה. היא אינה זורמת ואינה מחזרת אחר הקהל. לעיתים היא אפילו בוחנת את סבלנותו. דווקא משום כך היא מעוררת שאלות שאינן נעלמות במהירות.
החוויה שלי לא עמדה בניגוד לכוונת קולבן. להפך, חוסר הנוחות והפירוק התאימו לעולם שביקש ליצור. עם זאת, לא כל פער בימתי הפך בהכרח לאמירה משכנעת.
בסופו של הערב נשארתי בעיקר עם הגוף. לא עם ההסברים ולא עם הצעקות. הגוף זכר את מה שהמילים ניסו להסתיר. ברגעים הללו היצירה הצליחה לגעת באמת.
הצצה לרגעים מתוך המופע והחזרות
