שושנה חוזרת הביתה

הבכורה הישראלית מילאה את אולם הבימה 4 בגעגוע ובשאלות על בית. בשנים האחרונות שבנו שוב ושוב אל דמותה של שושנה דמארי. ציינו מאה שנים להולדתה במופע מחווה בתיאטרון הקאמרי. ליווינו טקסי זיכרון ליד קברה בבית העלמין טרומפלדור. ביקרנו בתערוכה שהחזירה את האישה שמאחורי הקול הלאומי.

נזכרנו גם בהקלטה הגנוזה שלה עם עידן רייכל. ההקלטה העניקה חיים חדשים לפיוט ״ספרי תמה תמימה״. בכל מפגש כזה גילינו שהקול ההוא עדיין מהדהד כאן.

לשושנה, לשירתה ולדמותה, שמורה אצלי גם פינה אישית. בשנות השבעים שיחקתי ליד ביתה בצפון תל אביב. הכרנו את ״כלניות״ וקיווינו שתצא אל החלון. זה קרה לעיתים נדירות, אך הידיעה שהיא שם הספיקה. היא הפכה את הרחוב השקט למקום מיתולוגי קטן. הזיכרון הזה ליווה גם את הביקור בתערוכה בראשון לציון.

היום קיבלה החזרה הזאת צורה תיאטרונית שונה ומפתיעה. מוריה בשארי ליפשיץ לא ניסתה לבנות מוזיאון על הבמה. היא החזירה את שושנה כדי לדבר על בית וזהות.

שושנה קמה מן הקבר

היום בצהריים עלתה ״שושנה: סיפור על בית״. הצגת היחיד המוזיקלית התארחה באולם הבימה 4. האולם אמנם קטן, אך הקהל מילא אותו מפה לפה. נדמה שחלק מהנוכחים השתייכו למשפחתה הרחבה של דמארי. קרובים צעירים ורחוקים הגיעו לפגוש שוב את האגדה המשפחתית. לצדם ישבו צופים שגדלו על השירים ועל הקול.

המופע מציג את מלכת הזמר העברי מזווית בלתי צפויה. שושנה קמה מקברה בבית העלמין טרומפלדור. היא שבה לעולם כדי להרים שוב את המורל הישראלי. בדרך היא מספרת על אמריקה, כוכבות ומשפחה שנותרה מאחור. היא מביטה בחייה בעיניים מפוכחות, לעיתים משועשעות ולעיתים כואבות.

המופע נע בין קומדיה אפלה, זיכרון לאומי וסיפור כמעט בדיוני. הוא אינו מציע ביוגרפיה מסודרת לפי שנים ותחנות. במקום זאת הוא פותח דלת אל האישה שמאחורי הסמל.

משם ממשיכה ההצגה אל ישראלים החיים בין שתי יבשות. אלה אנשים שעזבו את הארץ, אך לא נפרדו ממנה. מרחק גאוגרפי אינו מוחק געגוע או תחושת אחריות.

הקול שהפך למדינה

שושנה דמארי יצאה לאמריקה כנציגת מדינה צעירה. המסע העניק לה קהל, תהילה ומעמד בינלאומי. באותו זמן הוא הרחיק אותה מביתה וממשפחתה הצעירה. הפער הזה ניצב בלב ההצגה. מצד אחד עמדה הזמרת שייצגה אומה שלמה. מהצד האחר עמדה אם שנשאה געגוע עמוק לבתה.

המכתבים שהשאירה חשפו את הכאב הזה במלוא עוצמתו. אפילו על הבמה, מחשבותיה חזרו אל הבית. ההצלחה הגדולה מעולם לא ביטלה את המחיר האישי. כעת התיאטרון מוסיף שכבה חדשה לסיפור. הוא בוחן את המרחק שבין הזמרת לבין הסמל.

פרויקט משפחתי בין שתי יבשות

מאחורי ההפקה עומדים בני הזוג עודד ומוריה בשארי ליפשיץ. בני הזוג חיים כיום בקליפורניה בשליחות חינוכית ותרבותית. שם פגשו קהילות יהודיות וישראליות מטולטלות.

מתקפת שבעה באוקטובר שינתה את תחושת הביטחון בקהילות האלה. המרחק מישראל החריף את הדאגה ואת חוסר האונים. השניים תרגמו את הזעזוע ליצירה תיאטרונית משותפת. ההצגה נולדה באזור מפרץ סן פרנסיסקו ובעמק הסיליקון. מאז היא רצה מול קהילות יהודיות וישראליות באזור. המופעים מילאו אולמות והובילו לשיחות על בית.

זהו פרויקט משפחתי במלוא מובן המילה. עודד כתב וביים, ומוריה משחקת ושותפה ליצירה. החיים המשותפים שלהם נכנסים לתוך סיפורה של שושנה. המרחק בין קליפורניה לישראל הופך לחומר דרמטי חי. גם היוצרים חיים בין שני בתים ושני עולמות. מכאן צומח החיבור האישי לסיפורה של דמארי.

אישה אחת מול אגדה שלמה

מוריה בשארי ליפשיץ מחזיקה לבדה את הבמה במשך 75 דקות. היא אינה מבקשת להעתיק את דמארי בדיוק חיצוני. המהלך שלה מחפש את האישה, ולא רק את המחוות.

שושנה שלה יודעת היטב שהפכה לסמל לאומי. היא גם מבינה שסמלים משלמים מחיר אנושי כבד. לכן ההומור אינו מסיר את הכאב. הוא רק מאפשר לקהל להתקרב אליו. דרך הצחוק נחשפים הגעגוע, הבדידות והזמן שחלף. ההצגה אינה מאפשרת לאגדה לנוח בשקט.

הגישה הזאת מתאימה למסלול היצירתי של מוריה. לאורך השנים עסקה ביצירות על זהות, נשיות וחברה. בשנת 2013 זכתה בפרס קיפוד הזהב לשחקנית השנה. כאן היא מביאה את הניסיון הזה למפגש עם דמות לאומית. היא מעניקה לשושנה גוף, קול ונוכחות עכשווית. התוצאה נעה בין מופע מוזיקלי לווידוי אישי.

בין שיר לזיכרון

המוזיקה המקורית והעיבודים של עומרי להב מניעים את המופע. הם אינם מסתפקים בציטוט נוסטלגי מתוך השירים המוכרים. המוזיקה מחברת בין הזיכרון הישראלי לבין ההווה הטעון. היא מעניקה לשושנה קול חדש, בלי למחוק את המקור. גם השירים המוכרים מקבלים הקשר אחר. הפעם הם מספרים על המרחק מאחורי הזוהר.

העיצוב של פרידה שהם משלים את העולם הבימתי. התלבושות והתפאורה מחברות בין זוהר, קבר וזיכרון. האביזרים של שרי גוליאט מוסיפים שכבות חזותיות לדמות. הדרכתה הקולית של יעל קלפהולץ קאפח תומכת במהלך המוזיקלי. הקריינות של גדי בן ארי מלווה את המסע. כל המרכיבים מתכנסים סביב שחקנית אחת וסיפור גדול.

אין כאן ניסיון להעמיד אנדרטה מכובדת ושקטה. ההצגה מבקשת להחזיר את שושנה אל החיים. היא מאפשרת לה להתלונן, לצחוק ולדרוש תשובות.

הבית שנעזב והבית שמחכה

ההצגה עוסקת בשושנה דמארי, אך מדברת על ישראלים רבים. היא פוגשת אנשים שחיים בין שתי שפות ושתי יבשות. הגוף נמצא באמריקה, אך הלב ממשיך לחזור לישראל. אחרי שבעה באוקטובר קיבל הפיצול הזה משמעות קשה יותר. המרחק הפך לדאגה, אשמה ולעיתים גם חוסר אונים. הקהילות בחוף המערבי חיפשו שפה משותפת לטלטלה.

בני הזוג ליפשיץ העניקו להן במה, מוזיקה וסיפור. דמארי הפכה עבורם לגשר בין תקופות. סיפורה מאפשר להם לדבר על ישראל מבלי לשאת נאום.

בתום המופע הזמינו היוצרים את הקהל לשיחה על בית. השיחה המשיכה את השאלות שעלו מתוך ההצגה. מי שעוזב אינו בהכרח נפרד. מי שחוזר אינו תמיד שב באמת. לפעמים הבית הופך לזיכרון שנושאים ממקום למקום. לעיתים הוא נולד מחדש דווקא מול קהל רחוק.

הבכורה הישראלית בהבימה נשאה לכן משמעות עמוקה במיוחד. ההצגה חזרה אל הארץ לזמן קצר בלבד. היא הגיעה עם יוצרים שחיים הרחק מכאן.

יחד עמם חזרה גם שושנה אל הבמה המקומית. אולם הבימה 4 קטן יחסית, אך הסיפור מילא אותו. הקהל פגש אגדה מוכרת מזווית חדשה.

מאחורי הקול הגדול התגלתה שוב אישה שמחפשת בית.

טעימה מתוך המחזה