בסוף השבוע צוין יום השנה העשרים ללכתה של הזמרת שושנה דמארי מן העולם. הזדמנות טובה לעצור לרגע, להביט לאחור ולהתרענן בדמותה של הדיווה הראשונה של ארץ ישראל ומדינת ישראל.
הבוקר יצאנו למתחם המושבה הראשונה בראשון לציון, מתחם שהפך בשנים האחרונות למוזיאון העירוני של העיר. שם מתארחת השנה תערוכה חדשה שכל כולה מוקדשת לדמותה ולפועלה של שושנה דמארי. זמרת ואמנית ילידת תימן שגדלה בראשון לציון עוד בימים שבהם הייתה מושבה צעירה. את לימודיה המעטים בבית הספר היסודי עשתה ממש מול המוזיאון, בבית הספר חביב, בית הספר העברי הראשון שפעל בארץ.
לשושנה, לשירתה ולדמותה, שמורה אצלי פינה חמה במיוחד. בשנות השבעים של המאה הקודמת נהגתי לשחק במגרש הספורט של קן תנועת הנוער המחנות העולים בצפון תל אביב. המגרש היה צמוד לבית שבו התגוררה דמארי, בשכונה שקטה וכמעט מנומנמת. כילדים ידענו היטב מי גרה שם. הכרנו את השירים, ידענו לדקלם את כלניות, וקיווינו בכל פעם מחדש שתצא אל החלון או תרד לרחוב. זה קרה לעיתים רחוקות, אבל עצם הידיעה שהיא שם הספיקה כדי להפוך את המקום למיתולוגי.
מהזיכרון האישי הזה, הדרך אל התערוכה בראשון לציון מרגישה כמעט טבעית.
התערוכה נוצרה ומנוהלת על ידי האוצרת יונה שפירא ואפרת הברמן, ובסיוע תחקירי של עמליה זאבי. היא נשענת על עזבונה העשיר של שושנה דמארי, שנתרם למוזיאון ראשון לציון בידי קרוביה ממשפחות דמארי ובשמי, ומהווה בסיס לתצוגה רחבת יריעה, רגישה ומעמיקה.
התערוכה עוקבת אחר תחנות חייה של דמארי. מן הילדה שנולדה בתימן וגדלה בראשון לציון, דרך תחילת דרכה האמנותית בסטודיו שולמית כבר בגיל שלוש עשרה, המשכה בתיאטרון לי לה לו, שיא הקריירה בהופעות בארץ וברחבי העולם כנציגתה של המדינה הצעירה, ועד לשיתופי הפעולה המאוחרים עם בועז שרעבי ועידן רייכל. זהו מסלול חיים שמשרטט לא רק קריירה מפוארת אלא גם תנועה מתמדת בין מסורת לחדשנות, בין בית לבמה.
במרכז התערוכה שושנה אגדה ישראלית ניצב אוסף מכתבים נדיר ומרגש, שנכתבו לאורך עשרות שנים על ידי דמארי לבעלה שלמה, לבתה נאוה, לחבריה ולמעריציה. המכתבים חושפים לראשונה צד אינטימי ופגיע בדמותה, כאם מסורה ואוהבת שנאבקה בגעגוע המתמשך למשפחתה בשנים הארוכות של נסיעות והופעות ברחבי העולם. אפילו כשהיא עומדת על הבמה, כך כתבה לבתה, דמותה ניצבת מולה, והזמן שבו נאלצה להשאיר אותה מאחור ממשיך לייסר.
לצד הנרטיב הביוגרפי, נפרש בחלל גם העולם החזותי והבימתי של דמארי. שמלות שעוצבו עבורה על ידי מעצבים ישראליים בסגנון האוריינטלי המזוהה עמה, תכשיטים תימניים שנוצרו במיוחד עבורה, פוסטרים היסטוריים מסרטיה, תצלומים וסרטונים נדירים מן הקריירה האמנותית ומחייה הפרטיים, ותקליטי ויניל מקוריים משנות הארבעים. לצדם מוצגות גם יצירות אמנות עכשוויות שנוצרו בהשראתה על ידי אמנים צעירים ישראליים לאחר לכתה.
כל אלה מרכיבים דיוקן עשיר ומורכב של שושנה דמארי. לא רק כמלכת הזמר העברי ששיריה הפכו לנכסי צאן ברזל בפסקול הישראלי, אלא גם כאישה פורצת דרך, אמנית עצמאית שעיצבה את דמותה ואת גורלה במו ידיה, וידעה לשאת על כתפיה קול אישי שהפך לקול של מדינה שלמה.
גם עשרים שנה אחרי לכתה, קולה של שושנה דמארי לא נדם. הקסם עדיין פועם, והשירים ממשיכים להדהד.
